המהפכה כבר כאן: פתאום מדברים על הר הבית

המהפך || יחס התקשורת להר הבית השתנה

בעבר, התקשורת הישראלית התעלמה, בזה ודחקה החוצה מסדר היום את עניין העלייה היהודית להר הבית. היום גם הפוליטיקאים וגם העיתונאים מכירים בחשיבות המקום ובחיבור שיש לו אל רבבות ישראלים

מאת: ארנון סגל/ nrg

שאיבת המים במעיין השילוח

מאות בני אדם הטריחו עצמם השבוע עם דמדומי יום ראשון וירדו אל בריכת השילוח העתיקה, ששרידיה מימי הבית השני אותרו בשנים האחרונות בפאתי עיר דוד. ההתכנסות הראשונית הזו נועדה לחדש מסורת נשכחת מזמן המקדש – שאיבת מים מהמעיין הירושלמי לצורך ניסוכם על גבי המזבח. זו מצווה שהתקיימה במקורה בכל יום מימי חג הסוכות, וסביבה נוסדו חגיגות 'שמחת בית השואבה'. בשל העובדה שבהר הבית טרם מניחים ליהודים לנסך מים או לבנות מזבח, התהלוכה פנתה הפעם אל רחבת בית הכנסת החורבה ברובע היהודי. שם ביצעו כהנים בבגדי כהונה כשרים את הפעולה הזו על גבי מזבח-דמה שהוקף, ממש כמו בימי המקדש, בענפי ערבות. מי שלא ראה את ההתרגשות במהלך ההתרחשות הזו לא ראה שמחה מימיו. 

נראה שבחג שבו מצווים במקדש על ניסוך המים, חצה המאבק על הר הבית את קו פרשת המים. פעילי ההר הוותיקים זוכרים זה לא מכבר ימים אחרים לגמרי, לא חג סוכות אחד אלא עשרות חגי סוכות שבמהלכם הם נאלצו לשאת לבדם ובדממה את חרפת ההר. איש לא דיבר אז על הר הבית, אף אחד לא התעניין בו. אין לטעות, גם אז ההר נסגר על ימין ועל שמאל בפני יהודים, ממש כמו ביום ראשון השבוע, אבל באותה עת אף ערוץ תקשורת לא ראה בכך ידיעה חשובה. ההר נתפס אז כטאבו שבו לא נעים אפילו לדון ושהעיסוק בו נחשב ללא מכובד. 

השינוי החל לפני שנתיים-שלוש, לא יותר. שמשון אלבוים, חסיד בעלז חבוש שטריימל ומבכירי פעילי הר הבית, כבר מכתיב היום לא פעם בעזרת קבוצות ווטסאפ ותכתובת דוא"ל את נוסח הידיעות בעניין המקום הקדוש בעולם המשודרות בקול ישראל, למשל. אלו אף פותחות לא פעם את המהדורות. לפני חמש שנים, לשם השוואה, פירסום כזה הצריך מרדף עד כלות אחר עיתונאים, שהתייחסו לעניין במקרה הטוב בסלחנות ובמקרה הרע כמטרד משונה. 

לשם המחשת השינוי הגדול: ביום ראשון השבוע הקדיש רזי ברקאי זמן שידור נכבד לעניין סגירת ההר בפני יהודים באותו הבוקר. הוא העלה לשידור יהודי חיפני בשם מיכאל עדה, שבמבטא צרפתי בולט (הוא עלה מצרפת לפני שבע שנים) סיפר איך נאלץ להמתין שעתיים בפתח ההר אחרי שטרח והגיע אליו מרחוק ואף טבל במקווה לשם כך. גם בפייסבוק רבתה ההתייחסות למקרה. ח"כ איילת שקד, למשל, פירסמה סטטוס עוקצני בעניין הזה. חריפים ממנה היו שני סגני שרים בני סיעתה – אבי וורצמן והרב אלי בן דהן – שתקפו חזיתית את השר לבטחון פנים בשל מדיניותו במתחם המקודש. 

ואכן, תשומת הלב הציבורית הרבה לסגירת ההר גרמה מבוכה לא מועטה במשטרה ובפרט לאהרונוביץ', שמיהר כבר למחרת להגיע לשטח. בדוברות המשטרה ובלשכת השר הבינו במהרה שכיוון הרוח השתנה, שאי אפשר עוד לסגור סתם כך את המתחם בפני קרבנות האלימות מבלי לספוג אש חזרה. סגירת המתחם לכניסת יהודים הצטיירה הפעם רע מאוד בציבוריות הישראלית. היא נתפסה כפחדנות. 

רבני ישראל בהר הבית

למחרת היו עסוקים במשטרה בפעילות יח"צנית נרחבת. פריצת השוטרים להר הבית בבוקר אותו יום (להבדיל מהיום שלפניו שבו נמנעה המשטרה מלפרוץ להר) תוארה ממש בסופרלטיבים בסרטונים שהופצו בהרחבה בתקשורת. לרגע ניתן היה לחשוב שמדובר בפעולה הרואית בסדר גודל של מבצע אנטבה, ולא בסילוק כמה עשרות מתפרעים שעם הוראות ברורות יותר כבר היו נתונים מזמן במעצר ממושך. גם אהרונוביץ' הוכיח שהוא מבין רמזים. לפתע נשמע השר לבטחון פנים מתבטא בסגנון מירי רגב. השר סיפר שהוא שוקל לסגור את הר הבית לכניסת מוסלמים אם לא תיפסק ההתפרעות. לפני חצי שנה הוא לא היה מעלה על דעתו לומר דברים כאלה. 

אבל יש מי שמאוד לא אוהב את תשומת הלב הרבה המוקדשת פתאום לנושא הזה. בתוכנית שאחרי 'מה בוער', 'המילה האחרונה', טרח מגיש התכנית קובי אריאלי להשתלח בצעיר בעל המבטא הצרפתי שסיפר לרזי על שאיפתו להעפיל ההרה. אריאלי כינה את עדה 'תייר', חיקה את המבטא הצרפתי שלו ולעג לו. הוא הציע לעולה החדש להישאר בצרפת ולא לבוא לארץ הקודש ולהטריד את מנוחת המקומיים: "אם באת בשביל לעלות להר הבית, מה דעתך לא לבוא? תקשיב לי, פרנסואה, לא יודע איך קוראים לך, בהר הבית יש מסגד. אם נורא דחוף לך לעלות למסגד ולעצבן, אז אולי תישאר במרסיי ולא תעצבן אותנו כאן בחג?".  

ההערה הדוחה הזו לא היתה עוברת כאן בשקט אם היא היתה מופנית לעולה חדש שהיה בוחר להגיע למצעד הגאווה, למשל. רבים כאן מתעצבנים על קיומם של מצעדי גאווה לא פחות מאשר זועם אריאלי כשמזכירים לו את הר הבית, ובכל זאת עיתונאים לא יעזו לדבר כך וגם אריאלי לא היה מעז. אולם איכשהו, כשזה מגיע להר הבית ולחופש פולחן וכל מיני עניינים שוליים כאלה, פתאום הערות פוגעניות הן לגמרי בסדר. עדה לא רק נאלץ להגיע מרחוק לשווא ולהמתין שעתיים בכניסה להר, אלא גם היה פשוט מוכרח לספוג את עקיצותיו הפומביות של עיתונאי פסוידו-חרדי שנוכחותו של יהודי בעל מבטא צרפתי בהר הבית מעצבנת אותו יותר מקיומם של פורעים איסלמיים במקום הכי קדוש לדת שלו. 

וזה מעורר הירהורים פילוסופיים מעט. חידושים מהסוג של ניסוך המים, כמו עצם הנוכחות היהודית המתעצמת בהר הבית, מעצבנים כאן יהודים כדוגמת אריאלי, מפני שהם מבשרים שינוי היסטורי הממשמש ובא, שינוי שלא יותיר זכר מהיהדות הנוכחית. הרנסנס היהודי הזה מבקש לחדש ימינו כקדם, אבל יש מי שמתעקש לשמר בכוח את תודעת הביניים הגלותית גם בבירת ישראל ותחת שלטון ישראלי. אנשים מסוגו של מיכאל עדה מכריחים אנשים מסוגו של קובי אריאלי להיזכר בדברים שאינם רוצים כלל להיזכר בהם. מה הפלא, אם כן, שצלוחית ניסוך המים נדמית לאריאלי ולדומיו כמו חבית של רותחים שנשפכת להם על הראש? מה הפלא שהם כה מרירים?