עליזה גרינברג – אלמנת המשורר אורי צבי גרינברג

שירת הגאולה || כיסופים למקדש

את השיר חזה בלילה, ובבקר נזעק אל כבוד הרב קוק וסיפר לו בחרדה את דבר החזון הזה. הרב קוק היה מעוטר בתפילין, נראה שהרב חפץ היה להמשיך לשאת תפילין עד עת הצהרים. הרב קוק אחז בידו של המשורר והרגיעו. בכל כתבי המשורר, הן בפרוזה והן בשיר מוטבעת כמיהתו להקמת בית המקדש.

↓ אורי צבי גרינברג משורר הגאולה שלא יכול היה לסבול את החורבן

אורי צבי גרינברג עטור בתפילין ברחבת הכותל יום לאחר שיחרורה

לאחר שחרור הר-הבית, בכ"ט באייר התשכ"ז, עליתי יחד עם אורי צבי אל רחבת הר-הבית. עברנו דרך שער האריות, ניגשנו עד פתח מבנה-הכיפה וראיתי את הסלע שבקרקעה. לא השמענו הגה. בצאתנו הניח אורי תפילין והתפלל. מהמסגד יצא ערבי ושוחח עם קצין צה"ל שניצב על הרחבה במדי ב'. הקצין ניגש אלי ואמר: תגידי לו שזהו מקום קדוש למוסלמים. לא אמרתי דבר לאורי. הקצין היהודי ניגש בעצמו ואמר את דבריו, ברמז שעל המשורר  לעזוב את השטח. אורי, שהיה מבין עניין על בוריו, אמר לי: בזאת נפרדתי מהר-הבית. הוא הבין שראשי השלטון העברי הסגירו את המקום הקדוש לידי האוייב.

אורי צבי גרינברג הטביע את בת-שירו בלב הקיום ההיסטורי של עם ישראל. "זה אלפים שנה בקשר-תפילין-הכיסוף אוינוך; זה אלפים שנה מילדות עד שיבה בכינוך – בכיה לדורות.. אהבה וכמיהה בקינה ואיכה; והנה בא יום צבא ישראל... צלצלי שעת תריסר: יכלו חיליך לבקע שעריך, אך שר נתן את הצו: כי עליך חל שלט קיסר ואין לחלצך מיורשיו בני סהר וצלב..." (כל כתביו, ז' 60-61).

הזוג גרינברג ברחבה לאחר פינוי שכונת המוגרבים

למשורר היתה תורה מדינית גיאופוליטית: "אשר הר-הבית שלו, שלו גם ירדן וירקון. אשר הר-הבית שלו – לו גם ים-סוף וגם פרת" (כל כתביו, ז' 54). אורי הבין לאשורו שמשה דיין נתן כתב-ויתורים על הר-הבית. דומני, כי כאן שורש המלחמה על האדנות של ירושלים הקדושה לעם העברי, שבו מרוכזת מלחמת דורות ישראל לעצמאות.  וזוהי "בכיה לדורות... גם בכי גם דם" (כל כתביו, ז' 61). כשיהודה עציון נאסר על ניסיונו להשיב אלינו את מקום המקדש, שלחתי לו את צילום שירו של אצ"ג מתוך עיתון "חרות" להבהיר מהי עמדתו של המשורר, שהרי כאן צרוף המשא התנ"כי המופלא.

כשאורי צבי עלה לארץ, בחנוכה תרפ"ד, דצמבר 1923, ראשית דרכו היתה לעלות לירושלים. ניסו להניאו מכך, אבל עזה היתה החלטתו. הוא עלה על המושב בחומה שהיה מעל שער האשפות, לנוכח הר-הבית, והתבונן כמשוגע בחורבנות בית המקדש. אותה עת קפץ ערבי והתבונן ביהודי המוזר הניבט לרקיע, והניח לו.

במשך השנים נמשך המשורר לירושלים, ובהיותו בה, לא יכול היה לשאת את מחזה הריסותיה, ושב לגור בתל-אביב, וחוזר חלילה. שמתי לב שרבי נחמן מברסלב לא יכול היה לשהות בירושלים במהלך ביקורו בארץ. אני מבינה כך את הדברים: גם הוא לא היה יכול לשאת את מחזה החורבן.

עליזה גרינברג

על-פי שיריו של אורי צבי, ניתן להבין היטב מהי עמדתו בנהירות רבה. הדברים הוטבעו באמצעות שירה גדולה. וכך הוא כותב בשירו "באזני ילד אספר" שנדפס בירושלים בשנת תר"ץ-1930. הוא מספר על המשיח שחג ובא בדמות נשר על הר-הבית ושואל: "היכן הדורות שחיכו לבואי". ואילו הרוכלים קבלו את פניו שם "בלעג ובכחש שפתם העברית... שגית ההלך... ירושלים צריכה דוד עשיר, שק טבין ותקילין, לבנות בה בתים ולסחור, לאכול ולשתות. בלי מקדש א-לוהים על ההר ובלי כס למלכנו דוד ובלי שלטי גבורים. ירושלים צריכה עגל-פז ולא דמות בר-גיורא: עני ואביון בר חזון ובר חרב... ירושלים צריכה דממה וזהב ודממה..." (כל כתביו, ג' 44).

את השיר חזה בלילה, ובבקר נזעק אל כבוד הרב קוק וסיפר לו בחרדה את דבר החזון הזה. הרב קוק היה מעוטר בתפילין, נראה שהרב חפץ היה להמשיך לשאת תפילין עד עת הצהרים. הרב קוק אחז בידו של המשורר והרגיעו. בכל כתבי המשורר, הן בפרוזה והן בשיר מוטבעת כמיהתו להקמת בית המקדש.

ואני מניחה לפני את המראה: מזבח הקטורת. מדי שחר מעלים כהנים את הקטורת וריח הניחוח נישא למרחקים. הלויים מנגנים בכלי הניגון, ושרים את פרקי תהלים. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפיים ובר-לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה" (תהלים, כ"ד, י-יא).