‏הצגת רשומות עם תוויות ביכורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביכורים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 1 ביוני 2017

הזמנה לשיעור בהלכות ביכורים ביום שני

החלה עונת הביכורים || שיעור הלכתי על ביכורים בזמן הזה

שיעור בהלכות ביכורים מפי הרב אליהו ובר שליט"א • יום שני, י"א בסיון בשעה 18:00 • רח' שמריה 11, שמואל הנביא ירושלים • הציבור מוזמן

↓ הזמנה לשיעור בהלכות הבאת ביכורים


כבר עשר שנים מתאספת מדי שבוע חבורה של עולי הר הבית ללימוד משותף של הלכות קדשים וטהרות. השיעור נערך מדי יום שני בין השעות 17:30 ועד 19:45.

את השיעור ייסד יצחק אימס הי"ד, אשר ייסד גם את העליה השבועית להר הבית מדי יום רביעי בשעה 7:30. מזה כשבע שנים משמשת ישיבת הרעיון היהודי כאכסניה של תורה עבור השיעור השבועי ועבור כל עניין שבקודש.

במסגרת השיעור השבועי נערך מדי חודש שיעור בנושא מיוחד מפי הרב אליהו ובר שליט"א, אשר עולה מדי יום להר הבית, מלמד ומדריך בענייני קדשים, טהרות ושאר ענייני ההר והבית.

השיעור ביום שני הקרוב יעסוק בענייני הבאת הבכירות לבית המקדש בבניינו ובחורבנו.

הציבור מוזמן!

יום שני, 29 במאי 2017

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: מקרא ביכורים - מן השדה שמחוץ ועד לעזרה שבפנים

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

ביום הביכורים - חג השבועות מביאים מנחת ביכורים מהחיטים • וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים • החל מיום זה יש להעלות למקדש ביכורים מהשדה • רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ • אדם מישראל שמביא ביכורים לעזרה וקורא מקרא ביכורים, כפי שכתוב בתורה, מובטח שייענה מיד • יש עוד מקרים, בהם הקוראים לה' במקום קודשו מובטחים שתפילתם תשמע ותיענה מיד


↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

חג השבועות, 'יום הביכורים', הוא החג בו מקריבים ביכורי חיטה: קרבן שתי הלחם הנקראים 'לחם הביכורים'. קרבן זה מכשיר את הבאת קרבנות מן התבואה החדשה ואת הבאת פירות הביכורים למקדש, מכל מושבות ארץ ישראל, מחג השבועות ועד חנוכה. המדרש מתאר את הדרך הפשוטה שעושה החקלאי עד שמביא לפני ה' את ברכת שדהו, ומנגד את המענה המיידי של ברכת ה' אל החקלאי: 
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות: 
אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק לא עשה. 
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך" וגו'. ולא עוד, אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" (מדרש תנחומא כי תבוא א).
שלא כמו נתין של מלך בשר ודם המתייגע רבות עד שמגיע לפני המלך, וגם אז איננו יודע אם בקשתו תישמע אצל המלך, בעל הביכורים מביא את פירותיו לפני הכהן בעזרה וקורא עליהם מקרא ביכורים ומיד יודע שנשמעה ונענתה בקשתו, שנאמר: "היום הזה"! 


מקורות נוספים בחז"ל מלמדים על מעמדה של מקום המקדש בה נענות התפילות והבקשות תיכף ומיד: 
בברייתא מסכת שמחות מדובר על כוח התפילה בהר הבית ובמקום המקדש. "שמתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה". בברייתא שם שנינו שכל העולים לבית המקדש עולים ומקיפים דרך ימין, אבל מי שאבל על מת או שיש לו חולה בביתו מקיף את הר הבית מדרך שמאל. כאשר רואים אותו הקהל שמקיף דבר שמאל אומרים לו: "מה לך מקיף משמאל?" והוא אומר להם שיש לו חולה בתוך ביתו שצריך רחמים. "אומרים לו: השוכן בבית הזה ירחם עליו מיד". ואף "אשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה: נתרפאתה". 
וכמו מביאי הביכורים כך גם חוני המעגל, מתפלל לפני ה' בהר הבית, כמו בן לפני אביו, והוא עושה לו רצונו מיד: 
תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! ... עג עוגה ועמד בתוכה... אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. 
התחילו גשמים מנטפין... אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. 
ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית... אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. (בבלי תענית כ"ג ע"א).

יום חמישי, 22 בספטמבר 2016

הבאת ביכורים וחידוש העבודה במקדש/ הרב ישראל אריאל

פרשת כי תבוא || הרב ישראל אריאל

הבאת ביכורים לירושלים מבטאת את קדושת הארץ והמקדש - ככתוב (דברים כו): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמת בטנא..." על פסוקים אלו אמרו חז"ל בספרי: "'ויביאנו אל המקום הזה' - זה בית המקדש!... בשכר ביאתנו אל המקום הזה [בזכות הביכורים] נתן לנו את הארץ הזאת!" במילים אחרות: הזכות להכנס ארצה אינה אלא בתנאי, שישראל באים אל המקדש לבנותו ולהקריב בו קרבנות. זה, למעשה, תוכן המשנה (כלים א, ו): "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומהי קדושתה? - שמביאים ממנה עומר, שתי הלחם וביכורים". 


↓ מאת: הרב ישראל אריאל/ מכון המקדש

כאן שאלה לפנינו: מדוע דווקא עתה מופיעה מצוה בתורה לקיים מעמד מיוחד לשבטים, ובו קללה כנגד העובר על מצוות ה', ככתוב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם!" זאת, מיד עם הכניסה ארצה - בהר גריזים ובהר עיבל. ואמרו חז"ל (מכילתא משפטים): "שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל: אחת – בחורב. ואחת - בערבות מואב. ואחת - בהר גריזים והר עיבל". בריתות ואזהרות אלו - על שום מה?

ותשובת הרמב"ן (דברים כז, כו): "בירושלמי ראיתי: 'אשר לא יקים': וכי יש תורה נופלת?!... אלא אפילו היה צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה ולא החזיק - הרי זה ארור". כלומר, הברית מחייבת, ומצוות התורה מונחות על כתפיו של אדם מישראל, וכשהתורה בסכנה, ונפלה, חלילה, חובת כל יחיד להקימה!

דוגמה מוחשית לדבר, זו שאלת חז"ל בסדר עולם רבה (כב): מדוע גלו ישראל בחורבן בית ראשון! הרי המלך הושע בן אלה פתח את הדרכים שנחסמו למקדש על ידי ירבעם בן נבט. "ומפני מה נתחתם גזר דינם של ישראל לגלות דווקא בימיו?" ותשובתם: "מפני שהיו ישראל תולין את הקלקלה במלכיהם!" כלומר: אין לאדם לתלות את האשמה אלא בעצמו, ובאין מלך האחריות לעלייה לרגל – ועל שמירת התורה בכלל - נופלת על היחיד. זה עניינן של הבריתות שנכרתו עם כל יחיד מישראל, לאמור: על כתפיך מוטלת האחריות להקים "את דברי התורה הזאת לעשות אותם!"

כל דור והמעצורים המיוחדים לו. אל לו לאדם להסתכל על "מלכים" - ואף תלמידי חכמים בדור, החוסמים את הדרכים למקדש. המלבי"ם כאן מסביר, שבדורנו רבו "המתפלספים", האומרים, שהעיקר בתורה הוא הרוחניות, ואילו הצד המעשי משתנה מדור לדור. כנגד מגמה זו אומר הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם!" כי מעשה המצוות - "חוקת עולם לדורותיכם!"

הרב קוק זצ"ל (אגרות ג, סג) מזהה סכנה רוחנית הקיימת בחוגים מסוימים בעם, ושמה - "חסידות ארסית ויראת שמים מזויפת" זאת, ביחס לארץ ישראל. אף בעניין המקדש מצינו אומרים: המצוה כה יקרה! רק משיח יקיים אותה! ויש מוסיפים: רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יוריד מקדש משמים! מצד אחד מרוממים "חסידים" אלה את מעלת המקדש לשמים, מאידך יש ב'פילוסופיה' זו הרס של התורה בארץ. כבר כתב הרמב"ם באיגרת השמד: "חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח!" אנו נעשה את חובתנו, ואם יתמהמה - נחכה לו שיבוא. כך באשר לירידת מקדש משמים, אמרה תורה: "לא בשמים היא!" וחובת ישראל לקיימה בארץ. לאור האמור, יחיד מישראל הרואה את מקדש ה' חרב, ומנהיגים בדור מתעטפים באיצטלה של "יראת שמים", ומתרצים את המשך החורבן על פי דרכם, חובתו לדחות בשתי ידים דברי "חסידות" אלה. זה הזמן בו עוברת האחריות מן ההנהגה אל כל יחיד, מעתה חובתו לפתוח דרכים לבניין המקדש ולחידוש העבודה, והעושה כן הרי הוא בכלל "ברוך".

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

חג אינדיבידואלי

פרשת כי תבוא || הבאת הביכורים

גיליון 176 |  י“ח אלול תשע“ד | פרשת כי תבוא

השור צעד באיטיות רבת הוד ורושם בראש השיירה, קרניו מצופות זהב ועל גבו יושבים ילדים צוהלים. סביבו פסעו בצעדי ריקוד נגן קלרינט מוכשר במיוחד ומתופף על תוף גדול, שניגנו יחדיו משירי ציון. מאחוריהם השתרכה השיירה העליזה בשירים וריקודים, צהלות ילדים וקריאות הידד. הדבר הבולט ביותר היה שכל אחד בשיירה החזיק בידו ביראת קודש סלסלה גדולה עטורה בפירות בשלים ויפים- ביכורי האדמה יחד עם מיטב התבואה השנתית. יעדם של ההולכים היה אל בית המקדש, אל טקס הבאת הביכורים האישי, אך נראה שהטקס התחיל מזמן- עוד בהתקבצות החבורה ובפתיחת המסע הרגלי לירושלים, עוד בחנייה בעיר המחוז ובשינה ”ברחובה של עיר“, עוד בתרועות ההשכמה ”קומו נעלה ציון“. הבאת הביכורים היא טקס אחד גדול...

חגיגה של ביכורים

פרשתנו נפתחת בחגיגיות מה בהצגתם של שני מעמדים: מעמד הבאת הביכורים ומעמד וידוי מעשרות. דמיון רב מצוי בין שני מעמדים אלו, העוסקים שניהם בהודאה לה‘ ובעמידה לפניו תוך קריאה של מקרא מיוחד הנוגע לעבודת האדמה ולעבודת ה‘ בארץ ישראל. נראה שמעמדים אלו הינם מעבר לעוד מצווה בספר התורה, ולא לחינם הם פותחים את פרשת כי תבוא הקשה ומלאת הקללות. הם מכוננים ברית מסוימת, מציגים מודל לקשר תקין ופורה עם הקב“ה.

למצוות ביכורים נכון מעמד מיוחד אפילו יותר, בשל העובדה שהוקדשה לו מסכת שלמה- ”מסכת ביכורים“, העוסקת בפרטי הלכותיו, יחד עם תיאור חי וססגוני ועדות יפיפייה על הדרך אל המעמד ועל המעמד עצמו. הפרק השלישי של המסכת, העוסק בתיאור תהליך הבאת הביכורים בצורה חיה ונושמת, נוגע עד לפרטי פרטים בדרך לבית המקדש- פרטים שאינם מופיעים אפילו בעלייה הגדולה לרגל בפסח (או בכל אחד משלשת הרגלים האחרים). צר המקום מהכיל את כל התיאורים "כיצד... כל העיירות שבמעמד (מחוז) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... והשור הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה (מנגן) לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים... הפחות, הסגנים והגזברים (בעלי תפקידים נכבדים שונים) יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!" (מתוך שלל משניות)

השור צעד באיטיות רבת הוד ורושם בראש השיירה, קרניו מצופות זהב ועל גבו יושבים ילדים צוהלים. סביבו פסעו בצעדי ריקוד נגן קלרינט מוכשר במיוחד ומתופף על תוף גדול, שניגנו יחדיו משירי ציון. מאחוריהם השתרכה השיירה העליזה בשירים וריקודים, צהלות ילדים וקריאות הידד. הדבר הבולט ביותר היה שכל אחד בשיירה החזיק בידו ביראת קודש סלסלה גדולה עטורה בפירות בשלים ויפים- ביכורי האדמה יחד עם מיטב התבואה השנתית. יעדם של ההולכים היה אל בית המקדש, אל טקס הבאת הביכורים האישי, אך נראה שהטקס התחיל מזמן- עוד בהתקבצות החבורה ובפתיחת המסע הרגלי לירושלים, עוד בחנייה בעיר המחוז ובשינה ”ברחובה של עיר“, עוד בתרועות ההשכמה ”קומו נעלה ציון“. הבאת הביכורים היא טקס אחד גדול...

חגיגה של ביכורים

פרשתנו נפתחת בחגיגיות מה בהצגתם של שני מעמדים: מעמד הבאת הביכורים ומעמד וידוי מעשרות. דמיון רב מצוי בין שני מעמדים אלו, העוסקים שניהם בהודאה לה‘ ובעמידה לפניו תוך קריאה של מקרא מיוחד הנוגע לעבודת האדמה ולעבודת ה‘ בארץ ישראל. נראה שמעמדים אלו הינם מעבר לעוד מצווה בספר התורה, ולא לחינם הם פותחים את פרשת כי תבוא הקשה ומלאת הקללות. הם מכוננים ברית מסוימת, מציגים מודל לקשר תקין ופורה עם הקב“ה.

למצוות ביכורים נכון מעמד מיוחד אפילו יותר, בשל העובדה שהוקדשה לו מסכת שלמה- ”מסכת ביכורים“, העוסקת בפרטי הלכותיו, יחד עם תיאור חי וססגוני ועדות יפיפייה על הדרך אל המעמד ועל המעמד עצמו. הפרק השלישי של המסכת, העוסק בתיאור תהליך הבאת הביכורים בצורה חיה ונושמת, נוגע עד לפרטי פרטים בדרך לבית המקדש- פרטים שאינם מופיעים אפילו בעלייה הגדולה לרגל בפסח (או בכל אחד משלשת הרגלים האחרים). צר המקום מהכיל את כל התיאורים "כיצד... כל העיירות שבמעמד (מחוז) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... והשור הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה (מנגן) לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים... הפחות, הסגנים והגזברים (בעלי תפקידים נכבדים שונים) יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!" (מתוך שלל משניות)
טררם מן התורה?

הנה אנו עומדים מול התיאור הארוך והמפורט ומשתאים- האם יש בסיס לכל ההמולה סביב העלייה לרגל הבאת הביכורים, וסביב מעמד קריאת הביכורים והנפתם? האם אין כל טקס זה שמחה בעלמא, או שמא יש לה אחיזות בפסוקי התורה עצמם? ובכן, נראה שהתורה עצמה, בהארכה המסוימת ובפירוט הלא מחויב שהיא נותנת לפרטים קטנים, מצביעה על כיוון שכזה. למה כוונתי? "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם" (דברים, כו ב).

ממתי אנו שומעים מן התורה פרטים על הכנסת התבואה לטנא? (שימו לב לרזולוציה- עד כדי הכלי אליו צריך להכניס את הפירות הראשונים הספציפיים!) ממתי אנו מצווים על ההליכה אל בית המקדש? (עוד מקום אחד מלבד פרשתנו בכל התורה כולה!). ובכן, נראה שהתורה אכן רוצה להפוך את כל תהליך הבאת הביכורים לחגיגה שלמה, סביבה נוצרת חוויה של עלייה אל בית ה‘ בתופים ובמחולות. אך מתוך כל זאת עולה השאלה, ובצדק- מדוע הופכת התורה, וחז“ל לאחריה בצורה גדולה פי כמה, את מצוות הביכורים לחגיגה כל כך גדולה ולחוויה כל כך מהותית? האין מספיק בעצם הבאת הביכורים וקריאת מקראם בבית ה‘? מה פשר הטררם?
חג אינדיבידואלי

כדי לענות נשים ליבנו למה שהופכת מצוות ביכורים להיות. את הביכורים יש להביא במהלך (פחות או יותר) חצי שנה, החל משבועות ואילך. כאשר היהודי בוחר לעשות את המצווה הזו הוא בעצם קובע לעצמו חג- חג שתחילת בעלייה לרגל רבת רושם ושמחה, וסופו בציווי התורה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך- אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (יא).זהו חג אינדיבידואלי של כל אדם ואדם בעם ישראל, של עובד האדמה הפשוט. זהו חג שמהותו זה הקשר האישי, הפרטי, האינטימי, מעבר להקשר הלאומי הכללי אשר בא לידי ביטוי בשלושת הרגלים, של אותו יהודי תמים (אך לא בהכרח...) עם א-להי חייו. כדי להפוך את הביכורים לחג הזה יש לעשות סביבו חגיגה שלמה, עם תהלוכה ושור, עם מוזיקה וטקסים. זהו רושם בל ימחה על הנפש הפרטית של אותו יהודי. רושם המראה שה‘ רוצה בתפילתו ובפרי אדמתו גם מעבר להקשר הלאומי, אלא בהתייחסות אישית אליו.

את הנקודה הזו אפשר לראות גם דרך מקרא ביכורים. מדוע צריך האדם לספר לכהן בבית המקדש את סיפור יציאת מצריים ששניהם יודעים היטב, ומדוע דווקא בנוסח שמציגה התורה? מפני שסיפור זה ונוסח זה מדגישים את החוויה האישית של האדם הפרטי כאינדיבידואל בתוך עם ה‘, מדגישים כיצד בתוך הסיפור של העם שירד למצריים ועלה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה נמצא אדם אחד, שיכול לעמוד בבית ה‘ ולהגיד, כנשמה בפני עצמה ולא כחלק מנשמת האומה: "עתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתתה לי- ה'!" (י)

יום שני, 2 ביוני 2014

מתכוננים לשבועות: ההכנות לחידוש עבודת המקדש בעיצומן

מתכוננים לשבועות במקדש || במסגרת סדרת ההכנות לחידוש עבודת בית א-לוהינו, התאספו אתמול מאות שוחרי המקדש במצפה רחבעם, המשקיף על הר הבית ושיחזרו את מעמד הקרבת שתי הלחם בחג השבועות והבאת הביכורים למקדש.

הבאנו את דבריה של אחת ממארגנות המעמד - יעל קביליו ושל אחת המדריכות המסורות בהר הבית - רחל סלע

אלו עיקרי הדברים של יעל קביליו
זכות גדולה נפלה בידנו להגיע למעמד מרגש שכזה-הנפת שתי הלחם ומקרא בכורים. תודה לכל המארגנים, המסיעים, הפועלים וכו'. הערב הרוחני העיף אותנו גבוה לזמן ומעל הזמן. והיה מי שקרה לערב "הכיפה שעפה"(מתפרש לשני הכוונים).
להלן תמצית הארועים:
שמענו הסברים מפי הרב יקי סביר, קבלנו הסבר על קצה הלשון בדיון ההלכתי סביב הכנת שתי הלחם בימנו מפי הרב עזריה אריאל.
הרב ישראל שנידר ספר את החויה שלו בעבר בהכנת שתי הלחם וברצונו לעלותו להר הבית.
הרב דוד חי הכהן ברך את הנוכחים באירוע. מי שהסתכל עליו היטב ראה התרגשות עצומה וחדווה לכל הנעשה.
הרב ישראל אריאל בשרביט המנצחים הפעיל את כל מהלך התרגול.
כבשים במשקל 50 קלו לערך לא היה דבר קל להרים אך תורגל.
הנפת שתי הלחם לארבע רוחות השמים . גם אנו הונפנו עם הרוח במצפה רחבעם לכל רוחות השמים. שפיכת היין על המזבח עם היין של כרם אריאל מקרית ארבע (שווה לטעום ולקנות).
טעמנו כולנו מהלחם עם ממרחים שונים כסעודת הכהנים בבית המקדש.
אני רוצה להודות לבורא עולם על הזכות הגדולה לעבוד ולהתקדם למקדש עם אנשים כה נפלאים.
יעל קביליו


 
ואלו דבריה של רחל סלע:
בע"ה, ד' בסיוון תשע"ד
אחרי אירוע תִרגוּל לקראת שבועות, במרומי הר הזיתים הר הבית פָּרושׂ מולנו, מתבונן בהִשתאות בטקס החריג.
כבר שנים רבות שלא ראה כזה.
כבר שנים רבות עיניו כָּלוֹת לראות כזה.
משתוקק לחוות בממש, אבל גם תרגול זה הרבה, זה מכין את הממש.
השמש נוטה מערבה וצובעת את השמים המעוננים בצבעי שקיעה בוהקים ובהמשך מוורידים ומאפירים בהדרגה.
נדמה שמההתרגשות העצומה על חידוּש דברים שלא ראה כמותם זה כמעט אלפיים שנה – הר הבית שולח אלינו רוחות עזות ונרגשות בעוצמה שקשה לעמוד בה!
כדברי הרב עזריאל אריאל – מושג התנוּפה הוא מושג מרכזי במקדש, וכמובן בולט גם בשבועות – שתי הלחם מונפים מעל שלמֵי העצרת המונפים, הביכורים מונפים.
התנופה לפני ה' עם תנופת הרוח המערבית מהר ה', עם התרוממות הרוח של כל הנוכחים – בע"ה ההתקדמות למקדש קיבלה תנופה!
לראות אנשים שכבר 30 שנה פעילים לקראת מקדש, יחד עם חדשים שאך זה התעוררו לַמהלך (ובכללם גיורת שהתגיירה רק לפני שלושה חודשים ויום אחרי כן כבר עלתה להר הבית, כי "זה ברור שיהדות הולכת עם מקדש"),
לשמוע על הלימוד ההלכתי המעמיק שנעשה כדי לענות על השאלות המעשיות שמתעוררות ברגע שמוציאים את הדברים מן הגמרא אל המעשה,
להקשיב לתיאור (המקוצר מאד) של המאמץ של כל העוסקים במלאכה איך הגיעו עד הלום וכמה השקעה וטרחה למצוא את החיטה , למצוא את המטחנה המתאימה, לנפות בתהליך ארוך ומפרך, לאפות בדרך מיוחדת, והכל על פני כל הארץ מאלון מורה ואיתמר ולכיש ומושב רינתיה וגוש עציון ותקוע ועוד, למצוא כבשים מתאימות ולהצליח להביאן ממעון במסירות גדולה, לחתום על כל האישורים העירוניים והמשטרתיים שיאפשרו את ההתכנסות הזאת, להשקיע ימים ושעות של טרחה, מחשבה, חיבור כוחות, להתגבר על כל הקשיים והעיכובים העצומים מכל מיני סוגים שנערמו בדרך, לא לוותר גם כשנראו כמניעוֹת ממש, להביא ולהעמיד בתנאים קשים את כל הציוד במצפה רחבעם.
לשמוע את ר' אליהו קביליו שר ומנגן "השקיפה ממעון קדשך מן השמיים וברך את עמך את ישראל",
לראות כהנים בבגדי כהונה כשרים המוכנים לעבודה, תוקעים בשופרות ובחצוצרות המקדש, מניפים את שתי הלחם שנאפה על פי המקורות, מסולת שנעשתה מחיטה חדשה "ממושבותיכם".
לראות את הרב ישראל אריאל רוקד עם סל הביכורים
לשמוע את יהודה עציון קורא את מקרא הביכורים
"ויביאנו אל המקום הזה" – זה בית המקדש, "ויתן לנו את הארץ הזאת" – בזכות בית המקדש נתן לנו את הארץ הזאת "ארץ זבת חלב ודבש".
לראות את הרב דוד-חי הכהן רוקד ושר במיקרופון את פרקי ההַלֵל
ולראות את מעגל הרוקדים, בהנחיית הרב ישראל אריאל המדייק לשיר "נבנה המקדש, נבנה המקדש, עיר ציון תמלא".
והילדים המצטופפים לראות מקרוב, דור ההמשך שתודעת המקדש מוּלֶדֶת בעורקיו,
ואנו ממש צופים על הר הבית מן הכתף המזרחית לו, "מקדם להר", "נגד ההר" .
המקדש איננו, ההר חרב, מסגדים, עצים, ערימות שפכי אבנים ופסולת.
והלב יודע ש"אף על פי שחרב – בקדושתו הוא עומד", "יענני מהר קדשו, סלה" – "שאפילו הר – הריהו בקדושתו".
ותחושה שהנה הנה דברים מתקדמים וכנגד מקדש של מעלה הולך וצומח מקדש של מטה.
זה היה מרגש!
הרוח שסערה סביב הייתה שיקוף למה שסער בלב.
אחרי שהסתיים האירוע עמדתי עם נכדותי נוכח הר הבית ואמרנו את "תפילת המקדש" שנמצאה בגניזה ומובאת בכמה מפרסומי מכון המקדש.
אמרתי להן : כשאתן מתפללות – תדמיינו את בית המקדש עומד שם, בדיוק במקום כיפת הסלע וגבוה כפליים ממנה, אנחנו ממש (כמעט) בדיוק מול כל הפתחים של המקדש.
כשסיימנו, אחת הנכדות אמרה: אני ממש ראיתי את בית המקדש שם, והצִילִיוֹת הלבנות נִדמוּ לי כמו כל הכהנים ועולֵי הרגל שעלו למקדש...
יישר כוח גדול ונפעם לכל הרבים שהביאונו עד הלום, במהלך מתמשך וסבלני במעגלים רבים של לימוד, עשיה, התמדה ומסירות.
ויישר כוח מיוחד לכל אלו שטרחו במימוש אירוע התרגול הזה: לרב ישראל אריאל, לרב יקי ולצביה סביר, לרב עזריה אריאל, לר' שמשון אלבוים, לר' אליהו ויעל קביליו, לפרופ' הלל וייס, ליהושפט תור, לציפורת חזי, לכהנים, ועוד רבים שהשקיעו מכישוריהם ומזמנם, שאפילו איני יודעת, כי רק מקצת היריעה סופרה בערב הזה.
אשרינו אשרינו שרואים אנו עין בעין בשוב ה' לציון, צעד אחרי צעד באופן שהלב עולה על גדותיו להכילו.
מאושרת להיות חלק מהמהלך המופלא הזה, יחד עם חבורה מופלאה.
בברכה, בהוקרה,
רחל סלע, שילה

יום חמישי, 22 במאי 2014

מתכוננים לחתונה

מאת: פרופ' הלל ויס

לקראת חג השבועות אנו לומדים מעשה להלכה מה נעשה כאשר ההר יבקע בעוד שלושת ימים כאשר ירד ה' לשכון על ההר וירחץ את הארץ מטומואתיה ויזרוק עלינו מים טהורים.

האם נהיה מוכנים לקבלת המקדש?

ביום הראשון לימי ההגבלה ב-ג' סיוון מתרגלות תנועות המקדש מלוא הטנא של הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת חיים ומקרא ביכורים להודיה בעבור כלל ישראל.

במשך ימי הספירה  קצרנו, והכנו מנחת הביכורים מעשה להלכה. למדנו מאות הלכות חדשות בנושאי שתי הלחם בנשיאות הרב עזריה אריאל, הבאנו חיטה מכל מושבותינו. מהר ברכה, מיצהר , מן הקציר החדש בארץ ישראל  ואף מקיבוץ סעד  לשם מנחות המקדש.  הנשים הכינו הסולת בהדרכת צביה סביר שיפו ובעטו כדין, הסירו קשיות עורף החטה וסילקו הקליפות. 

למדנו לאפות בנשיאות הפרופסור זוהר עמר במעמד רב רושם בנווה צוף ובהדרכת אופים מומחי שאורים -מחמצות משובחות אפו עשר נשים את לחם הביכורים בתנור אחד והקללה הייתה לברכה.

הטלאים שרעו בדרום הר חברון יעלו ככבשי עצרת לרצון וגם ירדו בתרגול בחיים בתנופת הכהןברוך כהנא  ואחיו בני אהרון והרב ישראל יגיד ווידוי ביכורים אל מול המזבח ושער המזרח במרומי הר הזיתים.

כולנו נהיה שם בין הערביים בשעה חמש  ונשמע את משק כנפי הגאולה. כאמור בפיוט הושענא רבה על הדוד שפעמיו נשמעים על הר הזיתים וימוש ההר ממקומו ותעלה ותגלה ותראה מלכותו.

נשמח לראותכם בהכנות לחתונה הגדולה.


ירד דודי לגנו (כתובה לחג השבועות)/ ר' ישראל נג'ארה 
יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ
לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ
וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ
רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם
כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ
יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ
לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם
וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי
וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי
הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי
בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן
יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן
שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן
בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם
בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם
לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ
פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ
אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים
יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים
חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת
נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל
הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל
וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה
כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה
וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא
וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי
הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי
וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ
וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ
יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ
וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ
מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא
וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא
הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן
כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן
אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן
וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ
לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ
מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ
וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת
מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת
נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם
וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ
וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ
שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ
וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה
לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ
מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה
וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף
כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף
תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף
מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ
בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה
מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ
וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ
כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ
וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת
כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת
וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת
וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת
נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת
וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר
אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר
וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ
כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ
וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ
וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים
כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים
לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ
וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ
וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה
וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה
וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם
בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם
וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם
וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ
וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ
וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ
וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ
 
נוסח הפיוט על פי 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, מהד' פריס-חורב 

יום שישי, 17 בינואר 2014

קומו עלו בית אל/ פרופ' הלל וייס

ט"ו בשבט חלף, ומה נותר? פרופ' הלל וייס קורא לשוב ולהעלות לירושלים, לפנים מן החומה, את המעשרות ואת פירות נטע הרבעי ממש ככתוב בתורה – ולא לנצל את ההליך הטכני הנהוג כיום כדי להיפטר מאלו כלאחר יד * וגם לחזור ולהניף ביכורים ולפחות מעין ביכורים, להעניק את התרומות או דמויי-התרומות לכהנים וללוויים ולקיים את השמיטה כהלכתה. אפילו לייסד כרטיס אשראי לעולי רגלים ופטור ממע"מ על מעשרות 

ח"כ משה פייגלין והכהן ברוך כהנא הלבוש בבגדי כהונה
במהלך תירגול הבאת ביכורים מול הר הבית, סיוון תשע"ג
בגננו הקטן בביתנו באלקנה נטענו רעייתי תמר ואני ובניי חמישה מתוך שבעת המינים. כשיבוא המשיח לא יתפוס אותנו כופרים בטובה בלי תאנה וגפן שאנו יושבים תחתם. כשהגיע הרימון – זה שממנו נטלתי חוטר לצורך שיפוד הטלה השחוט בתירגול המחודש הראשון של קרבן הפסח בשנת תשע"ב – לשנת נטע רבעי, נתאוויתי להעלות פירותיו לירושלים ולאכלם שם לפנים מן החומה כציווי התורה המקורי. כמובן פדיתי אותו וגם טימאתי אותו כנהוג בהרטבה ובנגיעה וחיללתי אותו על מטבע, אבל לא הסתפקתי בכך. עליתי לעיר הקודש ואכלתי אותו על ספסל בכניסה לרחבת הכותל. זה היה בשנת תשמ"ט.
חלף ליד הספסל מי שהיה נשיא המזרחי בארצות הברית, הרב אליעזר ברנשטיין, ראה אותי ושאל מה לזאת. סיפרתי לו. התרגש מאוד והזכיר זאת במאמר שכתב בעיתון "הצופה". גם אשתקד ירדתי לגני ללקוט ביכורים ולסמנם. מצאתי את כל חמשת המינים כשלהם צורת פרי. כרכתי אותם בגמי ועל פי דרישות המשנה הנחתי אותם בקלתה [מגש] של כסף – זה שעליו נפדה בני הבכור לפני 45 שנה. חיטה ושעורה לקחתי משדות המושבה יקנעם, מגידוליו הכשרים והמעושרים של שוקה מלט המופצים על ידי בנו ברק מלט, בנה של בת דודתי שולה מלט ז"ל.
ט"ו בשבט, ראש השנה לפרי האילן, זכה לשני מרכיבים בולטים לאחר תקופת המשנה והתלמוד. האחד הוא סדר ט"ו בשבט, מנהג המקובלים תלמידי האר"י, והשני – חג הנטיעות הציוני שהחל בתנופה רבה בידי ההיסטוריון הנבואי, הסופר והמחנך הדתי והלאומי זאב יעבץ שבימים אלה מלאו 90 שנה לפטירתו. ועדיין העיקר חסר מן הספר. ט"ו בשבט הוא תאריך הלכתי קובע לגבי חישוב שנות פירות האילן, לשם קיום מחזור שבע שנות השמיטה. פרות שחנטו לאחר ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה החדשה לגבי תרומות ומעשרות, נטע רבעי וביכורים ואף לגבי שמיטה.
הסתפקות בדרך הרגילה של הפרשת תרומות ומעשרות כיום, חילול הפירות על מטבע בעל שווי מזערי והשחתתו, היא ביזוי מצווה והתנכרות לרגש השורשי של הודיה לה'. "בָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, כ). "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). זהו  נדרו של יעקב אבינו וכאז כן עתה העיכוב בקיומו גורם להתכחשות לא-לוהי ישראל.  הקריאה הא-לוהית "קום עלה בית א-ל" מהדהדת!
כל שיטות החישוב המעניקות לישראלי פדיון מעשרותיו בפרוטה קלה מצערות ומהוות חציצת ברזל בפני הגאולה כפשוטה, גאולת הקרקע כדי שלא תשם וכדי שלא ילך עמנו ה' בחמת קרי. בשמי נחושת. כל ההסברים ההלכתיים אינם מבטלים את האתגר שהציב הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת... הביאו את כל המעשר אל בית האוצר". לא כאן המקום להמציא את הגלגל וכבר העירו על כך רבים, וכך כתב הרב יהודה הלוי עמיחי, ראש מכון התורה והארץ על מנהג ארץ ישראל בנתינת מעשר ראשון [אמונת עיתך, 5, תשנ"ה]: "כתב מרן ה'שולחן ערוך' (יו"ד סי' שלא סעי' יט): ונותנה בזמן הזה לכל כהן שירצה, בין חבר בין עם הארץ, ואפילו אינו מיוחס רק שהוחזק בכהן. משמע שהמנהג היה לתת תרומה ומעשר לכהן וללוי... בימי מרן הרב קוק זצ"ל היה מנהג פשוט לתת תרומה ומעשר לכהן וללוי. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קו): 'אמנם מהדרים – וכן נוהגים כל הישובים החרדים – לקיים מצוות נתינה לכהנים ולויים כהלכתן ממש'".

לשוב למצוות כפשוטן
כבר בימי העליה הראשונה קוראים על הבאת מתנות ארץ ישראל מפתח תקווה. "בתום השנה הראשונה הסתבר כי היבול עלה יפה. המתיישבים החליטו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שיכחה ופאה. את התרומות והמעשרות הפרישו כדין והעמיסו אותם על שלושים גמלים והעלו אותם לירושלים". טוביה סלומון מספר ש"היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים, וקהל של המונים באו לראות כיצד יהודים מביאים את יבול אדמתם ומעשרותיהם לירושלים לראשונה מאז חורבן הבית השני. באחד הבתים בשכונת מאה שערים התקיימה סעודת מצווה, וכל הספקות בקשר לטבל ודמאי התבטלו שכן נתקיימו הפעם כל המצוות התלויות בארץ".
אשתקד, במוצאי חג השבועות, קיימו תנועות המקדש תירגול של הקרבת מנחה חדשה – "שתי הלחם" והנפת ביכורים בכרם גומא שבהר הזיתים לנוכח פני השם מול שער המזרח בהר הבית, כשח"כ משה פייגלין הניף את ה'ביכורים' והכהן ברוך כהנא הגיש אותם למשטח דמוי מזבח. באירוע השתתפו ילדים רבים ומשפחותיהם.
התשוקה הזאת להתקרב למקום אשר איווה השם למושב לו והכרוכה בהודיה על קיבוץ הגלויות, מעלה לקראת השמיטה הבעל"ט ביתר שאת את התביעה לקיים גם את המצווה הזו על פי דרישות התורה המלאות ולא להסתמך על היתר המכירה. נציין רק את דעתו של הרב אליעזר ולדנברג, "הציץ אליעזר", הרואה בעצם קיומם של שישים ריבוא יהודים על האדמה הזאת הצדקה מלאה למצב של "כל יושביה עליה", הגוררת חיוב מהתורה לקיים את השמיטה כהלכתה.
נתינה לכהן וללוי חייבת להיות מעשה של יום יום, גם אם עדיין איננה נחשבת כחובה הלכתית באופן המלא. ראוי גם שתיעשה פקידה וחלוקה של כהנים ולויים המוכנים 'חלף עבודתם' בהוראה ובמשפט ובהצטרפות למשמרות בהר הבית, שיציינו את מצוות השמירה על פתחי העזרה, מבחוץ עדיין, שירה ועמידה בשער לזכות במתנותיהם. ההצעה היא שהישראלי יעניק מעשר מלא, וכדי להתגבר על הבעיה ההלכתית של אכילתו בטומאה ובזמן שלצערנו טרם קיים מזבח, ניתן לעשות זאת לאחר פדייתו והפיכתו לחולין באופן הרגיל – אך מבלי לוותר על מהותה של המצווה (כפי שקורה בימינו). שמעתי וגם ראיתי לא אחת חקלאים המעניקים מעשרותיהם לכהנים וללווים ממש בזמן הזה. דבר זה צריך להיעשות בעסק גדול ובטקס, מלבד המתן בסתר, כדי לפרסם שכרם של עושי מצווה ויעשו כמותם.
נטע רבעי ייפדה כנהוג עד כה בפרוטה, אבל הוא כולו לאחר הפדיון ולאחר שיצא לחולין יועלה לירושלים, הוא או תמורתו המלאה, כמעשר שני במלוא שיעורו, ויעטר את שוקי ירושלים בפירות ככתוב במשנה, או שבכסף תמורתו ייקנה מאכל מסוג אחר "בכל אשר תאווה נפשך" ככתוב בתורה. לשם כך רצוי שיוכר בישראל כרטיס אשראי שייועד לעולי רגלים ושיהיה פטור ממע"מ למי שהשקיע או הוציא מכספו סך משוער של מעשר שני לנפש. הליך ציבורי זה של רשות שתקום לשם כך, תעניק לירושלים – לפחות לפנים מן החומה – מעמד של אזור עליה לרגל. וכן אילו הממשלה הייתה מאפשרת הכרה במעשר כספים גם כסוג של מעשר עני על פי קבלות או הצהרות, בלי ביורוקרטיה מוגזמת ומבלי להקים מקלט מס, לפי בחירתו של כל יחיד – התנהלות זו היתה מזכה את כל העם היהודי וגם אחרים בתכלית שהחברה האנושית קיימת לשמה, עשיית חסד.
הדריכות, הכוננות והחשק לקיים את המצוות שאינן תלויות בארץ, אלא שהארץ תלויה בהן בעיצומו של זמן גאולתנו – כבר בא זמנה. הרי ישראל נתנו זה מכבר פריים, וקרבה ישועתנו לבוא. ככל שנחלה פני מלך עליון לפנים מן החומה, וככל שנתקרב אל המקום בהר בית השם עד לחיל ולסורג, לא יקויים בנו הפסוק מספר דברים (כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", אלא "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,מ י).