‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת במדבר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת במדבר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 במאי 2017

מדינת ישראל בלי מקדש אינה מדינה - הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || במדבר תשע"ז

"העומר היה מתיר [את החדש] במדינה, ושתי הלחם במקדש" (משנה מנחות סח, ב) • לאחד את שתי הקדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

לדעת מרן הרב זצ"ל לא תיתכן 'מדינת ישראל' בלא מקדש. כך כתב הרב במאמרי הראיה (הגדה של פסח, העומר, החדש במדינה ובמקדש): 

"העומר היה מתיר [את החדש] במדינה, ושתי הלחם במקדש" (משנה מנחות סח, ב): 
"נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל, לא בקשרים מלאכותיים הננו מקשרים את חיי עמנו... הנשמה הגדולה של האומה קדושת האחדות היא כל חייה... קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל... עד קול הזמרה הנאצלה אשר בהיכל ד', קול אחד הוא בתוכיות הוייתנו... והם הם המדינה והמקדש... האחדות המהותית של המדינה והמקדש, טבועה היא בעצם נשמתנו. 
רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגויים, הם הם הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב, שתוכל להיות אצלנו תכנית של מדינה שאינה תכנית של מקדש... וסימן לדבר – 'העומר היה מתיר במדינה - ושתי הלחם במקדש'... בכך יתאחדו כל פרודותינו במדינה ובמקדש שייבנו יחדיו במהרה בימינו אמן". 

לדעת מרן הרב זצ"ל, הטוען שיש לעסוק תחילה בבניין המדינה, ואילו המקדש נועד לאחרית הימים "תועה" ומטעה, לדעת הרב דבק בו משהו "מדרכי הגויים". 

ואכן, אנשי בית שני הקימו מקדש בירושלים מיד בבואם ארצה, ואילו ה'מדינה' הלכה ונבנתה ברבות הימים סביב המקדש הנבנה בירושלים.

מרן הרב זצ"ל, חוזר על העיקרון הזה בהקשר לחידושי מנהגים בדורנו, וכותב במאמרי הראיה ב (עמ' 474): 
"העומר היה בא להתיר את החדש במדינה, ושתי הלחם היו מתירים את החדש במקדש. כי ישנן שתי קדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה, ושתיהן צריכות להיות דבוקות וקשורות זו בזו מבלי להפריד ביניהן. כל חדש אסור הן במקדש והן במדינה, עד אשר יקריבו חלק ממנו לגבוה... 
עלינו לעורר את נשמת ישראל מתרדמתה באופן תמידי, בלי הרף והפסק, על ידי שמירת התורה והמצוות שהן סם חיים לישראל. ורק על ידי כך, יתאחדו יחד שתי הקדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה, ונזכה לראות בשגשוג המדיניות הישראלית ובפריחתה, ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן". 

יום חמישי, 2 ביוני 2016

במדבר: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו

פרשת במדבר || פרשה ומקדש

בשעה טובה ובסימנא טבא, מתחילים ספר במדבר עם התחלה חדשה. כבר בתחילת הפרשה התורה מפרטת את מניין השבטים, סדר חנייתם ותפקיד כל שבט ושבט. ישאל השואל, מדוע יש צורך בהוראה מיוחדת לסדר חניית כל שבט ושבט אשר עלולה להביא למחלוקת בין השבטים? 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

המדרש מתאר שעל זה הצטער משה רבנו: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר אמר עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים, אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח, הוא אומר אין רצוני אלא בדרום..." (במדבר רבה ב).

על זה הקב"ה עונה למשה רבנו, שאין סיבה לצער. כל שבט מכיר את מקומו, שכן שטר צוואה יש להם מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים מסביב למשכן, שכן ציוה אותם לחנות סביב למשכן כשם שנשאו את מיטתו בדרך לקבורה במערת המכפלה. 

נראה שסדר חניית השבטים אינה אקראית בעלמא, אלא שכל שבט מכיר את מקומו ואת תפקידו בהתאם לרוח שבו הוא שוכן. כן גם לגבי שבט לוי, המדרש מתאר שאפילו בבניית המשכן ופירוקו, הקב"ה חפץ דווקא בשבט לוי: "אף בשעת פרוקו והקמתו איני חפץ באחרים שיפרקוהו ויקימוהו אלא הם... יכול המצוה על הלוים אבל אם עשו ישראל רשות? ת"ל והזר הקרב יומת! (במדבר רבה א). 

גם בניין המשכן היא מצוה בפני עצמה ואינה נחשבת כדבר קטן, ודווקא בני לוי נצטוו להקימו ולפרקו. כשכל אחד מבין את תפקידו, מקומו וייעודו ממילא אין סיבה לקנא או לריב בין השבטים. ועל זה אמרו הדרשנים: "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" -- כשם שיש שלום במרומיו, שכל מלאך יודע את תפקידו ואת מקומו ואינם מקנאים ורבים אחד עם השני, כן הקב"ה יעשה שלום עלינו, שכל אחד ידע מעלתו ותפקידו ולא יבוא לידי מצה ומריבה עם השכן.

יום חמישי, 21 במאי 2015

ללא אחדות אין תורה ואין מקדש

פרשת המקדש || פרשת במדבר תשע"ה | שמואל בן חמו

למה אחדות עם ישראל היא תנאי לקבלת התורה? 
מדוע לעמלק תפקיד מרכזי באחדות העם ובנין בית המקדש?

↓ מאת: שמואל בן חמו

לקראת חג השבועות, לעיתים קרובות מתחילים את חומש במדבר. ספר במדבר נקרא גם חומש הפקודים, עקב מספר הרב של מפקדים של בני ישראל. 

לא נוהגים למנות את בני ישראל כי זה עלול לגרום לפגיעה בהם ח"ו. התלמוד בבלי מסביר לנו שכאשר בני ישראל עושים את רצון ה' אין מניעה לספור אותם. 

" דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב (שמואל א יא) ויפקדם בבזק...... אמר רבי שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום" (תלמוד בבלי, יומא כב ע/ב). 

מדוע אסור למנות את עם ישראל? רב חיים כהן-החלבן מסביר בפירושו על הפרשה את מהות העניין. 

עם ישראל הינו ישות אחת, נשמה אחת. כאשר סופרים אותם אחד אחד, אז פוגעים באחדות הזאת כאשר מתייחסים לכל יהודי כאדם עצמאי. 

במעמד הר סיני, לפני קבלת התורה בני ישראל היו מאוחדים ממש, כאיש אחד בלב אחד. 

בהמשך, נתעמק בחשיבות האחדות כתנאי לקבלת התורה. 

בפרשתנו יש גילוי נוסף של אחדות בסדר החנייה של שבטי ישראל במדבר. במעמד הר סיני, בני ישראל ראו שהמלאכים מאורגנים תחת דגלים. 

בני ישראל ביקשו לקבל מהקב"ה דגלים כמו המלאכים. הקב"ה קיבל את בקשתם והביא לכל שבט דגל משלו. כמו שמובא במדרש: " כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות מלאכים, שנאמר, רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תה' סח יח), והיו עשויין דגלים דגלים. [לכך נאמר, דגול מרבבה (שה"ש הי). כיון שראו אותן ישראל, שהיו עשויין דגלים], התחילו מתאוים לדגלים"(מדרש תנחומא, במדבר סימן יד). 

המדרש ממשיך ומדגיש שבזכות הדגלים הקב"ה יגאל אותנו. " אמר להם הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, נתאויתם לדגלים, ומלאתי משאלותיכם. ולעתיד לבא, בזכות הדגלים אני גואל אתכם...." (מדרש תנחומא, במדבר סימן יד). 

למה הדגלים יביאו את הגאולה? 

הדגל מאחד אנשים סביב ערכים משותפים. הדגל הוא גורם חיובי המוביל לאחדות ואחווה. 

בני ישראל חנו במדבר לפי שבט. כל שבט חנה במקום המיועד לו ולפי סדר מופתי. בני ישראל חנו מסביב למשכן. גם בזמן המסעות הם הלכו באותו מבנה כאשר המשכן היה במרכז השיירה. 

מכאן נראה לומר שכאשר עם ישראל מתאחד סביב בית המקדש או המשכן, ה' גואל אותנו. זהו יסוד חשוב לימינו, כאשר העלייה להר הבית וחידוש עבודת הקרבנות הינם נושאים שנויים במחלוקת בעם ישראל. 

המדרש תנחומא כותב בצורה מפורשת את המתכון לגאולה: אחדות סביב המקדש. 

נחזור עכשיו למעמד הר סיני. הפסוק המתאר את ביאת בני ישראל להר סיני הינו עשיר בפירושים. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר (שמות יט,ב). 

ראשית נציין את הפירש המפורסם של המכילתא המובא על ידי רש"י. כתוב וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל בלשון יחיד בניגוד לפועלים האחרים של הפסוק, בלשון רבים: וַיִּסְעוּ, וַיָּבֹאוּ, וַיַּחֲנוּ. מכאן אנחנו למדים שעם ישראל היה מאוחד כאיש אחד. " כל מקום שהוא אומר: ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו לב אחד, לכך נאמר: ויחן שם ישראל כנגד ההר, שאמר להם זמן הרבה אתם עושים שם." (מכילתא, שמות יט,ב). 

מכאן אנחנו למדים שאחדות העם הינו תנאי הכרחי לקבלת התורה. 

הילקוט שמעוני כותב את זה בצורה מפורשת: " כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשו הומניא אחת אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום הוי כל נתיבותיה שלום." (ילקוט שמעוני, שמות פרק יח רמז רעג). 

מה גרם לבני ישראל להתאחד לאחר הגעתם להר סיני? 

רב חיים כהן בספרו על חג השבועות (דפים נו-נט), כותב שעמלק הוא הסיבה לאחדות העם. עמלק נלחם בישראל ברפידים בגלל זהותו הישראלית. עמלק אינו מבחין האם היהודי שומר מצוות, צדיק, רשע, תינוק או אישה. 

עמלק רוצה לאבד את ישראל בגלל סגולתם ולא בגלל מעשיהם. הרי אם מסתכלים על המעשים של כל אחד מישראל, נמצא סוגים רבים של יהודים ומנהגים שונים ומשונים. 

בזכות עמלק המתיחס ליהודים כעם אחד, הוא מעורר בעם ישראל את רגש האחדות שנשכח עד עתה. בלית ברירה כולם מתגייסים כדי להילחם באוייב המר הזה. 

עכשיו הבנו למה עמלק גורם לאחדות עם ישראל. גם בתקופת המן הרשע-מזרע עמלק, קרה אותו תהליך של אחדות העם. לאחר גזרת המן בגלות פרס, העם התאחד בגלל הצרה הגדולה. זה הוביל לקבלת התורה בפעם השנייה, ללא כפייה. 

כמו שכתוב במסכת שבת: " אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר " (תלמוד בבלי, שבת פח ע/א). 

ראינו תהליך מעניין שחזר על עצמו בהיסטוריה של עם ישראל מספר פעמים. ראשית- מלחמה בעמלק, שנית- אחדות העם נגד האוייב המשותף ושלישית- קבלת התורה. 

נראה לומר שישנו שלב נוסף בתהליך הזה והוא בנין המשכן ובית המקדש. 

מיד לאחר קבלת לוחות הברית השניים ביום הכיפורים, הקב"ה מצווה את ישראל לבנות את המשכן להשכנת השכינה בתוכם. גם בתקופת מרדכי ואסתר, לאחר הניצחון על העמלקים החל תהליך של חזרה לארץ ישראל כדי לבנות את בית המקדש השני. (ראה מאמר על פורים משנת תשנ"ז http://otzma1.blogspot.co.il/2007/03/blog-post.html). 

לא מזמן ראינו במהלך מבצע "צוק איתן" איך עם ישראל התאחד בצורה נפלאה נגד החמס- העמלקים של היום. בפעם הראשונה לא שמענו קולות של התנגדות למבצע החשוב הזה נגד העמלקים, למעט אנשים שכנראה אינם שייכים לעם ישראל. עכשיו, עלינו לנצל את האחדות שלאחר המבצע כדי לקבל את התורה מחדש- תורת ארץ ישראל הכוללת את כל המצוות התלויות בארץ ובמקדש, ולהתחיל בנות את בית המקדש השלישי.

לסיכום, אנחנו רואים שעמלק הינו גורם חשוב בהתנעת תהליך הגאולה, כאשר הוא מביא לאחדות עם ישראל. כתוצאה מהאחדות עם ישראל מסוגל לקבל את התורה בלב שלם ולבסוף בונה את בית המקדש בהר הבית מתוך אחווה ורעות. בחג השבועות עלינו להתאחד סביב התורה היוצאת מציון וכך נבנה את בית המקדש השלישי באופן מעשי.


הגיליון מוקדש לרפואתה השלמה של משה בן איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה 
לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

במדבר - לפוגג את הזרות

ותחזינה || גיליון 210 | ה' בסיון תשע"ה | פרשת במדבר




↓ מאת יובל קופרמן

השירים, הריקודים, המחולות, השמחה. שיירה ארוכה של אנשים, נשים וטף מפזזים ומכרכרים, שמחים בשמחת ה'. בראשם רקד המלך דוד, פניו קורנות בשמחה טהורה ובאהבה לא-להיו. לפניו, בראש השיירה, התנשא ארון ברית ה' על עגלת עץ, מובלת על ידי שוורים חסונים. הדרך לא ישרה, והעגלה נתקלת באבן. ארון הברית נוטה על צדו, וכמעט נופל מן העגלה. מן הצד מזנק בחור צעיר, עוזה שמו, לעצור את הנפילה. ידו נשלחת, נוגעת בארון, והודפת אותו חזרה למקומו בעגלה. אנחות הרווחה על האסון שנמנע ברגע האחרון לא מספיקות להיפלט מפיות הסובבים, כשלפתע השמיים נבקעים ומכת מוות ניתנת בעוזה. הוא מת במקום, לרגלי עגלת העץ, תחת ארון הברית. הוא מת- אל מול פניהם המזועזעות של העם.

מידת הדין המתוחה

כל מי שקורא את פרשתנו מרגיש את אווירת הסדר והארגון שבאוויר. עם ישראל מתחלק לשבטים ולמחנות, מתפקד וממוספר. גבולות נקבעים, חוקים נחקקים, עם ישראל יוצר סדר בתוך כאוס המדבר. ובתוך ההתארגנות הכללית אנו מקבלים מידע על השבט הנבחר, שבט לוי, ועל תפקידיו. וכמו סיסמא החוזרת וחורזת את הפרשה, מהדהדת באוזנינו האזהרה: "והזר הקרב יומת!". שלוש פעמים מופיע האזהרה, ובהקשרים שונים. החזרה המשולשת מראה את חשיבות הפסוק ומדגישה את חומרתו.

רש"י אומר שהעונש על התקרבות זר, דהיינו- כל אדם שאינו כהן, לקודש- הינו מוות בידי שמיים. רבינו בחיי מצטרף אליו ומצביע על נקודה מעניינת, הרמוזה בשפת הסוד והנסתר בפסוקים: "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים והזר הקרב יומת" (במדבר, א נא). בראשי התיבות של הפסוק אנו מוצאים את שמו של ה' כתוב פעמיים, הפוך. רבינו בחיי מסביר שזה סימן להתגברות של מידת הדין, הנגלית בהתהפכותו של שם הוי"ה, המסמל את מידת הרחמים. על המשמעות הנוראה של מידת הדין אנו יכולים לקרוא בספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, בו הוא כותב: "לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל." (פרק ד, בדרך קנית הזהירות).

"והזר הקרב- יומת"

ואכן, אנו רואים שזהו איום המתממש. בפרק ו בספר שמואל ב אנו שומעים על מותו של עוזה הנגרם כתוצאה מנגיעה קלה בארון הברית. דוגמא נוספת, מפורסמת במיוחד, היא סיפורם של נדב ואביהוא, שנענשו בשרפת אש שמימית בעת הקריבם אש זרה. מעל ראשה של כל זרות הקרבה אל הקודש מתוחה מידת דין חמורה שאינה נתונה לפשרות, העונשת את הזר הקרב בצורה מידית.

מאליה נשאלת השאלה- מדוע? על מה בא איסור חמור כל כך? מדוע כל התקרבות זרה, ולו הקטנה ביותר, אל הקודש, מקבלת בתגובה מכת מוות משמיים? שאלה זו מחריפה נוכח הכרזתו של הקב"ה לפני נתינת התורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו). כולנו, כל עם ישראל, מיועדים לכהונה לפני ה'! אם כן, מדוע המתקרבים לקודש, הבאים מתוך רצון התקרבות לה', ולא חלילה בדעה לחלל את המקודש, נענשים בעונש גדול ונורא כל כך?

החסד שמול הדין

מידת הדין הנוראה המתוחה מעל ראשו של הזר מרמזת על המידה שכנגד, מידת החסד והרחמים, המתוחה מעל ראשו של מי שאינו זר, המקומי, המוכר, הנכנס אל הקודש. דווקא דרך העונש האיום המרחש על הפולש אל תוך המקום אליו כניסתו אסורה אנו יכולים להיחשף לאהבה ולשמחה לקראת מי שהוזמן, מי שהוא בן בית. כי זאת יש לדעת- בית המקדש הוא מקום האינטימיות, הקרבה, האהבה העצומה של האדם וא-להיו. את האהבה הטהורה הזו אסור לחלל, אל האינטימיות הכנה הזו אסור לפלוש.

אך מדוע הכהנים הנבחרים הם אלו שזוכים לממש את האינטימיות בבית המקדש, ואילו שאר העם והעולם נשארים בחוץ, מתדפקים על הדלתות ללא מענה? האם זה צודק להגביל את המפגש עם ה' רק לשבט אחד?

לפוגג את הזרות העצמית

ואולי כל ההבנה צריכה להשתנות. כיום ההגדרות התערבבו- נשים עושות תפקדי גברים, צעירים לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגרים, האנטילופות מאסו בתפקידן והחליטו כי הן האריות, לצמחים נמאס לעשות פוטוסינתזה והם החלו לפתח מערכת עיכול. ברור לכולנו כי האריות הם אריות, וטבעם הוא טבע של אריות. אנטילופה לעולם לא תוכל להיות אריה, מפני שהיא נולדה לאמא אנטילופה ונטבעו בה אינסטינקטים של אנטילופה. כך גם הדרך להגיע לקב"ה, ליצור איתו חיבור ואינטימיות. כשם שטביעות האצבע שלנו שונות זו מזו, כך גם הדרכים המובילות אותנו לקב"ה. אין צורך לכעוס ולהתמרמר על שאיננו כהנים, אלא להבין שלנו יש נתיב משלנו אל המפגש עם ה'. מהו הנתיב הזה? כדי לגלות אותו עלינו להתבונן אל תוך נפשנו ולהקשיב לקריאות שהיא שולחת לעברנו. "הנני צריך להכיר את תוכיות רצוני, את נקודת חפץ נשמתי, למען אדע לכוון את דרכי אך למעלה למעלה" (הראי"ה קוק, חדריו, קצג).

הזרות המגבילה את הקרבה אל הקודש היא בראש ובראשונה זרות לעצמי- אם אני לוקח לעצמי תפקיד שלא קבלתי- אני מתכחש לעצמי ולפנימיותי, ובכך אני נהיה נכרי כלפי עצמי. אני הופך את עצמי למנוכר, וכך גם את ה'. העבודה המבקשת להתקרב לה' היא עבודה זרה, האל לו אני סוגד הוא א-להי מסכה. כינון האינטימיות עם ה' נעשה בראש ובראשונה מול עצמי, מול רוחי ונשמתי. מתוך כך אכיר בטבע שברא לי ה', בטוהרה של הנשמה שהוא נתן בקרבי- וכן במסילות הטבועות עמוק עמוק בליבי, בהן אעלה אל הר בית ה'. התבוננות פנימית זו תפוגג את הזרות ותגלה לי כי העבודה בבית ה' אינה תפקידי- שכן לא כך ברא אותי ה' יתברך.

ללמוד מהנשמה

לעניות דעתי עבודת ההתבוננות בנשמה ככלי ליצור את דרכי אל ה' א-להי חיי היא אחת העבודות החשובות והמהותיות שעל האדם לעשות. עלינו ללמוד את אומנות ההקשבה העצמית, ההתבוננות הפנימית.

"הנני מחפש תמיד מה שבתוך נשמתי, והעבדות החיצונה היא המסיעה את הדעה מהחיפוש הפנימי, לבקש לשוא בקצה הארץ את אשר לא ימצא במעמקי נפשי". (חדריו, טז)

"רבי פנחס מקוריץ הזכיר לעיתים קרובות את המאמר "נשמת אדם תלמדנו", והוסיף לו חיזוק: אין לך אדם שנשמתו אינה מלמדתו. שאלוהו תלמידיו: "אם כן, מפני מה אין האדם שומע בקולה?". "הנשמה מלמדת בלי הרף", הסביר להם הרבי, "אבל אין היא חוזרת וכופלת את הדברים". (אור הגנוז, 125).

"יום חתונתם..."

האינטימיות הזו, המתרחשת כאשר הזרות מתפוגגת, הופכת דין לחסד, ניכור לחיבור, קרב לקרבה וניתוק לחיבוק. מידת הדין הקשה שאיננה יכולה לסבול נטע זר ומזוייף בחצרות בית ה‘ הופכת לאהבה גדולה ולרחמים הנגלים אל בן הבית, בכל מקום ומהות שהוא. קרבה זו היא הקרבה שחשו עם ישראל ביום חתונתם וביום שמחת לבם, תחת כנפי השכינה וענני הכבוד במעמד הר סיני. חג מתן תורה, החל לעיתים קרובות על יד פרשת במדבר, המשולה בידי חז“ל לחתונה, היא השעה בה כל איד ידע והכיר את עצמיותו ושורש נשמתו, ולכן גם ידע את א-להיו ואת דברו. ובעז“ה נזכה גם אנחנו לחדש את ברית הר חורב בחיינו, לקבל אל עצמנו את עצמנו, את התורה שהיא תורת חיינו.

יום חמישי, 29 במאי 2014

רסן התשוקה לקודש

גיליון 162 | כ“ד אייר תשע“ד | פרשת במדבר
רסן התשוקה לקודש
הצלת חיי הקהתים
לאט לאט דברים התחילו להיראות מאורגנים. מחבורת עבדים, קובץ עצום של אנשים, הם נהפכו לעם, אומה. המחנה לבש צורה וחולק על פי דגלים ושבטים לאיסור ומחנות. עבודת המשכן, בו הושקעה עבודה כה רבה, הוטלה על שבט הלוויים. המטלות השונות חולקו ביניהם, וכל משפחה קיבלה תפקיד מוגדר. הקמתו ופירוקו, נשיאת חלקיו השונים. את התפקיד החשוב ביותר - נשיאת כלי הקודש, קיבלה משפחת הקהתי, אך יחד איתו הגיעה הסכנה הגדולה ביותר. ״וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלויים. וזאת עשו להם וחיו, ולא ימותו בגישתם את קדש הקדשים. אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו״ (במדבר, ד יז - כ).
ציווי זה, החותם את פרשתנו, מעלה מסתר שאלות ואי הבנות. מה הוא הציווי? מה הסכנה האורבת למשפחת הקהתי ומה הדרך שמתווה התורה כדי להישמר ממנה? מדוע האחריות על כך מוטלת על הכהנים?
מפעל הפיס הראשון
ראשית נבאר את פשר הציווי. הפרשנים השונים מסבירים כי על הכהנים מוטלת האחריות לחלוקת תפקידי הנשיאה של כלי הקודש: ״אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם. כמו שסיפרו ז״ל שקרה בתרומת הדשן.״ (ספורנו, שם).
הסיפור עליו מדבר הספורנו מתואר בגמרא במסכת יומא: ״בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש. כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה... מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (הגרלה)״ (ב א) הגמרא בהמשך מרחיבה ומספרת מקרה מזעזע: ״מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין - ותקע לו בלבו.״ (כג ע״ב).
כעת מתבהרת הסכנה העצומה הטמונה בתחרויות סביב עבודות הקודש, ובמיוחד סביב כלי המקדש נוראי ההוד. מהלך אחד שגוי בקרבת ארון הבית עלול להמיט חורבן ומוות על כל הנוגעים במלאכה. סיפורו של עוזה, המופיע בפרק ו בספר שמואל ב. אך מתוך כך צפה שאלה נוספת - מדוע האחריות על מות הקהתים מוטלת על הכהנים? מדוע אותם מצווה הקב״ה לדאוג לחיי בני קהת ולא את בני קהת עצמם?
הרסן של התשוקה
על מנת לענות על שאלה זו, ולעמוד על משמעות ועומק הצו, עלינו לגעת בנקודה הפנימית הנוגעת לחובה לשים סדר וחוק בעבודות הקודש. הצורך במצווה הזו נובע מתוך הרצון הטבעי, הנפשי והאנושי להתמסר אל הקודש. אנו רואים כי הדחף להידבק בא-להים, אשר הוא המקור לסכנת המוות של הקהתים, הוא בבסיסו דחף טוב. זוהי התנועה להתמסר, להידבק, להתקרב ולהתגעג אל א-להים חיים, אל קודש הקודשים.
התנועה הזו היא העומדת בלב החוויה הדתית, והיא המפעמת באדם המאמין חיים וחיות. דווקא נוכח הרמון העז לעבוד את ה׳ רואה התורה צורך לשים גבול וסדר.
כאן אנו רואים כי לתנועת הדבקות ולאומציונליות הדתית יש לשים רסן, שכן בעת המגע הישיר בקודש אין מקום לפזיזות וקלות ראש, ואפיל ליוזמה ולתשוקה. הקודש, דווקא בשל טבעו הרגשי, תובע סדר, עמידה בנהלים. הציווי המעמיד את הכהנים כאחראים לשמירה על הלויים הופך את המגע בקודש לחלק ממערכת ומסדר טכני. המערכת, המורכבת מכהנים ולויים, מביאה לריסון ומיסוד התשוקה הטבעית לעבודת הקודש.
לעשות סדר במדבר ובנפש
וכאן אנו רואים כי כל מגמתה של פרשתנו, הנחתמת בצו זה, היא ליצור סדר ומערכתיות בחיי האדם. דווקא הסדר הטכני הקר, אשר מתעלם ומצנן כביכול את התפרצותו הנפשית של האדם, יכול להביא את האדם למקום מאוזן, חציו רציונלי וחציו אמוציונלי, חציו משתוקק וחציו ניצב באימה וכובד ראש, אשר דווקא מתוכו ניתן לעבוד את ה׳, ורק על ידו ניתן לשרוד את הטבע הפרוץ שבמסעות המדבר.