זכות ראשונים || גרשון סלומון - מייסד נאמני הר הבית
 |
| אזכה בחיי לראות את בניית בית המקדש. גרשון סלומון ודגם המקדש |
העיתון מעריב עושה צדק היסטורי עם המנהיג המיתולוגי של תנועת נאמני הר הבית גרשון סלומון. סלומון הרים את נס המאבק על הר הבית בנחישות ובהתמדה אין קץ מאז ראשית המאבק ועד היום. כשגרשון החל במאבק, הוא וקבוצתו נחשבו לשוליים זניחים, שלא שייכים לשום מסגרת, למרות שבין חברי הקבוצה היו אנשי הלכה ואקדמיה מהשורה הראשונה.
היום נדמה שגרשון סלומון נשאר מאחור, כשבני טיפוחיו וגם כאלו שכלל לא הכירוהו מובילים את המאבק שנכנס עמוק לתוך התודעה הציבורית היהודית. אולם נדמה שזה חלומו של כל מנהיג וכל מוביל מהפיכה אידאליסט כגרשון סלומון - לראות את הזרע שזרע בעמל רב נובט, מכה שורשים ומצמיח פירות.
אין ספק, לגרשון סלומון מגיע לראות את פירות מאבק מבשילים ולהביאם כביכורים לכהן בבית המקדש. שם גרשון יספר לכהן את כל תלאותיו ותלאות עמו מ"ארמי אובד אבי" דרך כל התלאות של עמנו בגלות עד שיבת ציון והתלאות של גרשון וחבורתו בדרך לבנין המקדש.
↓ גרשון סלומון מספר ל"מעריב" את תולדות המאבק על הר הבית
מייסד תנועת הר הבית: "אזכה לראות את בניית בית המקדש"
כבר יותר משני עשורים מחכה הלוחם הוותיק, גרשון סלומון, שהאיסור על עלייתו למתחם יבוטל. כעת, הוא עוקב אחר העניין המחודש בהר, מאשים את כוחות הביטחון ב"מחדל" של יהודה גליק, וגם מספר איך פספסנו את ההזדמנות למצוא את ארון הברית
מאת: אריק בנדר/ מעריב
 |
| גרשון סלומון: "המקרה של יהודה גליק היה מחדל" |
כשגרשון סלומון, מייסד ומכונן תנועת "נאמני הר הבית", רואה את המהומה התקשורתית והציבורית שמתחוללת לאחרונה סביב עליית שרים, חברי כנסת ומבקרים להר הבית, הוא מחכך ידיו בהנאה. "זה הכל פרי הפעילות ארוכת השנים שלי", אומר סלומון בן ה־79.
"אני התחלתי בזה וכיום המאבק מתחיל לשאת פירות. במשך שנים הייתי בחזקת קול בודד במדבר. אני וקבוצת פעילים היינו מתייצבים בשערי הר הבית מדי חג ומועד, אבל המשטרה חסמה את דרכנו. מאז 1990 אני מנוע כניסה להר הבית בגלל איומים על חיי, אבל ברוך השם לא רק שהמאבק על זכותנו על הר הבית לא נפסק עם השנים, אלא שהוא רק הלך והתעצם".
לדברי סלומון , מלבד האיומים על חייו שקיבל גם לאחר שנאסר עליו לעלות על ההר, שמו מופיע עד היום במוזיאון האסלאם על הר הבית כמסגרת רשימת האנשים המאיימים ביותר על המסגדים. שמו של סלומון ירד בשנים האחרונות מן הכותרות, ואת תשומת הלב תפסו ארגוני מקדש ופעילי ימין למען הר הבית כמו יהודה גליק, שנפצע לפני כשבוע וחצי בניסיון התנקשות בחייו לאחר כנס בנושא הר הבית.
אלא שלטענת סלומון, הוא לא הפסיק את פעילותו והגיש כמה עתירות לבית המשפט על מנת שהמשטרה תאפשר לו לעלות להר הבית, אך נדחה שוב ושוב. "אחד הטיעונים של המשטרה שלא לאפשר לי לעלות להר היו איומים של המופתי של ירושלמים שהזהיר כי אם ייתנו לי לעלות להר, דם רב יישפך בהר הבית ובחוצות ירושלים", הוא אומר.
למרות זאת, סלומון שואב עידוד מהתעוררות סביב הר הבית. "התנועה שלי מאוד פעילה גם בארץ וגם בחו"ל, ואנו ממשיכים להיאבק למען שליטה יהודית בהר הבית", הוא אומר. "אני מאמין באמונה שלמה שאזכה לראות עוד בימי חיי את שיבת העם להר ואת בניית בית המקדש, ואני משוכנע שתתקיים בנו נבואתו של ישעיהו ככתוב: 'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים'".
"אני התחלתי בזה וכיום המאבק מתחיל לשאת פירות. במשך שנים הייתי בחזקת קול בודד במדבר. אני וקבוצת פעילים היינו מתייצבים בשערי הר הבית מדי חג ומועד, אבל המשטרה חסמה את דרכנו. מאז 1990 אני מנוע כניסה להר הבית בגלל איומים על חיי, אבל ברוך השם לא רק שהמאבק על זכותנו על הר הבית לא נפסק עם השנים, אלא שהוא רק הלך והתעצם".
לדברי סלומון , מלבד האיומים על חייו שקיבל גם לאחר שנאסר עליו לעלות על ההר, שמו מופיע עד היום במוזיאון האסלאם על הר הבית כמסגרת רשימת האנשים המאיימים ביותר על המסגדים. שמו של סלומון ירד בשנים האחרונות מן הכותרות, ואת תשומת הלב תפסו ארגוני מקדש ופעילי ימין למען הר הבית כמו יהודה גליק, שנפצע לפני כשבוע וחצי בניסיון התנקשות בחייו לאחר כנס בנושא הר הבית.
אלא שלטענת סלומון, הוא לא הפסיק את פעילותו והגיש כמה עתירות לבית המשפט על מנת שהמשטרה תאפשר לו לעלות להר הבית, אך נדחה שוב ושוב. "אחד הטיעונים של המשטרה שלא לאפשר לי לעלות להר היו איומים של המופתי של ירושלמים שהזהיר כי אם ייתנו לי לעלות להר, דם רב יישפך בהר הבית ובחוצות ירושלים", הוא אומר.
למרות זאת, סלומון שואב עידוד מהתעוררות סביב הר הבית. "התנועה שלי מאוד פעילה גם בארץ וגם בחו"ל, ואנו ממשיכים להיאבק למען שליטה יהודית בהר הבית", הוא אומר. "אני מאמין באמונה שלמה שאזכה לראות עוד בימי חיי את שיבת העם להר ואת בניית בית המקדש, ואני משוכנע שתתקיים בנו נבואתו של ישעיהו ככתוב: 'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים'".
"מה שאבן יכולה לעשות"
 |
| גרשון סלומון: "ההצהרות של ליברמן רק מעודדות את הערבים ומפגינות חולשה שלנו" |
סלומון נולד בירושלים למשפחה בת שישה דורות בארץ. אביו אברהם היה בנו של מרדכי, אחיינו של יואל משה סלומון האגדי שעליו נכתבה הבלדה ששר אריק איינשטיין, ואשר היה מפורצי חומות היישוב הישן בירושלים וממייסדי שכונת נחלת שבעה והמושבה פתח תקווה.
סלומון מזכיר גם כי אחד מהאבות המייסדים של המשפחה השורשית הזאת, רבי אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), נרצח במאה ה־19 בעיר העתיקה על ידי ערבי ונחשב הקורבן הראשון של הטרור בארץ ישראל, והוא אף מונצח בלוח מספר אחת באנדרטת קורבנות הטרור בהר הרצל.
סלומון עצמו למד בבית הספר היסודי תחכמוני ובגימנסיה העברית רחביה בירושלים. בנעוריו היה חניך תנועת בית"ר עד שבאוגוסט 1947, בהיותו בן 12, בית"ר הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי ממשלת המנדט הבריטי, והוא התגייס לפלוגת הנוער של האצ"ל בירושלים.
לאחר שנעצר על ידי הבולשת הבריטית בשעה שהדביק כרוזים של האצ"ל, הוא נידון לפיקוח של קצין מבחן למשך שנה.
בצה"ל שירת סלומון בהנדסה קרבית, סיים קורס קצינים ומונה למפקד מחלקה ואחר כך למפקד פלוגה. הוא השתתף במבצע סיני, ובינואר 1958 נפצע באורח קשה בעת שפיקד על כוח שעסק בפינוי מוקשים בסמוך לגבול סוריה. הוא נפצע קשה, אושפז במשך כשנה ומאז הוא נעזר במקל לשם הליכה.
בתור איש ארץ ישראל השלמה הוא היה חבר בתנועת החרות, כיהן מטעמה במועצת עיריית ירושלים, ולימים הצטרף לשורות תנועת התחייה והיה אף מועמדה לראשות עיריית ירושלים, אבל עיקר פרסומו בא לו מתנועת "נאמני הר הבית וארץ ישראל" שהקים ב־1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים.
הציבור בבירה מכיר אותו כמי שנהג להתייצב כמה פעמים בשנה מול שער המוגרבים עם עוד כמה פעילים, נחסם על ידי המשטרה, נשא נאומים חוצבי להבות בעד זכות השיבה של העם היהודי למקום בית המקדש בהר הבית, זכה לכמה ראיונות בתקשורת המקומית והארצית ונשכח עד הפעם הבאה.
התפנית הגדולה בפעילותו התרחשה באותו אירוע קטלני של קיץ 1990, שבו סלומון לא הסתפק בריטואל הקבוע של נאומים ליד שער המוגרבים. הפעם הוא רצה להניח אבן פינה לבית המקדש. כשהמשטרה אסרה עליו לנסות לערוך את הטקס הטעון בהר הבית, הוא העביר את האבן לאזור הכפר סילוואן וערך את הטקס לעיני כלי תקשורת מהארץ והעולם.
"את האבן במשקל 6.5 טון לקחנו ממחצבה במצפה רמון שהייתה שייכת לסוחר אבן בשם עזרא אלפי, יליד עיראק", משחזר סלומון. "הוא סיפר לי שבמשפחה שלו הייתה מסורת שהם היו בין בוני בית המקדש השני, והם האמינו תמיד שיבוא יום ובני המשפחה יעסקו גם בבניית בית המקדש השלישי. כשפניתי אליו לקבל את האבן הענקית, מצופה במעין זהב טבעי, הוא ראה בזה התגשמות החלום המשפחתי.
"הבאנו אותה לירושלים ממצפה רמון. אחרי הטקס העירייה לקחה אותה ושמה אותה מול הקונסוליה האמריקאית בקו התפר. לימים היא נעלמה, ואני סבור שהשב"כ סילק אותה מהמקום מחשש לתגובות קשות של הערבים".
התוצאות של אותו אירוע היו הרות אסון. המיצג של סלומון ונאמני הר הבית הצית זעם בציבור המוסלמי. במסגדים הופצו שמועות שהיהודים באים להרוס את מסגדי כיפת הסלע ואל־אקצא, והמון מוסת החל להשתולל על ההר, ליידות אבנים לעבר רחבת הכותל ואף להבעיר את נקודת המשטרה בהר. בסוף היום 17 פלסטינים הרגו מירי כוחותינו. "תראה מה שאבן אחת יכולה לעשות", אומר סלומון.
אירועי אוקטובר 1990 לא רק שהביאו לשפיכות דמים גדולה אלא גם סתמו סופית את הגולל על סיכויו של סלומון לחזור ולבקר אי פעם בהר הבית, המקום שפקד לראשונה ביוני 1967, מיד לאחר שחרור העיר, ביחד עם הרב הצבאי הראשי דאז הרב שלמה גורן.
"ארגוני טרור פלסטיניים, אז זה היה הפת"ח בעיקר, הוציאו עלי חוזה. בעקבות האירועים הם פרסמו רשימה של 30 יהודים שיש לחסל. אותי שמו במקום הראשון, את הרב מאיר כהנא במקום השני ואת אריאל שרון במקום השלישי".
לאחר האירוע תכנן סלומון לנסוע לארצות הברית, אולם לדבריו השב"כ הזהיר אותו ואת הרב כהנא מפני אפשרות של התנקשות בחייהם. "המשטרה ציידה אותי באקדח, נתנו לי הוראות כיצד למגן את ביתי ולבדוק את הרכב. בעקבות התרעות השב"כ החלטתי להישאר בארץ, אבל הרב כהנא נסע לארצות הברית וסופו שנרצח שם בידי מתנקש ערבי".
השב"כ והמשטרה, כך הוא אומר, נהגו בזמנו כראוי, שיתפו אותו במידע מודיעיני והתריעו בפניו מפני ניסיון חיסול. "חבל שבמקרה של יהודה גליק היה מחדל", אומר סלומון. "למרות שהכתובת הייתה על הקיר והיו סימנים לכך שפלסטינים רוצים להתנקש בחייו, גורמי הביטחון לא ידעו כיצד להגן עליו".
סלומון מזכיר גם כי אחד מהאבות המייסדים של המשפחה השורשית הזאת, רבי אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), נרצח במאה ה־19 בעיר העתיקה על ידי ערבי ונחשב הקורבן הראשון של הטרור בארץ ישראל, והוא אף מונצח בלוח מספר אחת באנדרטת קורבנות הטרור בהר הרצל.
סלומון עצמו למד בבית הספר היסודי תחכמוני ובגימנסיה העברית רחביה בירושלים. בנעוריו היה חניך תנועת בית"ר עד שבאוגוסט 1947, בהיותו בן 12, בית"ר הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי ממשלת המנדט הבריטי, והוא התגייס לפלוגת הנוער של האצ"ל בירושלים.
לאחר שנעצר על ידי הבולשת הבריטית בשעה שהדביק כרוזים של האצ"ל, הוא נידון לפיקוח של קצין מבחן למשך שנה.
בצה"ל שירת סלומון בהנדסה קרבית, סיים קורס קצינים ומונה למפקד מחלקה ואחר כך למפקד פלוגה. הוא השתתף במבצע סיני, ובינואר 1958 נפצע באורח קשה בעת שפיקד על כוח שעסק בפינוי מוקשים בסמוך לגבול סוריה. הוא נפצע קשה, אושפז במשך כשנה ומאז הוא נעזר במקל לשם הליכה.
בתור איש ארץ ישראל השלמה הוא היה חבר בתנועת החרות, כיהן מטעמה במועצת עיריית ירושלים, ולימים הצטרף לשורות תנועת התחייה והיה אף מועמדה לראשות עיריית ירושלים, אבל עיקר פרסומו בא לו מתנועת "נאמני הר הבית וארץ ישראל" שהקים ב־1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים.
הציבור בבירה מכיר אותו כמי שנהג להתייצב כמה פעמים בשנה מול שער המוגרבים עם עוד כמה פעילים, נחסם על ידי המשטרה, נשא נאומים חוצבי להבות בעד זכות השיבה של העם היהודי למקום בית המקדש בהר הבית, זכה לכמה ראיונות בתקשורת המקומית והארצית ונשכח עד הפעם הבאה.
התפנית הגדולה בפעילותו התרחשה באותו אירוע קטלני של קיץ 1990, שבו סלומון לא הסתפק בריטואל הקבוע של נאומים ליד שער המוגרבים. הפעם הוא רצה להניח אבן פינה לבית המקדש. כשהמשטרה אסרה עליו לנסות לערוך את הטקס הטעון בהר הבית, הוא העביר את האבן לאזור הכפר סילוואן וערך את הטקס לעיני כלי תקשורת מהארץ והעולם.
"את האבן במשקל 6.5 טון לקחנו ממחצבה במצפה רמון שהייתה שייכת לסוחר אבן בשם עזרא אלפי, יליד עיראק", משחזר סלומון. "הוא סיפר לי שבמשפחה שלו הייתה מסורת שהם היו בין בוני בית המקדש השני, והם האמינו תמיד שיבוא יום ובני המשפחה יעסקו גם בבניית בית המקדש השלישי. כשפניתי אליו לקבל את האבן הענקית, מצופה במעין זהב טבעי, הוא ראה בזה התגשמות החלום המשפחתי.
"הבאנו אותה לירושלים ממצפה רמון. אחרי הטקס העירייה לקחה אותה ושמה אותה מול הקונסוליה האמריקאית בקו התפר. לימים היא נעלמה, ואני סבור שהשב"כ סילק אותה מהמקום מחשש לתגובות קשות של הערבים".
התוצאות של אותו אירוע היו הרות אסון. המיצג של סלומון ונאמני הר הבית הצית זעם בציבור המוסלמי. במסגדים הופצו שמועות שהיהודים באים להרוס את מסגדי כיפת הסלע ואל־אקצא, והמון מוסת החל להשתולל על ההר, ליידות אבנים לעבר רחבת הכותל ואף להבעיר את נקודת המשטרה בהר. בסוף היום 17 פלסטינים הרגו מירי כוחותינו. "תראה מה שאבן אחת יכולה לעשות", אומר סלומון.
אירועי אוקטובר 1990 לא רק שהביאו לשפיכות דמים גדולה אלא גם סתמו סופית את הגולל על סיכויו של סלומון לחזור ולבקר אי פעם בהר הבית, המקום שפקד לראשונה ביוני 1967, מיד לאחר שחרור העיר, ביחד עם הרב הצבאי הראשי דאז הרב שלמה גורן.
"ארגוני טרור פלסטיניים, אז זה היה הפת"ח בעיקר, הוציאו עלי חוזה. בעקבות האירועים הם פרסמו רשימה של 30 יהודים שיש לחסל. אותי שמו במקום הראשון, את הרב מאיר כהנא במקום השני ואת אריאל שרון במקום השלישי".
לאחר האירוע תכנן סלומון לנסוע לארצות הברית, אולם לדבריו השב"כ הזהיר אותו ואת הרב כהנא מפני אפשרות של התנקשות בחייהם. "המשטרה ציידה אותי באקדח, נתנו לי הוראות כיצד למגן את ביתי ולבדוק את הרכב. בעקבות התרעות השב"כ החלטתי להישאר בארץ, אבל הרב כהנא נסע לארצות הברית וסופו שנרצח שם בידי מתנקש ערבי".
השב"כ והמשטרה, כך הוא אומר, נהגו בזמנו כראוי, שיתפו אותו במידע מודיעיני והתריעו בפניו מפני ניסיון חיסול. "חבל שבמקרה של יהודה גליק היה מחדל", אומר סלומון. "למרות שהכתובת הייתה על הקיר והיו סימנים לכך שפלסטינים רוצים להתנקש בחייו, גורמי הביטחון לא ידעו כיצד להגן עליו".
"לא יכולים לברוח מהגורל"
סלומון מעיד על עצמו כי בכל הנוגע להר הבית הוא נותר רומנטיקן חסר תקנה. לדבריו, פעם כמעט עלה בידו להגיע למקום המסתור של ארון הברית, הנמצא לטענתו עד עצם היום הזה במערה מתחת למסגד כיפת הסלע.
"יום אחד ב־1982 טלפן אלי רב הכותל מאיר יהודה גץ ז"ל וקרא לי לבוא במהירות אל מנהרות הכותל", מספר סלומון בהתרגשות. "הוא סיפר לי שהוא גילה מנהרה שמובילה היישר אל לב הר הבית, מתחת לכיפת הסלע ולאבן השתייה, מקום קודש הקודשים. הגעתי נרגש מאוד למקום וראיתי את הרב גץ חופר במו ידיו ומפנה ערימות בוץ ואפר שנערמו במנהרה במשך 2,000 שנה. הרב גץ אמר לי שבתוך יומיים הוא מסיים את העבודה.
"יחד הערכנו שהמנהרה מובילה אל המסתור החצוב בסלע עתיק היומין שבו הוחבא ארון הברית. אני משוכנע שארון הברית נמצא שם עד עצם היום הזה, אלא שלמחרת הערבים גילו את החפירה החשאית והחלו להשתולל ולהשליך סלעים מלמעלה עד ששר הדתות דאז, יוסף בורג, הורה להפסיק את החפירה. הרב גץ נאלץ לסתום את הפתח, ואילו המוסלמים דאגו לאטום אותו מכיוונם באמצעות קיר בטון".
בכך, אומר סלומון בכאב, פספס עם ישראל הזדמנות נדירה לגלות את ארון הברית ואת כלי המקדש, אבל הוא משוכנע שעוד יום יבוא והם ייחשפו. לדבריו, ההיסטוריה של הר הבית רצופה פספוסים.
"למעשה, את הר הבית הפסדנו כבר ב־"'67, הוא אומר. "כשהצנחנים של מוטה גור שחררו את הר הבית ואמרו שהוא בידינו, ההר נעזב לחלוטין ושערי המסגד היו פתוחים לרווחה. אך הנהגה קטנה חסרת שאר רוח בראשות משה דיין ויתרה על ההר, וכך עם ישראל הפסיד אותו מי יודע לכמה זמן. אבל אני מאמין שעוד נחזור להר הבית. עם הנצח לא יכול לברוח מהגורל שלו".
סלומון כמובן אינו מתרגש מאיומי הערבים או מהביקורת שהשמיע, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן באומרו כי עלייה של פוליטיקאים בעת הזאת להר הבית היא "טמטום" וחוסר אחריות. "הצהרות כמו של ליברמן רק מעודדות את הערבים ומפגינות חולשה שלנו בהר הבית.
"החולשה הזאת מזמינה פיגועים ואולי אינתיפאדה חדשה. מאז שהקמתי את תנועת 'נאמני הר הבית' תמיד אמרו לנו שזה לא הזמן, זה לא העיתוי. אבל אין ביכולתם של חלשי הדעת לשנות את מסלול ההיסטוריה. עם הנצח ישוב במוקדם או במאוחר להר הבית ושם יקום בית המקדש".
לשאלה מה יעלה בגורלם של המסגדים, יש לסלומון תשובה מוכנה: "אם המוסלמים יתנהגו יפה, נביא מהנדסים שיפרקו את המסגדים אבן אחר אבן ונאפשר להם לבנות אותם מחדש במכה. הר הבית הוא הלב והנשמה של העם היהודי. הר הבית הוא מקום השכינה. על הר הבית ייבנה בית המקדש השלישי, ואני אוכל לומר בגאווה שהיה לי חלק לא מבוטל בכך".
"יום אחד ב־1982 טלפן אלי רב הכותל מאיר יהודה גץ ז"ל וקרא לי לבוא במהירות אל מנהרות הכותל", מספר סלומון בהתרגשות. "הוא סיפר לי שהוא גילה מנהרה שמובילה היישר אל לב הר הבית, מתחת לכיפת הסלע ולאבן השתייה, מקום קודש הקודשים. הגעתי נרגש מאוד למקום וראיתי את הרב גץ חופר במו ידיו ומפנה ערימות בוץ ואפר שנערמו במנהרה במשך 2,000 שנה. הרב גץ אמר לי שבתוך יומיים הוא מסיים את העבודה.
"יחד הערכנו שהמנהרה מובילה אל המסתור החצוב בסלע עתיק היומין שבו הוחבא ארון הברית. אני משוכנע שארון הברית נמצא שם עד עצם היום הזה, אלא שלמחרת הערבים גילו את החפירה החשאית והחלו להשתולל ולהשליך סלעים מלמעלה עד ששר הדתות דאז, יוסף בורג, הורה להפסיק את החפירה. הרב גץ נאלץ לסתום את הפתח, ואילו המוסלמים דאגו לאטום אותו מכיוונם באמצעות קיר בטון".
בכך, אומר סלומון בכאב, פספס עם ישראל הזדמנות נדירה לגלות את ארון הברית ואת כלי המקדש, אבל הוא משוכנע שעוד יום יבוא והם ייחשפו. לדבריו, ההיסטוריה של הר הבית רצופה פספוסים.
"למעשה, את הר הבית הפסדנו כבר ב־"'67, הוא אומר. "כשהצנחנים של מוטה גור שחררו את הר הבית ואמרו שהוא בידינו, ההר נעזב לחלוטין ושערי המסגד היו פתוחים לרווחה. אך הנהגה קטנה חסרת שאר רוח בראשות משה דיין ויתרה על ההר, וכך עם ישראל הפסיד אותו מי יודע לכמה זמן. אבל אני מאמין שעוד נחזור להר הבית. עם הנצח לא יכול לברוח מהגורל שלו".
סלומון כמובן אינו מתרגש מאיומי הערבים או מהביקורת שהשמיע, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן באומרו כי עלייה של פוליטיקאים בעת הזאת להר הבית היא "טמטום" וחוסר אחריות. "הצהרות כמו של ליברמן רק מעודדות את הערבים ומפגינות חולשה שלנו בהר הבית.
"החולשה הזאת מזמינה פיגועים ואולי אינתיפאדה חדשה. מאז שהקמתי את תנועת 'נאמני הר הבית' תמיד אמרו לנו שזה לא הזמן, זה לא העיתוי. אבל אין ביכולתם של חלשי הדעת לשנות את מסלול ההיסטוריה. עם הנצח ישוב במוקדם או במאוחר להר הבית ושם יקום בית המקדש".
לשאלה מה יעלה בגורלם של המסגדים, יש לסלומון תשובה מוכנה: "אם המוסלמים יתנהגו יפה, נביא מהנדסים שיפרקו את המסגדים אבן אחר אבן ונאפשר להם לבנות אותם מחדש במכה. הר הבית הוא הלב והנשמה של העם היהודי. הר הבית הוא מקום השכינה. על הר הבית ייבנה בית המקדש השלישי, ואני אוכל לומר בגאווה שהיה לי חלק לא מבוטל בכך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה