‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת דברים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת דברים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

תשעה באב: מאבל לשמחה, כיצד?/ הרב ישראל אריאל

פרשת דברים - תשעה באב || הרב ישראל אריאל

עם ישראל חש בליבו פנימה, שהאבלות סביב החורבן נעשית מן השפה ולחוץ. הבא אל הכותל המערבי בליל תשעה באב, רואה את ההמונים המתקהלים במקום באור יקרות – ומתקשה להתאבל, שהרי מתקיימת לעיניו הנבואה: "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם". ברור לכל, כי אי אפשר להתכחש למציאות; עם ישראל שב לירושלים ולמקדש, במטרה ברורה לבנות את הבית השלישי. 


↓ הצעת פעולה לרבנות הראשית

לאור האמור, מוגשת בזה הצעה לרבנות הראשית לישראל, העומדת לבחירה מחודשת בימים אלה. מדובר בתכנית בת שבעה סעיפים, ובהחלטות הפותחות עידן חדש בחיי עם ישראל בארצו.

א. היה משגה ויתוקן: 
הרבנות הראשית לישראל מתכנסת בשיתוף עם מועצת גדולי התורה. באסיפה מתקבלת החלטה: מסירת מפתחות הר הבית לוואקף ביום שחרור ירושלים, היתה משגה! מסירת מקום המקדש למאמיני האיסלאם, היא עבירה חמורה וחילול השם. במסירת מקום השראת השכינה לידי זרים, ביטלו המנהיגים את קיומן של מאתיים מצוות המתקיימות במקדש. 

ב. בניין המקדש קודם לביאת המשיח: 
עם שיחרור מקום המקדש השתרשה הדעה בין תלמידי חכמים בדור, שיש להמתין מלחדש את העבודה במקדש עד ביאת הגואל. יובל שנים עברו ומשיח לא בא. הרבנות הראשית מקבלת החלטה בעקבות דעת הרמב"ם הכותב ב'אגרת השמד', ש"חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח! אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות, ונשתדל להשלים עשייתן! ואחר כך יזכה ה' לנו לראות המשיח!" כך נהגו אנשי בית שני, שהאמינו כמונו בביאת המשיח, אך לא המתינו לבואו, אלא ניגשו מיד לבניין הבית, וכך ננהג בדורנו אנו.

ג. ביטול הקרבנות – עבירה: 
הרבנות הראשית במתכונתה המחודשת מקבלת החלטה, כי ביטול הקרבנות המתמשך זה כיובל שנים - תקופה זו באה לסיומה. מעתה נערכת הרבנות לבניין המקדש ולחידוש עבודת הקרבנות במהרה.

ד. התחלה העבודה במקדש - בניין המזבח: 
נלך בעקבות עולי הגולה בימי בית שני ונתחיל בהקרבת קרבנות התמיד על המזבח. בשלב שני ניגש לבניין הבית, זאת, על פי ההלכה האומרת: "מקריבין אף על פי שאין בית", כלומר, בונים מזבח ומתחילים בעבודה, ואחר כך מניחים את היסודות לבניין ההיכל הלשכות והעזרות. 

ה. בית דין של כהנים: 
הרבנות הראשית תקים 'בית דין של כהנים' המורכב מכהנים תלמידי חכמים: ליטאים, חסידים, ספרדים, ושאר עדות ישראל. מתפקיד בית הדין: לאסוף את שמות הכהנים והלויים, ולהקים עשרים וארבע משמרות כהונה ולוייה. בית הדין יכריז על גביית מחצית השקל מכל ישראל לבניין הבית ולהקרבת הקרבנות. כן ירכז בית הדין את השאלות ההלכתיות והמעשיות הקשורות לבניין הבית, ויציע פתרונות בהתייעצות עם מומחים בתחומים שונים. 

ו. 'אל ירך לבבכם!' 
הרבנות הראשית מברכת את ממשלת ישראל ומחזקת את ידיה, על ההצהרה בישיבתה האחרונה, כי הממשלה מקבלת את התוכנית לפרטיה, ועל קביעת תקציב מתאים לביצוע. לאלה החוששים מתגובת מאמיני האיסלאם יאמר: השוכן במקדש הביאנו בניסים אל מקום השראת השכינה במלחמת ששת הימים, והתקיים בנו: "וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו", הוא גם יעזרנו לבנות בית לשמו, כבימי בית שני וכבימי החשמונאים.

ז. מכרז לבניין המקדש: 
הרבנות הראשית בשיתוף עם ממשלת ישראל יוציאו מכרז בין אדריכלים לבניין הבית לכבוד ולתפארת, לקיום נבואת חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". בכך תתקיים נבואת זכריה: "צום החמישי [תשעה באב] יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

יום שישי, 24 ביולי 2015

שבת חזון/ דברים: לבנות ללא הגבלה ולשמוח עכשיו!

פרשת המקדש || פרשת דברים תשע"ה | שמואל בן חמו

BUILDמדוע ביום חטא המרגלים נקבע יום אבל לדורות? 
איך ניתן להפוך את יום תשעה באב ליום חג?

מאת: שמאול בן חמו

פרשת דברים חלה תמיד בסמוך לתשעה באב. בע"ה ננסה להעמיק ולהבין את המשמעות של יום תשעה באב. 

מצד אחד זהו יום אבל לאומי ומצד שני זהו יום שמח ומלא תקווה. 

ראשית, נשאל מדוע הקב"ה קבע את יום של חטא המרגלים כיום של בכייה לדורות? למה הקב"ה לא בחר בחטאים אחרים שאינם חמורים פחות כמו חטא העגל, מרד קרח ועדתו או חטא בנות מדין? 

נראה לומר שחטא המרגלים שונה בתכלית משאר החטאים. עבודה זרה או גילוי עריות הם דברים מובנים שיש להתרחק מהם. אין צורך בהסברים עמוקים או חינוך מיוחד כדי להבין שאין לשמוע ליצר הרע השוכן בתוכנו. אלה מצוות לא תעשה וחובתנו להשמר מפניהם ולא ללכת אחרי היצר לתאוות הגשמיות הטמון בנו. 

לעומת זאת מצוות כיבוש ארץ ישראל ובנין בית המקדש הן מצוות מעשיות הדורשות מאמצים רבים. יש להילחם נגד אוייבים אכזריים היושבים בבתיהם ובערים בצורות. 

בני ישראל צריכים למסור את נפשם כדי לקיים את מצוות כיבוש הארץ. בנוסף לכך לאחר הכיבוש יש להקים כפרים, ערים, חקלאות ולבסס שלטון בארץ הכבושה. 

גם בנין בית המקדש אינו משימה פשוטה וקלה לביצוע. לאחר המלחמות הקשות של כיבוש הארץ, עם ישראל צריך להתאחד כאיש אחד ולהירתם למשימה לאומית חדשה של בנית בית לה' בירושלים. 

יום תשעה באב נועד לחזק אותנו ולעודד אותנו לקיים את מצוות יישוב הארץ ובנין בית המקדש. 

נראה לומר הסבר נוסף, כאשר לאורך כל הדורות עם ישראל התקשה לכבוש וליישב את הארץ וגם לקיים את מצוות בנין המקדש. 

יהושע בן נון התעכב מעבר למתוכנן בכיבוש הארץ והשאיר את הארץ הנותרת. דוד המלך יזם והוביל את בנין בית המקדש הראשון ללא שיתוף פעולה מלא מצד עם ישראל. (ראה את סיבת המגיפה בגלל שלא תבעו את בנין בית המקדש. מדרש תהילים מזמור יז ורד"ק על שמואל ב פרק כד פסוק כה). 

בית המקדש השני נבנה על ידי חלק קטן מהעם שעלו מגלות בבל. עלו לארץ רק 42,360 מתוך מיליוני יהודים שהיו בגלות, כמו שכתוב: כָּל-הַקָּהָל, כְּאֶחָד--אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים. (נחמיה ז,סו). 

בזמן גזרות יוון על ישראל, מיעוט קטן-החשמונאים החלו במרד נגד תרבות יוון ונגד הרוב המתיוון. 

אפשר להביא דוגמאות נוספות, אבל נסתפק בכך כי הרעיון ברור. 

גם היום אנחנו נתקלים באותם קשיים. מיליוני יהודים הנמצאים בתפוצות אינם רוצים לעלות לארץ. תושבי הארץ אינם משתדלים מספיק ליישב את כל חלקי הארץ: יהודה, שומרון, עזה, סיני, דרום לבנון, ירדן כדי לממש את הבטחת ה' לאבותינו.

הר הבית אינו זוכה ליחס הראוי לו ואין אנחנו פועלים מספיק לקידום בנין בית המקדש השלישי. 

בעקבות הקשיים האלה המוטבעים עמוק בעם ישראל מראשית דרכם, הקב"ה קבע לדורות את יום תשעה באב. ביום זה עלינו לזכור בחולשות שלנו בנוגע לארץ ישראל ובנין המקדש ולנסות לתקן אותן. 

תשעה באב הינו יום של חשבון נפש לאומי וזיכרון לדורות לחנך את העם לחיבת הארץ ועידוד למען בניית בית ה'. 

המדרש תנחומא מקשר את חטא המרגלים לחורבן בתי המקדש. כאשר בני ישראל בכו במדבר בגלל דיווח המרגלים, הקב"ה קבע שביום זה יצאו לגלות ויחרבו שני בתי המקדש.

"... ביום שאמרתי ליתן לכם נחלת אבותיכם, עשיתם קלון בעולם. וכאב אנוש (ישעי-ה יז, א), זו הפורעניות שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, ואמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם לילה זו בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, ועל ישראל שיגלו בין אומות העולם." (סימן יב מדרש תנחומא שלח לך ). 

למה הקב"ה העניש את ישראל דווקא על ידי חורבן בתי המקדש וגלות ולא גזרות אחרות? 

נראה לומר שיש קשר הדוק שלא ניתן להתיר בין מצוות יישוב הארץ ובין בנין בית המקדש. הקב"ה בא להזכיר לנו שמצוות אלה מהווים יחידה אחת: הארץ והמקדש. אי אפשר לקבל אחת ללא השנייה לאורך זמן. 
במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל הקב"ה מזכיר לנו ביום תשעה באב את חשיבות החזרה לארץ ובנין המקדש. אירועים כמו חורבן ביתר, גירוש ספרד, גירוש אנגליה ולאחרונה גירוש גוש קטיף התרחשו דווקא ביום הזה. 

כל עוד אין בית בנוי לה' לא תהיה לנו מנוחה בארץ. קיימות שתי גישות בציבור הדתי. אחת טוענת שהגלות הסתיימה ואנחנו נמצאים בתהליך מתקדם של גאולה. השנייה מאמינה שכל עוד המשיח לא התגלה הגלות חיה ובועטת, אפילו ששולטים בארץ ישראל. גישה זאת אינה משלימה עם המציאות של היום כסיום הגלות כל עוד אין מקדש ואין משיח. לכן הם אינם מסתפקים בהקמת המדינה וממשיכים לעבוד ולהתפלל לגאולה השלמה. 

לעומת זאת הציבור הציוני דתי מסתפק במה שהושג עד היום בסיום הגלות ואינו פועל במרץ לקידום במעשים את תהליך הגאולה. למשל נושא בנין המקדש, מחיית עמלק-הפלסטינאים ויישוב אינטנסיבי של כל חלקי ארץ ישראל אינו מקבל את העדיפות הראוייה. 

אני קורא לחיבור ואיחוד שתי הגישות האלה שיובילו לגאולה: להכיר בסיום הגלות ולהתקדם על ידי מעשים לזירוז הגאולה השלמה. 

לסיכום נראה לומר שיום תשעה באב היה אמור להיות יום חג כמו פסח או שבועות: חג הכניסה לארץ ישראל. לדאבונינו בני ישראל סירבו להיכנס לארץ לכן יום תשעה באב נהפך משמחה לאבל. 
למרות החטא, הקדושה הטמונה ביום הזה עומדת במקומה. היום הזה יכול להיות שמח וכולו אור. זה בידיים שלנו! 

לכן לעתיד לבוא יום תשעה באב יהפך ליום של שמחה ולא יבוטל. כמו שכתוב בזכריה: כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. (זכריה ח,יט). 

איזה משמעות אנחנו נותנים לצום שלנו? 

העמלקים מזכירים לנו בדיוק את מה שעלינו לעשות: ליישב את יהודה, שומרון וחבל עזה ולבנות את בית המקדש בהר הבית. 

מחירי הנדל"ן מאמירים לשמים כדי שנפתור את מצוקת הדיור על ידי בניה מסיבית בכל חלקי הארץ. 

העמלקים משתוללים ללא פחד בהר הבית ומזדהים בגלוי עם דע"ש כדי שנבין את הרמז ונוציא את כל הגויים מהר הבית ונתחיל בחידוש עבודת הקרבנות. הממשלה אינה רואה את מה שברור לכל בר דעת עם אמונה תמימה. בע"ה מנהיגי ישראל יבינו בקרוב מאוד את הרמזים שהקב"ה שולח לנו ונבנה בכל הארץ ובעיקר בהר הבית בב"א.


הגיליון מוקדש לרפואתם השלמה של משה בן איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה.
לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

שבת חזון - פרשת דברים: באהבה ובענווה

ותחזינה || שבת חזון - פרשת דברים

גיליון | 171 ו‘ אב תשע“ד | פרשת דברים - חזון

באהבה ובענווה
בעקבות אהרן הכהן הגדול
איזה שבוע מטלטל עבר עלינו. על כולנו. קולות המלחמה לא פסחו על שום מקום בארץ ישראל. ובתוך השאון הגדול נזכרתי שהשבוע, בא‘ באב, חל יום פטירתו של אהרן הכהן הגדול. נראה שבכל שנה במרוצת ימי בין המיצרים נשכח יום פטירתו של אהרן הכהן, אך השנה הרגשתי שיש לו מקום מיוחד. לפחות מבחינתי. התבהר לי בצורה מאד חזקה שיום פטירתו של אדם, ובמיוחד של גדול ישראל, הוא מכוון ומדיוק מן השמיים. אין זה מקרה שמשה רבינו נפטר בז‘ בניסן והבעש“ט נולד בי“ח אלול. לתאריך יש משמעות. יום פטירתו של אהרן הכהן הגדול מבקש מאיתנו להתבונן בנקודה הפנימית, במהות של אהרן, ולהפוך אותה למסר ולקריאת דרך לימים העוברים עלינו.
הנקודה הפנימית של אהרן הכהן הגדול נחשפת לפנינו במשנה מפורסמת ממסכת אבות: "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (א, יב). המילים העיקריות שמהדהדות לנו מתוך המשנה הן אהבה ושלום - לאהוב שלום, לרדוף שלום, לאהוב את הבריות... אהרן הכהן הגדול היה אדם יקוד באהבה לכל אחד מישראל, בכמיהה אין סופית לשלום, לחיבור, לאיחוד.
נקודה זו מורה לנו על הדרך בה עלינו ללכת בימים אלו - תשעת הימים שבין ר“ח אב ליום חורבן מקדשנו. דרך של אהבת וקירוב לבבות. כולנו יודעים שבית המקדש השני לא נחרב אלא בשל שנאת חינם, ועל כן דווקא אהבת חינם היא הנקודה שבה עלינו לאחוז על מנת לתקן את הפגם, כפי שכותב הראי“ה קוק: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש, ג שכד).
שורש האהבה - ענווה
אך לא די בכך שעמדנו על ההנחיה הגנוזה בתאריך פטירתו של אהרן הכהן, ועל המשמעות העצומה שלה במיוחד לימים אלו. כעת עלינו להתבונן בשורשה של האהבה ורדיפת השלום, ובדרך בה עלינו ללכת על מנת להשיג אותן ולהפוך אותן לחלק בלתי נפרד מאיתנו. לעניות דעתי שורשן של תכונות אלו היא הענווה. השפלות. הענווה היא התנועה הנפשית שמזכירה לנו כי איננו הכי גדולים, הכי טובים, ואפילו לא קצת גדולים או קצת טובים. זו התנועה שמוציאה לנו את האגו מהחיים. להיות עניו זה קשה. מאד. אבל בשורשה הענווה עומדות כל כך הרבה מידות טובות, ובראשן - האהבה. הידיעה שאינני גדול יותר מחברי, ואינני צריך לדרוש ממנו שיכבד אותי, מאפשר לי להיפתח אליו ולפתוח אותו, ובכך ליצור קשר עמוק וחזק.
אהרן הכהן הגדול לימד אותנו שיעור עצום בענווה כאשר יצא לקראת משה, בעת שובו ממדיין (לפני פרשות כה רבות, בתחילת ספר שמות). אהרון, שהיה מנהיג הקהילה במצריים עד בא משה, ויתר על תפקידו בשמחה בשביל אחיו הצעיר ממנו. אין תרעומת, אין מרד, אין ניכור. הענווה שהפגין אהרן לפני משה היא המקור לאהבה העצומה ששכנה בליבו והפכה להיות נר חייו. ובכך טמון הלימוד לכולנו. אם נשכיל לוותר מעט על האגו, על הכבוד שלנו, ונסגל לעצמנו שפלות וענווה, נגלה כי פתאום קל יותר לאהוב, ופתאום פשוט יותר להיות אהוב.
אהבתו ועניותו של משה רבנו
אך נראה שאף יותר מאהרן, מלמד אותנו משה רבינו - העניו מכל אדם - שיעור גדול בענווה, בפתיחתה של פרשת השבוע שלנו. על מנת לעמוד על הענווה העצומה הזו יש לקרוא בעדינות את הפסוקים, ואז נגלה שבין השורות מבצבצת שפלות רוח עצומה: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם " (דברים, א ט). שימו לב ! את פתיחת נאומו האחרון משה בוחר לפתוח בהצהרה כי הוא לא יכול להתמודד לבד עם נטל ההנהגה, ומעולם לא יכל. את הנאום האחרון הוא פותח באמירה שהתפקיד הזה גדול עליו. איזה מנהיג ניצב לפני מונהגיו ומה שיש בפיו לומר הוא: ”אני לא באמת יכולתי להיות מנהיג טוב“. ולא סתם מנהיג - המנהיג שהוציא אותם מעבדות של מאות שנים, הציל אותם בנסי ניסים ממוות במדבר ומרודפיהם המבקשים להכותם, נלחם במלחמות מול מלכים חזקים ממנו פי כמה וניצח. ואת נאומו האחרון הוא פותח בהכרזה שהתפקיד הזה לא היה מתאים לו.
דווקא נקודת המוצא הענווה הזו מובילה לפסוק הבא: "ה ' א-להיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה ' א - להי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם! איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?!" (י – יב). משה ניצב לפני עמו, לאחר שהודה כי התפקיד לא התאים לו, וגוער בהם. גוער על התלונות ועל המשא הכבד שהם היו לו במשך השנים הרבות. לאחר ארבעים שנים של נדודי מדבר רצופים בקשיים ובמשברים משה רשאי לעמוד לפני עמו ולצעוק עליהם קצת. לפרוק מעליו. אך הגערה הזו לא מפריע לברך אותם בלבביות פסוק אחד לפני שיזכו וירבו ויעצמו, ככל אשר הבטיח להם הקב “ ה. אהבתו של משה רבנו, הנובעת מעניותו העצומה, מכסה על כל פשעי עם ישראל.
אהרן ומשה, שעומדים במוקד הימים הללו, מצווים עלינו להיות ענווים ואוהבים, שפלי קומה ופתוחי לבב. זה צו הימים האלה, ובזכות האהבה והענווה נזכה וניבנה, ונבנה את העולם כולו עמנו.

יום שישי, 12 ביולי 2013

למען ציון לא אחשה!

גיליון 111 | ו‘ אב תשע“ג | פרשת דברים - שבת חזון

למען ציון לא אחשה!
תמיד שלושת השבועות זו תקופה של חשבון נפש בשבילי. זה לא חשבון נפש כמו בעשרת ימי תשובה וביום כיפור - חשבון נפש של חרטה על חטאים ועל התנהגות. זה חשבון נפש על המצב שלנו במהלך הגאולה, על בניין בית המקדש - איפה אנחנו? במה התקדמנו במהלך השנה האחרונה?

כאשר עלוני פרשת השבוע מוצפים באזכורים שונים של נושא בית המקדש, בדרך כלל כאשר המילים "אהבת חינם" ו"בידי אדם או בידי שמיים" מקשטות את הכתבות השונות, אני מהרהר במצבנו כעם בדרך לבניין אמיתי של בית המקדש. תמיד בתקופה הזו בא אלי איזה חבר שהוא גם מדריך בתנועת נוער ושואל אותי שאלה כל כך פשוטה, שהתשובה עליה כל כך מסורבלת, עד שאין לי מה לענות. הוא בסך הכל רוצה להעביר לחניכיו פעולה על "למה בית המקדש חסר לנו?" כאשר עלי מכבידה השאלה הזו כל כך... ואף יותר ממנה - ”האם בכלל בית המקדש חסר לנו?“

לפני בערך שבועיים נערך ערב בנושא הר הבית, בהשתתפות רבנים גדולים וחשובים מן הציונות הדתית. כפי שקראתי בעיתון הם לא הסכימו ביניהם על כל דבר, אך בשאלה אחת עמדתם הייתה ברורה. בית המקדש לא יבנה בדורנו, מפני שהדור עדיין איננו מוכן. אנו מחכים וממתינים לכשיבוא הדור האידיאלי - ובזמנו יבנה המקדש. כשקראתי זאת נחמץ ליבי, וכעת אני ניצב בפני התלבטות. מן הצד האחד - מי אני שאחלוק על אותם גדולי דור?! ומן הצד השני – "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט! עד יצא כנגה צידקה, וישועתה – כלפיד יבער!" (ישעיהו, סב, א)
הדור יכול להיות מוכן!
ובכן, לעניות דעתי בית המקדש אכן לא יכול להיבנות בדור שלנו, אך לא מפני שהדור איננו מוכן. אין כזה דבר דור שאינו מוכן. לכל דור יהיו את פגמיו ובכל דור יהיו מחלוקות, חטאים ובעיות - ולכן אין זו סיבה מספקת לקבוע כי בית המקדש לא יוכל להיבנות בדורנו. גם בימי בניין בית שני, כפי שמתואר היטב בספר חגי, היו בעיות ומשברים, והיו פגמים בדור - ובכל זאת, ללא יומרות וללא תחכומים, הקב"ה תובע ממנו שנגייס את מיטב מאמצינו, פשוטים ודלים ככל שיהיו: "עלו ההר, והבאתם עץ, ובנו הבית - וארצה בו ואכבדה אמר ה‘!" (חגי, א, ח)

טעות גם לחשוב, לעניות דעתי, שבית המקדש יפתור את כל בעיותינו. אנו מקווים כי כשיעמוד המקדש על כנו יהיה טוב יותר, יהיה מתוקן יותר, אך זה לא יבוא סתם כך - כנס מן השמיים. זה תובע מאיתנו עבודה ומאמצים! זה תובע מאיתנו השתדלות וטרחה! הגאולה לא תרד באש מן השמיים! היא תעלה כאבוקה בוערת מן הארץ, באש שאנו נבעיר - עד שתהא השלהבת עולה מאליה. היא תיווצר מעמלינו ומזיעתנו. אין זו חלילה אמירה שיש בה כדי לייאש את האדם - אלא להציב בפניו את המטרות בצורה ברורה - עולם מתוקן יכול להיות קיים רק אם ניצור אותו. ועל כן אין לנו לצפות שבית המקדש יפתור את בעיותינו.

הדור איננו מוכן מפני שהוא איננו מאמין שהוא יכול להיות מוכן!
ציפייה לדור צדיק ומושלם כמוה ציפיית שוא!
מה אנחנו יכולים לעשות למען בית המקדש?
כעת אני רוצה להתייחס לשאלה שתמיד מנקרת בי בעת חשבון הנפש שלי על בית המקדש. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לקרב את בניינו? הרי לכולנו ברור שבתנאים הפוליטיים כרגע אין באפשרותנו לבנות את המקדש, וניסיון לעלות להר הבית עם עצים ואבנים נידון מאש לכישלון מוחלט. מצד שני - כיצד נוכל לשבת בחיבוק ידיים, לאטום את אוזנינו, ולחזור על המנטרה: ”הדור איננו מוכן, הדור איננו מוכן“?!

אני סבור כי לשאלה הקשה הזו יש תשובה - תודעה. כיום, לשמחתי הרבה, תופסת לאט לאט את מקומה הבנה בקרב הציבור כי בית המקדש הוא חזון אפשרי. אין זה רק בניין דמיוני ותיאורטי השוכן בין דפי המשנה והרמב"ם. זהו בניין שיבנה! ובכל זאת - עדיין אין למחשבה זו בסיס. עדיין אין אנו, כציבור, מאמינים באמת שיקום ויהיה ביהודה בית ה'. עדיין איננו רוצים באמת לראות בבניינו ולחזות בתיקונו. לעניות דעתי הדרך לקרב את בניין המקדש היא, בפשטות, להאמין כי זה אפשרי וכי זה יקרה. אני יודע שזה קשה, ואני בעצמי מתקשה להאמין בכך באמת ובתמימות, אך זוהי הדרך.

איך אנחנו עושים את זה? איך מאמינים בבניין מקדש, ועוד בצורה ציבורית? ובכן, הצעד הראשון הוא ללמוד, להרחיב את הידע, להבין שיש קשר בינינו לבין הבניין הזה, ויש לו תוכן עמוק מכל עמוק וגבוה מכל גבוה. להכין כי באמת השכינה שורה בו, ולתפוס כי זוהי נקודת החיבור בין שמיים וארץ, ובין א-להים ואדם. בשאיפה לממש מטרה זו הגיתי את ” ותחזינה “, ולמען מטרה זו אני כותב את העלון שבוע אחר שבוע. אני מתחנן לפניכם, ציבור הקוראים הקטן של העלון (שלא עולה על 141 איש) - אנא! הפיצו את העלון! העבירו אותו הלאה! לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודה של השכינה שנותרת ללא ביתה, לכבודו של ה' צב-אות שממתין לבניין ביתו, לכבוד שמיא! כולי תקווה כי בעת שאתייצב לפני עצמי באותו חשבון נפש שנה הבאה יכפיל וישלש מספר קוראי העיתון את עצמו.

בציפייה לישועה וגאולה שלמה
”יהי שלום בחיילכם, שלווה בארמנותיכם“
ואור וטוב

יובל קופרמן