פרשת כי תבוא || הבאת הביכורים
גיליון 176 | י“ח אלול תשע“ד | פרשת כי תבוא
השור צעד באיטיות רבת הוד ורושם בראש השיירה, קרניו מצופות זהב ועל גבו יושבים ילדים צוהלים. סביבו פסעו בצעדי ריקוד נגן קלרינט מוכשר במיוחד ומתופף על תוף גדול, שניגנו יחדיו משירי ציון. מאחוריהם השתרכה השיירה העליזה בשירים וריקודים, צהלות ילדים וקריאות הידד. הדבר הבולט ביותר היה שכל אחד בשיירה החזיק בידו ביראת קודש סלסלה גדולה עטורה בפירות בשלים ויפים- ביכורי האדמה יחד עם מיטב התבואה השנתית. יעדם של ההולכים היה אל בית המקדש, אל טקס הבאת הביכורים האישי, אך נראה שהטקס התחיל מזמן- עוד בהתקבצות החבורה ובפתיחת המסע הרגלי לירושלים, עוד בחנייה בעיר המחוז ובשינה ”ברחובה של עיר“, עוד בתרועות ההשכמה ”קומו נעלה ציון“. הבאת הביכורים היא טקס אחד גדול...
חגיגה של ביכורים
פרשתנו נפתחת בחגיגיות מה בהצגתם של שני מעמדים: מעמד הבאת הביכורים ומעמד וידוי מעשרות. דמיון רב מצוי בין שני מעמדים אלו, העוסקים שניהם בהודאה לה‘ ובעמידה לפניו תוך קריאה של מקרא מיוחד הנוגע לעבודת האדמה ולעבודת ה‘ בארץ ישראל. נראה שמעמדים אלו הינם מעבר לעוד מצווה בספר התורה, ולא לחינם הם פותחים את פרשת כי תבוא הקשה ומלאת הקללות. הם מכוננים ברית מסוימת, מציגים מודל לקשר תקין ופורה עם הקב“ה.
למצוות ביכורים נכון מעמד מיוחד אפילו יותר, בשל העובדה שהוקדשה לו מסכת שלמה- ”מסכת ביכורים“, העוסקת בפרטי הלכותיו, יחד עם תיאור חי וססגוני ועדות יפיפייה על הדרך אל המעמד ועל המעמד עצמו. הפרק השלישי של המסכת, העוסק בתיאור תהליך הבאת הביכורים בצורה חיה ונושמת, נוגע עד לפרטי פרטים בדרך לבית המקדש- פרטים שאינם מופיעים אפילו בעלייה הגדולה לרגל בפסח (או בכל אחד משלשת הרגלים האחרים). צר המקום מהכיל את כל התיאורים "כיצד... כל העיירות שבמעמד (מחוז) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... והשור הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה (מנגן) לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים... הפחות, הסגנים והגזברים (בעלי תפקידים נכבדים שונים) יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!" (מתוך שלל משניות)
השור צעד באיטיות רבת הוד ורושם בראש השיירה, קרניו מצופות זהב ועל גבו יושבים ילדים צוהלים. סביבו פסעו בצעדי ריקוד נגן קלרינט מוכשר במיוחד ומתופף על תוף גדול, שניגנו יחדיו משירי ציון. מאחוריהם השתרכה השיירה העליזה בשירים וריקודים, צהלות ילדים וקריאות הידד. הדבר הבולט ביותר היה שכל אחד בשיירה החזיק בידו ביראת קודש סלסלה גדולה עטורה בפירות בשלים ויפים- ביכורי האדמה יחד עם מיטב התבואה השנתית. יעדם של ההולכים היה אל בית המקדש, אל טקס הבאת הביכורים האישי, אך נראה שהטקס התחיל מזמן- עוד בהתקבצות החבורה ובפתיחת המסע הרגלי לירושלים, עוד בחנייה בעיר המחוז ובשינה ”ברחובה של עיר“, עוד בתרועות ההשכמה ”קומו נעלה ציון“. הבאת הביכורים היא טקס אחד גדול...
חגיגה של ביכורים
פרשתנו נפתחת בחגיגיות מה בהצגתם של שני מעמדים: מעמד הבאת הביכורים ומעמד וידוי מעשרות. דמיון רב מצוי בין שני מעמדים אלו, העוסקים שניהם בהודאה לה‘ ובעמידה לפניו תוך קריאה של מקרא מיוחד הנוגע לעבודת האדמה ולעבודת ה‘ בארץ ישראל. נראה שמעמדים אלו הינם מעבר לעוד מצווה בספר התורה, ולא לחינם הם פותחים את פרשת כי תבוא הקשה ומלאת הקללות. הם מכוננים ברית מסוימת, מציגים מודל לקשר תקין ופורה עם הקב“ה.
למצוות ביכורים נכון מעמד מיוחד אפילו יותר, בשל העובדה שהוקדשה לו מסכת שלמה- ”מסכת ביכורים“, העוסקת בפרטי הלכותיו, יחד עם תיאור חי וססגוני ועדות יפיפייה על הדרך אל המעמד ועל המעמד עצמו. הפרק השלישי של המסכת, העוסק בתיאור תהליך הבאת הביכורים בצורה חיה ונושמת, נוגע עד לפרטי פרטים בדרך לבית המקדש- פרטים שאינם מופיעים אפילו בעלייה הגדולה לרגל בפסח (או בכל אחד משלשת הרגלים האחרים). צר המקום מהכיל את כל התיאורים "כיצד... כל העיירות שבמעמד (מחוז) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... והשור הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה (מנגן) לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים... הפחות, הסגנים והגזברים (בעלי תפקידים נכבדים שונים) יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!" (מתוך שלל משניות)
טררם מן התורה?
הנה אנו עומדים מול התיאור הארוך והמפורט ומשתאים- האם יש בסיס לכל ההמולה סביב העלייה לרגל הבאת הביכורים, וסביב מעמד קריאת הביכורים והנפתם? האם אין כל טקס זה שמחה בעלמא, או שמא יש לה אחיזות בפסוקי התורה עצמם? ובכן, נראה שהתורה עצמה, בהארכה המסוימת ובפירוט הלא מחויב שהיא נותנת לפרטים קטנים, מצביעה על כיוון שכזה. למה כוונתי? "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם" (דברים, כו ב).
ממתי אנו שומעים מן התורה פרטים על הכנסת התבואה לטנא? (שימו לב לרזולוציה- עד כדי הכלי אליו צריך להכניס את הפירות הראשונים הספציפיים!) ממתי אנו מצווים על ההליכה אל בית המקדש? (עוד מקום אחד מלבד פרשתנו בכל התורה כולה!). ובכן, נראה שהתורה אכן רוצה להפוך את כל תהליך הבאת הביכורים לחגיגה שלמה, סביבה נוצרת חוויה של עלייה אל בית ה‘ בתופים ובמחולות. אך מתוך כל זאת עולה השאלה, ובצדק- מדוע הופכת התורה, וחז“ל לאחריה בצורה גדולה פי כמה, את מצוות הביכורים לחגיגה כל כך גדולה ולחוויה כל כך מהותית? האין מספיק בעצם הבאת הביכורים וקריאת מקראם בבית ה‘? מה פשר הטררם?
חג אינדיבידואלי
כדי לענות נשים ליבנו למה שהופכת מצוות ביכורים להיות. את הביכורים יש להביא במהלך (פחות או יותר) חצי שנה, החל משבועות ואילך. כאשר היהודי בוחר לעשות את המצווה הזו הוא בעצם קובע לעצמו חג- חג שתחילת בעלייה לרגל רבת רושם ושמחה, וסופו בציווי התורה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך- אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (יא).זהו חג אינדיבידואלי של כל אדם ואדם בעם ישראל, של עובד האדמה הפשוט. זהו חג שמהותו זה הקשר האישי, הפרטי, האינטימי, מעבר להקשר הלאומי הכללי אשר בא לידי ביטוי בשלושת הרגלים, של אותו יהודי תמים (אך לא בהכרח...) עם א-להי חייו. כדי להפוך את הביכורים לחג הזה יש לעשות סביבו חגיגה שלמה, עם תהלוכה ושור, עם מוזיקה וטקסים. זהו רושם בל ימחה על הנפש הפרטית של אותו יהודי. רושם המראה שה‘ רוצה בתפילתו ובפרי אדמתו גם מעבר להקשר הלאומי, אלא בהתייחסות אישית אליו.
את הנקודה הזו אפשר לראות גם דרך מקרא ביכורים. מדוע צריך האדם לספר לכהן בבית המקדש את סיפור יציאת מצריים ששניהם יודעים היטב, ומדוע דווקא בנוסח שמציגה התורה? מפני שסיפור זה ונוסח זה מדגישים את החוויה האישית של האדם הפרטי כאינדיבידואל בתוך עם ה‘, מדגישים כיצד בתוך הסיפור של העם שירד למצריים ועלה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה נמצא אדם אחד, שיכול לעמוד בבית ה‘ ולהגיד, כנשמה בפני עצמה ולא כחלק מנשמת האומה: "עתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתתה לי- ה'!" (י)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה