קשר של כנות

גיליון 169 | כ“א תמוז תשע“ד | פרשת מטות

קשר של כנות 

"...חלום לי יש,

על כן לא אתייאש

מכל דברי בלע.

איש אמת אבקש,

אשר דברו כאש

וכפטיש יפוצץ סלע."

במילים אלו חותם חנן פורת את שירו ”איש אמת אבקש“ שכל תכליתו היא בקשת אדם ישר והגון, אשר ”מילה שלו היא מילה“ והוא עומד בדיבורו. בקשה שכה חסרה בימים אלו...

אנשי האמנה של בית המקדש

פרשתנו פותחת בדיני הנדרים, השבועות והאיסורים שאוסר האדם על עצמו: "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא ייחל דברו - ככל היוצא מפיו יעשה!" (במדבר, ל ג). הלכות אלו, הנוגעות לכל שבועה או נדר שמקבל אדם על עצמו, מקבלות פן מיוחד בבית המקדש ובכל הנוגע לקרבנותיו, כפי שאנו רואים בפרק כז בספר ויקרא, בו הנדרים הופכים להיות שם נרדף לקרבן או תרומה שמתחייב האדם להביא לבית המקדש.

את התביעה לדיבור נקי ואמיתי אנו מוצאים שוב בהקשר של בית המקדש בעוד שתי הזדמנויות (ואני מתאר לעצמי שאף יותר...). פעם אחת בתביעה הנדרשת מן האדם המבקש לעלות להר ה‘ ולכנוס בשערי בית המקדש: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". מדובר כאן על אדם השומר פיו ולשונו מדברי שקר ומרמה, ומנשיאת שמו של ה‘ לשווא. הפעם השנייה היא ברשימה של חטאים המופיעה במסכת שבת, בה חושפים חז“ל את החטאים אשר הובילו לחורבן ירושלים ובית המקדש: "אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (קיט ע"ב). אנשי אמנה אלו הם אותם האנשים אשר דוברים אמת בפיהם ודבקים באמת כבדרך חייהם.

ידוע לנו כי חותמו של הקב“ה הוא אמת (יומא, סט ע“ב) אך בכל זאת עולה בנו השאלה - מדוע חוזרת ונשנית הדרישה לדבר אמת ולדרך חיים החפה ממרמה ושקר דווקא בהקשר של בית המקדש והקרבנות? מדוע על אנשי אמנה חרבה ירושלים ומדוע דיבור האמת הוא הנדרש לשם כניסה בשערי בית המקדש?

עבודה ועבודה שבלב

כדי לענות על שאלה זו עלינו לעמוד על אופיו של בית המקדש ועל הקשר המיוחד שבין הקרבן, התפילה והדיבור. בית המקדש הוא הנקודה בה הקב“ה וכל אחד מעם ישראל יכולים להיפגש, להתקשר, להתחבר ולדבר. הדרך שנותן לנו הקב“ה לכונן את הקשר הזה ואת מערכת היחסים הזו היא הקרבנות.

מדובר כאן באקט ובמעשה שהוא מעבר לדיבור - בתנועה נפשית שמתבטאת בצורה מעשית. זו תנועה שצריכה להיות טהורה ונקיה מאד - טהורה כל כך עד שאפילו מחשבה אחת שגויה יכולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול. כמובן שמביא הקרבן, המבקש לחזות בנעם פני ה‘ ולבקר בהיכלו, מוזמן לצרף אל הקרבן גם תפילה זכה, ישירה וכנה. בלית קרבנות הפכה התפילה לאלטרנטיבה לאותה תנועה ולאותו חיבור. אין מדובר כאן על אלטרנטיבה חיוורת או סותרת את הקרבנות, שכן גם בתקופת בית המקדש היו בתי כנסת וגם בתפילה יש את העוצמתיות שלה.

ובכל זאת, יש לדעת, שמעשה הקרבנות הרי הוא דיבור וקשר שמעבר למילים, ועל כן - אין ביכולתנו לתופס במלוא עומקם כעת, כשם שלא ניתן להבין כמה גאונית יצירה מוזיקלית רק על סמך התבוננות בתווים ובהוראות ללא שמיעה של המקהלה והתזמורת.

במובן מסויים לתפילה ולעבודת הקרבנות יש קשר עמוק מאד. למשל, במשנה המפורסמת המספרת לנו על שלושה דברים שעליהם העולם עומדת מונה בתוכם את ” העבודה “. הפירוש הפשוט הוא שמדובר כאן בעבודת הקרבנות. אך הגמרא נתנה פירוש עמוק יותר והסבירה כי עבודה זו היא עבודה שבלב, ואין עבודה שבלב אלא תפילה. בעומק העניין אין סתירה בין שני הפירושים ושורשן של שתי העבודות הללו הוא אחד - ההתקשרות לריבונו של עולם.

אל מול קרבנות השקר

הבא בשערי בית המקדש והמבקש לכונן קשר ומערכת יחסים עם ה‘ מחוייב לעמוד בתנאים של כנות ויושר. הקשר שנוצר בבית המקדש צריך להיות חף משקר, מרמה, חוסר כנות וזיוף. ה‘, בוחן לבבות, יודע לזהות תפילה זכה וקרבן טהור לעומת קרבנות שקריים וכזביים. כנגד התנועה הכנה שמבקשת התורה ללמד אותנו ליצור ניצבים קרבנות הגויים עובדי האלילים. קרבנות אלו מוקרבים בצורה מכאנית, אוטומטית וצינית, ומבקשים לכפות על האל את רצון האדם בכח הקרבן. מטרת הקרבן איננה חיבור בין עליונים ותחתונים אלא סוג של הורדה והשוואה של העליונים לתחתונים והנמכת הקדוש לרמה שבה הוא נזקק לבשר החיה השחוטה על מנת לספק את הנאותיו.

לעומתם ניצב היהודי המאמין, ועומד פרוש ידיים בבית ה‘ - נושא עיניו למרום ללא סיג ורבב של שקר ומרמה, ומדבר בצורה ישירה וזכה עם א-להי חייו.