שבת חזון - פרשת דברים: באהבה ובענווה

ותחזינה || שבת חזון - פרשת דברים

גיליון | 171 ו‘ אב תשע“ד | פרשת דברים - חזון

באהבה ובענווה

בעקבות אהרן הכהן הגדול

איזה שבוע מטלטל עבר עלינו. על כולנו. קולות המלחמה לא פסחו על שום מקום בארץ ישראל. ובתוך השאון הגדול נזכרתי שהשבוע, בא‘ באב, חל יום פטירתו של אהרן הכהן הגדול. נראה שבכל שנה במרוצת ימי בין המיצרים נשכח יום פטירתו של אהרן הכהן, אך השנה הרגשתי שיש לו מקום מיוחד. לפחות מבחינתי. התבהר לי בצורה מאד חזקה שיום פטירתו של אדם, ובמיוחד של גדול ישראל, הוא מכוון ומדיוק מן השמיים. אין זה מקרה שמשה רבינו נפטר בז‘ בניסן והבעש“ט נולד בי“ח אלול. לתאריך יש משמעות. יום פטירתו של אהרן הכהן הגדול מבקש מאיתנו להתבונן בנקודה הפנימית, במהות של אהרן, ולהפוך אותה למסר ולקריאת דרך לימים העוברים עלינו.

הנקודה הפנימית של אהרן הכהן הגדול נחשפת לפנינו במשנה מפורסמת ממסכת אבות: "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (א, יב). המילים העיקריות שמהדהדות לנו מתוך המשנה הן אהבה ושלום - לאהוב שלום, לרדוף שלום, לאהוב את הבריות... אהרן הכהן הגדול היה אדם יקוד באהבה לכל אחד מישראל, בכמיהה אין סופית לשלום, לחיבור, לאיחוד.

נקודה זו מורה לנו על הדרך בה עלינו ללכת בימים אלו - תשעת הימים שבין ר“ח אב ליום חורבן מקדשנו. דרך של אהבת וקירוב לבבות. כולנו יודעים שבית המקדש השני לא נחרב אלא בשל שנאת חינם, ועל כן דווקא אהבת חינם היא הנקודה שבה עלינו לאחוז על מנת לתקן את הפגם, כפי שכותב הראי“ה קוק: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש, ג שכד).

שורש האהבה - ענווה

אך לא די בכך שעמדנו על ההנחיה הגנוזה בתאריך פטירתו של אהרן הכהן, ועל המשמעות העצומה שלה במיוחד לימים אלו. כעת עלינו להתבונן בשורשה של האהבה ורדיפת השלום, ובדרך בה עלינו ללכת על מנת להשיג אותן ולהפוך אותן לחלק בלתי נפרד מאיתנו. לעניות דעתי שורשן של תכונות אלו היא הענווה. השפלות. הענווה היא התנועה הנפשית שמזכירה לנו כי איננו הכי גדולים, הכי טובים, ואפילו לא קצת גדולים או קצת טובים. זו התנועה שמוציאה לנו את האגו מהחיים. להיות עניו זה קשה. מאד. אבל בשורשה הענווה עומדות כל כך הרבה מידות טובות, ובראשן - האהבה. הידיעה שאינני גדול יותר מחברי, ואינני צריך לדרוש ממנו שיכבד אותי, מאפשר לי להיפתח אליו ולפתוח אותו, ובכך ליצור קשר עמוק וחזק.

אהרן הכהן הגדול לימד אותנו שיעור עצום בענווה כאשר יצא לקראת משה, בעת שובו ממדיין (לפני פרשות כה רבות, בתחילת ספר שמות). אהרון, שהיה מנהיג הקהילה במצריים עד בא משה, ויתר על תפקידו בשמחה בשביל אחיו הצעיר ממנו. אין תרעומת, אין מרד, אין ניכור. הענווה שהפגין אהרן לפני משה היא המקור לאהבה העצומה ששכנה בליבו והפכה להיות נר חייו. ובכך טמון הלימוד לכולנו. אם נשכיל לוותר מעט על האגו, על הכבוד שלנו, ונסגל לעצמנו שפלות וענווה, נגלה כי פתאום קל יותר לאהוב, ופתאום פשוט יותר להיות אהוב.

אהבתו ועניותו של משה רבנו

אך נראה שאף יותר מאהרן, מלמד אותנו משה רבינו - העניו מכל אדם - שיעור גדול בענווה, בפתיחתה של פרשת השבוע שלנו. על מנת לעמוד על הענווה העצומה הזו יש לקרוא בעדינות את הפסוקים, ואז נגלה שבין השורות מבצבצת שפלות רוח עצומה: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם " (דברים, א ט). שימו לב ! את פתיחת נאומו האחרון משה בוחר לפתוח בהצהרה כי הוא לא יכול להתמודד לבד עם נטל ההנהגה, ומעולם לא יכל. את הנאום האחרון הוא פותח באמירה שהתפקיד הזה גדול עליו. איזה מנהיג ניצב לפני מונהגיו ומה שיש בפיו לומר הוא: ”אני לא באמת יכולתי להיות מנהיג טוב“. ולא סתם מנהיג - המנהיג שהוציא אותם מעבדות של מאות שנים, הציל אותם בנסי ניסים ממוות במדבר ומרודפיהם המבקשים להכותם, נלחם במלחמות מול מלכים חזקים ממנו פי כמה וניצח. ואת נאומו האחרון הוא פותח בהכרזה שהתפקיד הזה לא היה מתאים לו.

דווקא נקודת המוצא הענווה הזו מובילה לפסוק הבא: "ה ' א-להיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה ' א - להי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם! איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?!" (י – יב). משה ניצב לפני עמו, לאחר שהודה כי התפקיד לא התאים לו, וגוער בהם. גוער על התלונות ועל המשא הכבד שהם היו לו במשך השנים הרבות. לאחר ארבעים שנים של נדודי מדבר רצופים בקשיים ובמשברים משה רשאי לעמוד לפני עמו ולצעוק עליהם קצת. לפרוק מעליו. אך הגערה הזו לא מפריע לברך אותם בלבביות פסוק אחד לפני שיזכו וירבו ויעצמו, ככל אשר הבטיח להם הקב “ ה. אהבתו של משה רבנו, הנובעת מעניותו העצומה, מכסה על כל פשעי עם ישראל.

אהרן ומשה, שעומדים במוקד הימים הללו, מצווים עלינו להיות ענווים ואוהבים, שפלי קומה ופתוחי לבב. זה צו הימים האלה, ובזכות האהבה והענווה נזכה וניבנה, ונבנה את העולם כולו עמנו.