"ישראל נוהגת בגזענות בהר הבית" – כלפי יהודים

מדינה ריבונות? || לא בטוח

 

   
   

אף מדינה אחרת בעולם לא היתה מאפשרת את המצב השורר בהר הבית.

אם איזו כנסיה בגרמניה תעז לומר שליהודים אסור להיכנס לשטחה, על אף כל האנטישמיות הקיימת שם, אמירה כזו תקפיץ את כל הגרמנים.

כשהולכים בהר הבית וחשים את השנאה המוסלמית – מבינים שזו בעצם לא מדינה ריבונית.

טוביה טננבום – מחבר הספר 'תפוס ת'יהודי'

אינני אדם דתי, והמחשבה על הקמת הבית השלישי, על יהודים מכל העולם שיבואו לחוצות ירושלים עם שה לעולה ועל פרות אדומות וורודות לא נראית לי כמשהו נורמאלי. הליכלוך והדם אינם מוצאים חן בעיניי. מצד שני, אני מודע לכך שגם הבשר שאני אוכל נעשה ממש באותה הצורה, למרות שהדבר לא מתבצע לנגד עיניי. הוא הרי לא נוצר במרכול. מלבד זאת, אדם המחשיב עצמו ליברל אמור לקבל את כל השגעונות של האחר, מהסיבה הפשוטה שזה מה שהאחר מאמין בו.

כך או כך, ההתנהלות הישראלית בהר הבית מטופשת לחלוטין ומוזרה מאוד, ואין בה דבר מלבד פוליטיקה. כשלאחד מותר להיכנס להר הבית ולאחר אסור, יש בכך אמירה גזענית באופן מובנה, והעובדה שהיהודים הם שהחליטו להגביל את עצמם במקום הזה איננה פוטרת אותם מאחריות לכך. הדבר נובע משנאה עצמית או מפחד. אף מדינה אחרת בעולם לא היתה מאפשרת את המצב השורר בהר הבית. בגרמניה כל אדם רשאי להיכנס לכל מסגד ולכל כנסיה, ובפועל יצא לי להיכנס שם כמה פעמים למסגדים. אפילו צעקתי שם 'א-ללה הוא אכבר' בקולי קולות והשתחוויתי יחד עם המאמינים, כשאף אחד מהם לא טרח לשאול אותי אם אני מוסלמי או לא. אם איזו כנסיה בגרמניה תעז לומר שליהודים אסור להיכנס לשטחה, על אף כל האנטישמיות הקיימת שם, אמירה כזו תקפיץ את כל הגרמנים.

כשקוראים את אתר אל ג'זירה בערבית המספר שמתנחלים פרצו לאל אקצה ושטויות דומות, וכשהולכים בהר ורואים איך מצמידים שוטר ואיש וואקף לכל יהודי חבוש כיפה שבחר להגיע לשם, שומעים את הצעקות המופנות כלפי אותם יהודים וחשים את השנאה המוסלמית – מבינים שזו לא מדינה ריבונית. מדינה ריבונית איננה מתנהלת בצורה כזו. לפני שלושים וארבעים שנה ניתן היה להיכנס להר הבית בשקט, אך כיום זה נראה רחוק מאוד. ככל שנראה ככבשים, האריה יינגוס בנו יותר. זהו הכלל הקובע בכל מקום ובכל זמן, ומשום מה ישראל נתפסת כיום כחלשלשה.

אודה על האמת: כשהתגוררתי בארץ בעבר, עד לפני 34 שנים, וגם כשלמדתי בישיבת ההסדר במעלות ובמרכז הרב, לא שמעתי את הדיבור השכיח כל כך בנוסח 'בואו נבנה את בית המקדש'. לא דובר אז כלל גם על עליה להר הבית. הנושא פשוט לא היה קיים. הדתיים הלאומיים באותה תקופה היו כפופים לחרדים, והמחשבה השלטת היתה שהמקדש ירד מהשמיים בעמוד אש. מתברר שהדתיים הלאומיים השתחררו מאז, לפחות חלקית, מתחושת הנחיתות כלפי החרדים.

המפד"לניקים של אז נהגו לפזול לכיוון החרדי. בעבר, אם היית עובר מישיבה חרדית ללמוד בישיבת הסדר או אפילו במרכז הרב, זה נחשב לירידה רוחנית. גם ראשי הישיבות הציוניים עצמם תפסו זאת כך. רֶבּ אברוּם שפירא אמר לי זאת במפורש. עצמאות רוחנית היא דבר טוב לכאורה, אבל חובשי הכיפות הסרוגות מפגינים כיום עצמאות חלקית בלבד. במקביל הם אימצו חלק מהתפיסות החרדיות. הציונות הדתית בחרה אמנם לנקוט בעמדה שונה מזו החרדית בנושא הר הבית, אך לצדה אימצה את האובססיה בענייני בינו לבינה, למשל, שהגיעה מהחרדים ובעיקרו של דבר מהקתולים. כלומר, לצד העצמאות יש עדיין כניעה מסויימת.

המהפך בתפיסה הדתית לאומית בעניין הר הבית היה מתקבל אצל אנשים כמותי בהבנה גדולה יותר, לוּ אותם אנשים המכריזים שבכוונתם לבנות את הבית השלישי היו מפסיקים במקביל לצום בתשעה באב. לו היו עושים זאת זה היה נראה הגיוני, אבל להמשיך לצום ומצד שני לדבר על הקמת מקדש בימינו פירושו לעשות דבר והיפוכו. מי שרוצה את הר הבית צריך להפוך את תשעה באב ליום חינגה.