בריחת יעקב ובריחת דוד
תחילת פרשתנו, הממשיכה את סיפור בריחתו של יעקב מארץ כנען ויציאתו לכיוון בית אבותיו בחרן, הזכירה לחז״ל במדרש רבה סיפור על אדם אחר, שחי מאות שנים אחרי יעקב. דמותו של הגבר הצעיר הבורח באימת מוות מפני אדם החזק והגדול ממנו, שמתמלא קנאה וזעם על הצלחותיו, מעלה גם בזיכרוננו את דמותו של דוד המלך. כפי שאנו זוכרים מספר שמואל א, דוד נמלט אל המדבר מפני שאול המלך ומבקש שם מקלט עד יעבור זעם. את הקישור בין שתי הדמויות מבטאים חז״ל באמצעות קריאה חדשה באחד ממזמורי תהילים המתארים את בריחתו של דוד והדבקת משמעותו על בריחת יעקב. ״רבי יוסי בר זמרא פתח: "כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים" (תהילים, סג ב)... רבנן אמרי: כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך. היכן? "בארץ ציה ועייף בלי מים". "כן בקודש חזיתיך" (שם, ג)- על כן בקדושה חזיתיך. "לראות עוזך"- זו פמליא שלך. "וכבודך"- והנה ה' ניצב עליו״ (בראשית רבה, סט א). חז״ל מעתיקים מפיו של דוד את הפסוקים העוצמתיים ומלאי הרטט של מזמור סג ושמים אותם בפי יעקב, ובכך יוצרים את ההקבלה וההשוואה בין סיפוריהם.
צמא הבשר וצמא הרוח
ננסה לעמוד, באמצעות ההשוואה, על המצב הרוחני של שתי הדמויות הניצבות לפנינו- יעקב ודוד. המקרא איננו חושף פרטים מיותרים על הרגשות ועל התחושות המלוות את גיבוריו, ואת החוסר הזה משלימים לנו ספר תהילים ודברי חז״ל. לכאורה היינו מצפים מבן אדם שנמלט מפני אויב המבקש להורגו להתמלא בפחד קיומי בסיסי, באימה גשמית וחומרית שאין בה מקום לשאר רוח ובוודאי לא להימצאות במקום של תובנות רוחניות עמוקות. הנחת בסיס זו מתנפצת אל מול הפסוקים המדהימים של מזמור סג: ״מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. א-להים, א-לי אתה, אשחרך. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי- בארץ ציה ועייף, בלי מים. כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך״ (א-ג). ננסה לקרוא את הפסוקים תוך רגישות וניסיון להבנה מעמיקה של הרגשות העוברות על דוד.
דוד מתאר מצב רוחני קשה, אך לאו דווקא בשל האויבים המאיימים על חייו (אלו מופיעים בהמשך המזמור- ״והמה לשואה יבקשו נפשי״ (י), וגם שם לא בכינוי המפורש- ׳אויב׳) אלא בשל רגשת הלב ההומה והמתגעגע אל א-להיו. המדבר בו נמצא דוד איננו מדבר פיזי אלא מדבר רוחני- ״פרשתי ידי אליך, נפשי כארץ עייפה לך סלה״ (שם, קמג ו). הנשמה מרגישה כארץ עייפה וכבדה, מלאה בעצב תהומי ובמרה שחורה. את התחושות הללו אנו מזהים כתחושות של הסתר פנים ושל ריחוק מה׳ יתברך. הכאב הוא, אם כן, כאב רוחני הממלא את הנפש, ולאו דווקא פחד פיזי וחומרי. הכאב הזה הוא זה שמעורר את הלב לגעגועים וכיסופים לכמיהה אל ריבון העולמים.
התערערות המביאה להתעוררות
אך התמונה של האדם הנמלט ממבקשי נפשו אל המדבר היבש איננה עוזבת את מוחנו. נראה כי מצבו הפיזי והחומרי הירוד של דוד הוא זה שמעורר ומצית כאש בליבו את התמרמרות הלב ואת הזעקה הרוחנית. נדמיין לנו את דוד הבורח, מצוי על סף מוות. את ליבו בוודאי ממלאת תחושה נוראית שהוא תלוי על בלימה ועוד רגע קט והוא נופל בידי אויביו אל התהום. הולך הוא כעת במדבר החשוף בלי מים ובלי מכסה מפני השמש הקופחת וחיות הטרף המאיימות. במצב שכזה, בו הוא חש כה תלוש וכה חסר אונים, פתאום נחשפת בפניו העובדה כי כל חיי האדם הינם בעצם תלויים על בלימה, מצויים על סף המוות. ארעיותו של ההלך במדבר מגלה בפניו כי כל חיי האדם הם ארעיים וללא ידו התומכת של א-ל חי הפותח את ידיו ומעניק חיים לכל היצורים הרי האדם אובד לחלוטין. גילוי ארעיותם של החיים מגיע דווקא דרך צימאונו הפיזי של הבשר, ובקשת הנפש וגילוי מתרחשת דווקא דרך הגוף- "מבשרי אחזה א-לוה" (איוב, יט כו). דווקא דרך כמיהת הלשון היבשה והפה החרב למעט מים חיים נזכרת הנשמה כי ״כל עוזביך יבושו... כי עזבו מקור מים חיים, את ה'״ (ירמיה, יז יג).
התבוננות זו תואמת היטב לאינטרפרטציה שיוצרים חז״ל לסיפור בריחתו של יעקב. יעקב, שחי עד כה במציאות שמורה ומוגנת, יוצא בבת אחת מבית הוריו החם ומתחושת הביטחון שאפפה אותו מילדות. אימת המוות של אחיו והחששות מפני הדברים שיתרחשו לו בארץ הזרה אליה הוא גולה בוודאי מביאות להתערערות נשמתו ומכאן להתעוררות גדולה ולהבנה כי ״אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים״ (מתוך תפילת שחרית). מתוך התחושה הזו, המביאה לגעגועים ולכמיהה עזה למפגש ולראיית מראות א-להים נרדם יעקב, ומחשבת ליבו ביום יוצרות את חלומותיו בלילה. חלומות של התגלות.
מעט מן האור בתוך החושך
אם נעיין במזמור ס״ג נמצא כי דוד איננו מגיע באמת אל בית המקדש ואל הקודש אליו הוא כה מתאווה. דוד נותר במדבר, ארץ ציה ועייף, ללא מים ונרדף על ידי אויביו. אך כיסופיו העזים וכמיהתו האינסופית מביאים אותו לחזות את פני ה׳, גם במצבו הקשה. הבעש״ט הקדוש לימד אותנו כי: ״במקום בו נמצאת מחשבתו של האדם שם כל האדם״, והנה אנו רואים כי בדיוק במצב זה היה נתון דוד. חז״ל במדרש שראינו למעלה מדגישים ״כן בקודש חזיתיך״- על כן בקדושה חזיתיך״. באמצעות הקדושה שחוויתי בגעגועי וכמיהתי זכיתי לחזות בך. מתוך שברון הלב של הכיסופים מגיע דוד לאיזו נקודה פנימית הגורמת לו לנסוק לשמיים ולהגיד בפה מתרונן: ״כי טוב חסדך מחיים!״ (תהילים, סג ד).
ומדוד אנו למדים על יעקב אבינו, אשר במנוסתו מבית אביו מתמלא בגעגועים. געגועים לא-להיו ולא-להי אבותיו. געגועים למציאות של גילוי, של הארת פנים, של חן. געגועיו אינם מובילים אותו למציאות מתוקנת, לבניין הבית ולהשראת שכינה, אך הם מביאים אליו, בחלום הלילה, חזון. התגלות. "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה- וראשו מגיע השמימה.... והנה ה' ניצב עליו״ (בראשית, כח יב-יג). אין זה יציאה מחשוכא לנהורא ומגלות לגאולה, אל הדלקת ניצוצות של אור באפלה ונרות של תקווה בתוך איימי הגלות. הבטחה- ״והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך״ (שם, טו).
להפוך כאב לגעגוע
הרמב״ן בפירושו לספר האבות נוקט בדרך פרשנית מיוחדת שחורטת על דגלה את הסיסמה: ״מעשה אבות- סימן לבנים״. האירועים וההתרחשויות העוברים על שלושת האבות הם סימנים ורמזים לעתיד להתרחש לבניהם- עם ישראל. בגלותו של יעקב לחרן הוא רואה רמז לגלות בה אנו מצויים כעת, גלות אלפיים שנה, גלות אדום. כמו יעקב בצרתו לגלות כך גם אנו, צועדים בארץ ציה ועייף בלי מים ומשתוקקים מדם ליבנו לראות באור פני מלך. ״היגלה נא, ופרוש, חביבי, עלי את סוכת שלומך״ (מתוך ידיד נפש). איננו יודעים מתי הכיסופים הללו יהפכו למציאות, מתי גלי הגעגוע הגואים יגיעו אל חוף הגילוי והגאולה. אך אנחנו יכולים ללמוד מאבותינו, יעקב ודוד, כי הפחד והכאב של הסתר הפנים הם פתח לגעגוע גדול, לכמיהה אדירה לקב״ה.
בעת כתיבת השורות הללו התבשרתי על מותו של יעקב דון הי״ד מאלון שבות, היישוב בו אני גר. יעקב לא היה אדם מן השורה. הוא היה איש תוסס, מלא חיות ושמחה. תמיד התנדב כאשר חיפשו מעבירי שיעורים לבני הנוער בישוב, אותם העביר בהמון כריזמה, חוש הומור וחכמת חיים. רציחתו בידי בני עוולה הכתה את כולנו בתדהמה ובכאב. את הכאב ואת הקושי האלו אנו מבקשים לתרגם לתנועה רוחנית. לכיסופים, לגעגוע, לתפילה. הקב״ה הרי הוא א-ל מסתתר בשפריר חביון, ואיננו מבינים את פעולותיו בעולם. אך את המציאות הקיומית הזאת של פחד ואבל, של צער ושל אימה, אני מבקשים להפוך לבקשה גדולה, זעקה אדירה: ״מתי אבוא ואראה פני א-להים״?
- הגיליון מוקדש לעילוי נשמת יעקב דון שנרצח בידי בני עוולה ביום חמישי אור לח׳ כסלו תשע״ו. ה׳ יקום דמו.
