רסן התשוקה לקודש

גיליון 162 | כ“ד אייר תשע“ד | פרשת במדבר

רסן התשוקה לקודש

הצלת חיי הקהתים

לאט לאט דברים התחילו להיראות מאורגנים. מחבורת עבדים, קובץ עצום של אנשים, הם נהפכו לעם, אומה. המחנה לבש צורה וחולק על פי דגלים ושבטים לאיסור ומחנות. עבודת המשכן, בו הושקעה עבודה כה רבה, הוטלה על שבט הלוויים. המטלות השונות חולקו ביניהם, וכל משפחה קיבלה תפקיד מוגדר. הקמתו ופירוקו, נשיאת חלקיו השונים. את התפקיד החשוב ביותר - נשיאת כלי הקודש, קיבלה משפחת הקהתי, אך יחד איתו הגיעה הסכנה הגדולה ביותר. ״וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלויים. וזאת עשו להם וחיו, ולא ימותו בגישתם את קדש הקדשים. אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו״ (במדבר, ד יז - כ).

ציווי זה, החותם את פרשתנו, מעלה מסתר שאלות ואי הבנות. מה הוא הציווי? מה הסכנה האורבת למשפחת הקהתי ומה הדרך שמתווה התורה כדי להישמר ממנה? מדוע האחריות על כך מוטלת על הכהנים?

מפעל הפיס הראשון

ראשית נבאר את פשר הציווי. הפרשנים השונים מסבירים כי על הכהנים מוטלת האחריות לחלוקת תפקידי הנשיאה של כלי הקודש: ״אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם. כמו שסיפרו ז״ל שקרה בתרומת הדשן.״ (ספורנו, שם).

הסיפור עליו מדבר הספורנו מתואר בגמרא במסכת יומא: ״בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש. כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה... מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (הגרלה)״ (ב א) הגמרא בהמשך מרחיבה ומספרת מקרה מזעזע: ״מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין - ותקע לו בלבו.״ (כג ע״ב).

כעת מתבהרת הסכנה העצומה הטמונה בתחרויות סביב עבודות הקודש, ובמיוחד סביב כלי המקדש נוראי ההוד. מהלך אחד שגוי בקרבת ארון הבית עלול להמיט חורבן ומוות על כל הנוגעים במלאכה. סיפורו של עוזה, המופיע בפרק ו בספר שמואל ב. אך מתוך כך צפה שאלה נוספת - מדוע האחריות על מות הקהתים מוטלת על הכהנים? מדוע אותם מצווה הקב״ה לדאוג לחיי בני קהת ולא את בני קהת עצמם?

הרסן של התשוקה

על מנת לענות על שאלה זו, ולעמוד על משמעות ועומק הצו, עלינו לגעת בנקודה הפנימית הנוגעת לחובה לשים סדר וחוק בעבודות הקודש. הצורך במצווה הזו נובע מתוך הרצון הטבעי, הנפשי והאנושי להתמסר אל הקודש. אנו רואים כי הדחף להידבק בא-להים, אשר הוא המקור לסכנת המוות של הקהתים, הוא בבסיסו דחף טוב. זוהי התנועה להתמסר, להידבק, להתקרב ולהתגעג אל א-להים חיים, אל קודש הקודשים.

התנועה הזו היא העומדת בלב החוויה הדתית, והיא המפעמת באדם המאמין חיים וחיות. דווקא נוכח הרמון העז לעבוד את ה׳ רואה התורה צורך לשים גבול וסדר.

כאן אנו רואים כי לתנועת הדבקות ולאומציונליות הדתית יש לשים רסן, שכן בעת המגע הישיר בקודש אין מקום לפזיזות וקלות ראש, ואפיל ליוזמה ולתשוקה. הקודש, דווקא בשל טבעו הרגשי, תובע סדר, עמידה בנהלים. הציווי המעמיד את הכהנים כאחראים לשמירה על הלויים הופך את המגע בקודש לחלק ממערכת ומסדר טכני. המערכת, המורכבת מכהנים ולויים, מביאה לריסון ומיסוד התשוקה הטבעית לעבודת הקודש.

לעשות סדר במדבר ובנפש

וכאן אנו רואים כי כל מגמתה של פרשתנו, הנחתמת בצו זה, היא ליצור סדר ומערכתיות בחיי האדם. דווקא הסדר הטכני הקר, אשר מתעלם ומצנן כביכול את התפרצותו הנפשית של האדם, יכול להביא את האדם למקום מאוזן, חציו רציונלי וחציו אמוציונלי, חציו משתוקק וחציו ניצב באימה וכובד ראש, אשר דווקא מתוכו ניתן לעבוד את ה׳, ורק על ידו ניתן לשרוד את הטבע הפרוץ שבמסעות המדבר.