ותחזינה || גיליון 187 | ז‘ בכסלו תשע“ה | פרשת ויצא
מאת: יובל קופרמן
נראה שחלום הסולם המפורסם של יוסף הצית את
דמיונותיהם של רבים, שפירשו וחזרו ופירשו את מרכיביו. גם חכמינו ז“ל, שעסקו לא מעט
בחלומות ובפשרם (או- בחוסר פשרם) נתנו פירושים שונים לחלום הסולם. אני סבור שמטרת
הפירושים לא הייתה לעמוד על החלום עצמו או על דיוקיו, אלא לתת פרשנות (אם רחבה ואם
צרה) לסיפורו של יעקב, לסיפורו של הסולם או לסיפורו של כל עם ישראל. באחד
מהפירושים הללו, המופיע במדרש בראשית רבה על פרשתנו, נעסוק השבוע, וננסה לעמוד על
המסר הנסתר שאליו מכוון הפרשן ועל הזווית הרחבה שהוא משווה לחלום עליו ניתן להגיד כי
הוא הגדול ביותר במקרא.
תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ
פִּתְרוֹן! "וְהִנֵּה סֻלָּם"- זֶה הַכֶּבֶשׁ. "מֻצָּב
אַרְצָה"- זֶה מִזְבֵּחַ; "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי".
"וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה"- אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁרֵיחָן
עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים"- אֵלּוּ כֹּהֲנִים
גְּדוֹלִים. "עולִים וְיורְדִים בּוֹ"- שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בַּכֶּבֶשׁ. "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" - "רָאִיתִי אֶת ה'
נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (סח יב)
המקום-
בו בוחר ה‘
במבט ראשון נראה שזהו מדרש שרחוק מאד מן הפשט.
זיהויו של חזון הסולם כסובב סביב המזבח וקרבנותיו נראה כפשרנות מנותקת מהכתוב
עצמו, אך עיון זהיר יותר בפסוקי פרשת החלום מגלה לנו שיש לו לבר קפרא על מה
להתבסס. כולנו מכירים את פירושו של רש“י לפיו: "יעקב קראו לירושלים בית אל...
שנעקר הר המוריה ובא לכאן... שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל" (בראשית, כח טז). רש“י מודע לקושי הזיהוי והוא נזקק לפירושים
מופרחים המתארים כיצד הר המוריה מצמיח רגליים וצועד כמה קילומטרים טובים צפונה-
לכיוון בית אל (היא לוז) השוכנת בלב הרי שומרון. אך בכל זאת ניתן למצוא מספר
עדויות בגוף פרשת הסולם המצביעות על כך שכנראה מדובר פה בהר המוריה.
כאשר מגיע יעקב אל אזור לוז התורה נמנעת מלנקוב
בשם המקום ובמקום זה משתמשת בכינוי הכי כללי שהיא יכולה לתת למקום מסוים: "וַיִּפְגַּע
בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁותָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית, כח יא). המקום. מאיפה מוכר לנו ”המקום“ הזה? מתוך 15
פעמים שהמילה ”המקום“ מופיעה בחומש דברים- 10 הופעות מתייחסות לבית המקדש- ”המקום
אשר יבחר ה‘”. ”המקום“ הזה משמש קוד ציון למיקום העתידי של בית המקדש, וההימנעות
מלנקוב בשמו המדויק מזכירה מאד את ההימנעות מלנקוב שם בפרשתנו. האם אני טוען שאכן
יעקב ישן בהר המוריה? או שמא הר המוריה צימח רגליים ופסע לו לכיוון השומרון? לא
יודע. אבל נראה לי שהתורה לא פוסלת אפשרות כזו, כמו מבקשת לרמוז לנו שיכול להיות
שיעקב אכן ישן בארץ המוריה, ואכן הניח ראשו במקום בו יוקם המזבח. על בסיס זה מגיע
בר קפרא ופורס את פרשנותו לחזון הסולם- פשנות לפיה יעקב חולם על העתיד המפואר של
המקום הספציפי בו הוא ישן.
מזבח
אדמה
אך מה המשמעות העמוקה של החלום, מעבר לראיית העתיד
של המקום בו ישן יעקב? נראה לי שיש שלשה פרטים מהותיים בפרשנותו של בר קפרא- אדמה,
שמיים והפסוק המופיע בסוף, המתאר את ה‘ ניצב על המזבח. נתייחס לראשון ראשון
ולאחרון אחרון- ונפתח באדמה. "מֻצָּב אַרְצָה"- זֶה מִזְבֵּחַ;
"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי". המילה אדמה היא מילה טעונה מאד
במקרא, ויש לה מספר משמעויות. מהתבוננות בפרשייה ומההתייחסות שלה למושגים ”אדמה“
ו“ארץ“ ניתן לראות כמה מהן. ראשית- ארץ ואדמה במובן הפשוט שלהן- קרקע: "הארץ
אשר אתה שוכב עליה- לך אתננה, ולזרעך...והשבתיך אל האדמה הזאת" (יג, טו). שנית- ארץ במובן האינסופי והלא מוגבל של עפר הארץ: "והיה
זרעך כעפר הארץ" (יד). שלישית- אדמה
במובן האוניברסלי של כלל אומות העולם: "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (יד). מזבח אדמה הופך בהקשר הזה להתקשרות לארץ ישראל, לגדילה ללא מיצרים ולהשפעה
על כל אומות העולם. המזבח עליו מדבר בר קפרא הוא מקום בו מתגשמות ההבטחות שיבואו
להלן, אך גם מעבר לכך- הוא משמש פלטפורמה לנקודה השנייה, הנחבאת בברכות אך גלויה
בחזון עצמו- פלטפורמה לשמיים.
ריח
עולה השמיימה
"וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה"-
אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם". בואו נשים לב לנמשל
שמביא בר קפרא- הראש המגיע לשמיים הוא לא עשן הקרבנות או ריחן, אלא הקרבנות עצמם!
הריח שעולה לשמים הוא ההשפעה של הקרבנות, של הראש, ולא הראש עצמו. מה ההבדל? פירוש
זה לחלום הסולם הופך את פלטפורמת מזבח האדמה בה נפגשנו לפני רגע לבסיס וכן לעבודת
הקרבנות, שהיא התקרבות והתמסרות לה‘ יתברך. בעצם- הקרבנות הן הדרך שלנו להגיע
לשמיים!
למרות זאת, לא ניתן להתעלם מריח הקרבנות שמביא בר
קפרא, עליו אומר רש“י בעקבות חז“ל: "ריח
ניחוח- נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני" (שמות, כט יח). הריח הוא החוש הכי פחות גשמי, ובעצם- הרוחני
ביותר (וקשה להתעלם מדמיון המילים ריח - רוח). העלייה לשמיים בעזרת הקרבנות מתבטאת
בהתגבהות ו‘התרחנות‘ של האדם. הנה מגיע בן אנוש ומצליח, על בסיס המזבח ובעזרת
הקרבן- להביע את עצמו לפני ה‘ ולהיות ריח ניחוח, נחת רוח לבוראו של עולם.
נבואת
הזעם של עמוס
כעת נגיע לנקודה השלישית המהותית בפירושו של בר
קפרא- לפסוק החותם אותה: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" - "רָאִיתִי
אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס, ט א). כל מי שקרא את נבואותיו של עמוס יודע שהוא נביא קשה, המנבא עתיד מר לעם
ישראל. פרק ט, הפרק החותם את ספרו של עמוס, נפתח בנבואת זעם נוראית אותה נושא ה‘
מעל גבי המזבח: "אחריתם בחרב אהרוג- לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם
פליט! אם יחתרו בשאול- משם ידי תיקחם, ואם יעלו השמים- משם אורידם, ואם
יחבאו בראש הכרמל- משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים- משם אצווה את
הנחש- ונשכם!" (א-ג). כולם ימותו, וזה
לא משנה איפה הם יתחבאו. נבואת הזעם של עמוס ממשיכה לגעוש עד פסוק י, ולפתע היא
מתחלפת בצורה קיצונית לנבואת נחמה מקסימה: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד
הנופלת, וגדרתי את פרציהן, והריסותיו אקים- ובניתיה כימי עולם... הנה ימים
באים, נאם ה', ונגש חורש בקציר ודורך ענבים במשך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל
הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות (שוממות) וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גינות ואכלו את
פריהם. ונטעתים על אדמתם- ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם- אמר ה'
אלהיך!" (יא, יג-טו). מדוע בר קפרא מביא את הנבואה הזו בהקשר של חלום
יצחק? מדוע היא ההוכחה כי ה‘ ניצב על גבי המזבח? מה הוא מבקש לרמוז לנו?
חזיון
העתיד הרחוק
על פירושו של בר קפרא אנו מגלים כי חלום הסולם
איננה חלום הווי (שמתרחש בהווה, כפי שפירש, למשל, רש“י, בתיאור המלאכים המלווים את
יעקב) כי אם חלום הנושא עיניו אל העתיד הרחוק, הרחוק מאד. ראשית, ראינו כי החלום
מנבא את בניין בית המקדש וכינון המזבח, אך יותר מכך- חזיון החלום מדגיש ליעקב את
הבטחות ה‘ שמגיעות מיד לאחר המחזה: האדמה והארץ המודגשות בחלום משקפות ליעקב את
הבטחת ה‘ להשתרשות ואחיזה בארץ ישראל, את פריית זרעו כעפר הארץ ואת השפעתו של עמו
על כל גויי ועמי האדמה. אך מזבח האדמה הזה משמש רק פלטפורמה ובסיס לדבר שבא מיד
אחריו, אשר איננו נאמר במפורש בחזון, אך נחשף ב“שפת המראות“ החודרות עמוק אל עיניו
של יעקב. החלום מציג ליעקב אפשרות ממשית לעלייה לשמיים על ידי הבאת קרבנות
והתקרבות- ובכך ’התרחנות‘ של האדם והתגבהותו- עד כדי עשיית נחת רוח (תחשבו על הביטוי
המדהים) לקב“ה.
אך בסופו של החלום מתגלית תמונה קשה- נבואת עמוס.
חורבן, מוות, גלות. יעקב, הנמצא בפתחה של גלות ארוכת שנים לחרן, רואה את הגלות
הקשה שעומדת לפקוד את בניו ובני בניו. הוא רואה כיצד המזבח אותו ראה לפני רגע הופך
לעיי חורבות ושועלים מהלכים בו. התמונות הקודרות המציפות את עיני יעקב מתחלפות
לפתע, והוא רואה גם את אחריתו של זרעו- את הבניין המחודש ואת הקמת סוכת דוד
הנופלת.
לפתוח
שער לשמיים
יעקב מקיץ משנתו ורושם החלום צרוב עמוק במוחו. הוא
מביט סביבו ומזהה את המקום בו הוא ישן כמיקום העתידי של החזון אותו צפה לפני רגע- "וייקץ
יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה... מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית
א-להים, וזה שער השמים!" (טז-יז). הוא ניגש להגשמת החלום ופותח בהצבת מצבה-
אבן, מזבח אדמה, וקורא למקום בית אל- בית המקדש. לאחר מכן הוא נושא תפילה לה‘
ונודר נדר- אם ה‘ ישמור אותי, את זרעי ואת זרע זרעי בגלות הארוכה שתפקוד אותם, אם
ה‘ יהיה להם לא-להים וילווה אותם בכל הייסורים והמכאובים שיעברו עליהם, הרי
שעשירית מכל נכסיהם תהיה לה‘. הקדשה זו היא הגשמה של החלום, המחבר בין שמיים וארץ,
ומקדשת את הארץ והאדמה להיות פלטפורמה להתגבהות עד שמיים. עשירית הנכסים הופכת
לאות ברית ודרכם של זרע יעקב ליסוק לשחקים מעתה ועד עולם, לחבר בין אדמה ובין
שמיים. לפתוח שער לשמיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה