פרשת כי תצא: ”אחד בפה ואחד בלב“

פרשת כי תצא || לנדור או לא לנדור?

גיליון | 157 י“א אלול תשע“ד | פרשת כי תצא

זה יכול להיות רגש חזק של הכרת הטוב, של תודה. זה יכול להתבטא בתחושת קטנות אל מול הא-להות שתוקפת לפתע. גם מקרים של תחושת חוסר מוסריות ורצון לכפר על חטא, או תחינה ובקשה. המניעים לנדור נדר הם רבים, והם סובבים סביב רגש עז, תחושה עמוקה, מהותית ואימננטית שלופתת את הלב ואינה מרפה עד שהאדם מוציא מבדל שפתיו את ההתחייבות להביא קרבן לבית המקדש. הנדר משמש כאן כנקודת שחרור, כמו אנחה או תפילה מעומק הלב, שנותנת לאדם את התחושה כי כעת הוא מסוגל לעמוד מול ה‘. אני מתאר לעצמי שזהו רגע עוצמתי וחזק שמותיר רושם לאורך זמן.

סביב פרשת הנדרים

פרשתנו עתירה במצוות והלכות, ובניהן אנו יכולים למצוא שלל נושאים ומגוון תחומים. לעיתים זה נראה כי התורה ”יורה לכל הכיוונים“ וזורקת פסוקים במגוון כל כך גדול של נושאים ללא כל הקשר או סדרתיות, אך באמונה ובעיון אנו יכולים לגלות כי חוטים דקיקים קושרים את כל הנושאים ויוצרים מסה אחידה של מצוות, חוקים והדרכות א-להיות כיצד לחיות בעולם.

בתוך המסה הזו אנו מוצאים שלושה פסוקים הנוגעים בסוגיית הנדרים לקב“ה (אשר באים לידי ביטוי, תרתי משמע, בבית המקדש). פסוקים אלו אומרים ’דורשני‘ ומכוונים אותנו לעיון עמוק בכל מהות הנדרים: "כי תדור נדר לה' א-להיך לא תאחר לשלמו, כי דרוש ידרשנו ה' א-להיך מעמך-והיה בך חטא. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמור, ועשית כאשר נדרת לה' א-להיך, נדבה אשר דברת בפיך " (דברים, כג כב-כד).

התורה בעד או נגד נדרים?

מתוך מבט מהיר בפסוקים אנו מקבלים תמונה שלא בהכרח (או בהכרח לא) מחמיאה לתופעת הנדרים לבית המקדש. ראשית - נקודת הפתיחה היא שהנדירה עלולה להביא לאיחורים בתשלום הקרבן. כמו כן, נראה שלנדור זהו ’הרגל מגונה‘ שיש לחדול ממנו. המילה ”חטא“, שמצלצלת באוזנינו פעמיים, מדגישה בפנינו שבמציאות של נדר החטא מצוי, ואילו במציאות של חוסר נדירה אין חטא. אם הייתי דרשן בתקופת המשנה או הגמרא הייתי אף יכול לכתוב מדרש בסגנון של: ”וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא-בכלל “, דהיינו – בעת שאיננו נודרים אנו נקיים במובן מסויים מכל החטאים! 

למרות שדברי נשמעים מרחקי לכת הם מבוססים היטב בדברי חז“ל: "תני רב דימי אחוה (אחיו) דרב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו - נקרא חוטא! אמר רב זביד: מאי קרא (מהו הכתוב) "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ", הא (אם) לא חדלת - איכא (יש) חטא!" (בבלי נדרים, עז ע"ב).

נגיד את הדברים בהירות - התורה וחז“ל מסתייגים (ואף יותר מכך) ממציאות של נדרים. הם רואים בה מציאות שיש לחדול ממנה לחלוטין. עולם הנדרים שתואר בפתיחת המאמר, בו אדם בוחר להקדיש את מיטב כספו ורכושו לבית המקדש לקרבן לה‘ נתפס אצל התורה כעולם שיש להימנע ממנו! איך שלא נסתכל על קביעה זו היא דורשת הסבר ונימוק.

הדהייה של התחושה

על מנת להסביר את הריחוק שמבטאת התורה מנדירת נדרים עלינו לשאול אתך עצמנו את השאלה - באיזה מצב אדם נודר? זאת אומרת, התורה רואה צורך לציין ש‘גמילה‘ מנדרים איננה נחשבת חטא, ומכאן שבמצב הנורמלי, סתם ככה, האדם נודר. אם זהו המצב הנורמלי, עלינו לשאול את עצמנו - מה מביא אליו? התשובה, נראה לי, טמונה בקטע שפתח את המאמר. את תופעת הנדירה מלווה תחושה עוצמתית וחזקה, רגש סוחף. אותו רגש כשלעצמו נתפס כדבר טוב וחיובי, אבל אז מגיע היום שאחרי. והיום שאחריו. והרגש מתחיל להתפוגג, והתחושה כבר לא אוחזת בצורה כל כך חזקה. 

אדגים את הדבר-לפני כחודשיים עברתי תאונת דרכים קלה, ממנה יצאתי בדרך נס כמעט וללא שריטה. באותו יום התהלכתי כאילו היכה בי ברק. ערבול תחושות של הכרת תודה, קטנות וזמניות, התבטלות מול ה‘ ועוד רגשות שאינני יודע כיצד לקרוא להן טלטלו אותי במשך כל אותו היום, וגם היום שאחריו. אבל אחרי כן הרגש מתחיל לדהות, ולאחר שבוע נסתי ללא הצלחה יתרה לשחזר את אותן הרגשות.

"אחד בפה ואחד בלב"

המצב שנוצר הוא נתק בין הרגע בו נודר האדם את הקרבן לבית המקדש, ובין המועד שתובע ממנו לשלם את נדרו. בעת הבאת הקרבן, לאחר חודשים, אנו מגיעים למצב שיש פער בין התחושה הנוכחית ובין התחושה שאחזה ברגע נדירת הקרבן, מה שיוצר חוסר כנות עצמית לגבי אותו הקרבן. התוצאה היא מצב בו התורה צריכה להגיד לנו שעלינו לשמור את מוצא שפתינו ואת הנדבה שנדרנו בפינו, מפני שאותו נדר ואותו מוצא שפתיים כבר איננו מוצא לב, ואיננו מלווה בתחושה (התורה הייתה יכולה לכתוב ”נדבה אשר נדבך ליבך“, אך היא אינה אומרת זאת!).

מעבר לכך-הנדר הופך להכרח, לחובה מעיקה ומכבידה, דבר אשר מגביר עוד יותר את הנתק בין הנדר לבין התחושה שהביא לקיומו. חז“ל מנסחים זאת בירושלמי בצורה חדה ונוקבת: "רב דימי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!" (נדרים, ט א). נקודת האור שנוצצת מכל זאת מבהירה לנו שבית ה‘ הוא מקום בו עלינו להיות ”אחד בפה ואחד בלב“- שלמים בתחושותינו ובמעשינו.