ותחזינה || גליון 391 | כ“ו בטבת תשע“ה | פרשת וארא
אל אולמו הגדול והאפל, של מלך מצרים נכנסו שני אחים. הם צעדו בתכליתיות על השטיח הארוך שהוביל אל מרגלות כס המלוכה, עליו ישב פרעה בשאננות. פניו של הגדול מבין האחים היו רכות. בצדי עיניו נחרצו קמטי צחוק ובעיניו נצנץ אור של נחמדות. למרות המבט הרציני, הקרינו פניו נועם גדול. פני אחיו, לעומת זאת, נראו כמפוסלות משיש. תווי פניו היו חדים, קפואים, ושידרו הוד קדומים נורא, מסכת ייסורים שהותירה צלקות אך לא יכלה לה לאותו צור איתן. יחד, הנועם וההוד, הרכות והקשות, ניצבו מול מלך מצרים.
בחירתו של אהרן
בשבוע שעבר עסקנו בבחירתו של שבט לוי כמבטא את ליוויו של ה׳ ואת נוכחותו של ריבון העולמים אתנו בכל עת צרה ומצוקה. השבוע אבקש להתקדם צעד אחד ולעמוד על יסוד בחירתו של אהרן ובניו למשמשים בקודש פנימה, להיותם כהניו של עם ישראל. קרח טען כי משה בחר באהרן לכהן כפרוטקציה משפחתית פסולה, אך גלוי וידוע לפנינו ששורש בחירת אהרן יסודו בהררי קודש והסיבה לה עמוקה ופנימית. את הסיבה הזו עלינו לחפש, אם כן, במפגש הראשון שלנו עם אהרן ובתפקיד הראשון שהוא מקבל.
המתווך
״וידבר ה' אל משה לאמור: אני ה'. דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. ויאמר משה לפני ה': הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה?״ (שמות, ו כט-ל). את הבעיה שטורדת את מנוחתו של משה פותר ה׳ על ידי הוספת תפקיד למשוואה: ״ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך א-להים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה- ושילח את בני ישראל מארצו״ (ז א-ב). לפנינו נפרש משחק תפקידים- משה הוא הא-להים השולח את נביאו, הלוא הוא אהרן, אל המלך, אותו משחק פרעה, במטרה לשטוח לפניו את צו ה׳. הנה מתגלה לראשונה תפקידו של אהרן כמתווך בין האל לבין האדם, כמגשר ומדבר בשביל הא-להים מול בני האנוש. בבית המקדש התפקיד מתהפך, כאשר אהרן הופך למתווך בין האדם לבין האל ונושא את דבר בני האנוש השמיימה. כמובן שהשאלה הגדולה היא (גם בפרשתנו וגם בבית המקדש)- מדוע יש צורך במתווך? מדוע צריך משה את אהרן כדי שידבר בשבילו לפני פרעה, ומדוע צריך היהודי את הכהן בשביל שיקריב את קרבנו לפני ה׳?
כדי לענות על השאלה הזו עלינו להעמיק במשל שהבאנו מקודם ולגלות כי החסרנו מרכיב אחד, החשוב מכל- הקב״ה! איזה תפקיד משחק ה׳ במערכת היחס משה-אהרן-פרעה? אם משה הוא המבטא, אהרן הוא המתווך ופרעה הוא המקבל- מה תפקידו של ה׳? ה׳ הוא ההשראה, יוצר הביטוי, השולח. לכאורה סיטואציה זו יוצרת מצב בו המיותר איננו המתווך אהרן כי אם משה. אם כן, מדוע הא-להים לא יכול לדבר ישירות אל אהרן או אל פרעה? מדוע משה נמצא באמצע?
המקום שבו משה נמצא
אלא שכאן אנו מגלים כי אין צומת אחת בסיפור הזה כי אם שתיים. עד כאן חשבנו שאהרן הוא הצומת בין משה לפרעה, אך הנה אנו מגלים שגם משה הוא צומת- בין הא-להים המטא-פיזי והאינסופי לבין האדם החומרי והסופי. סערת הנפש, סערת ההתרחשויות, איננה חלה בליבו של אהרן כי אם בליבו של משה. משה הוא החווה בכאב ובשמחה, בהתרוממות ובמפלה את עליות ומורדות תהליך גאולת מצריים. הוא חש כעל בשרו את כל נפתולי הישועה. ״כל משבריך וגליך״ עליו עברו.
הדיבור שיוצא מפיו של אהרן המתווך שונה באופיו מהדיבור שיוצא מפיו של משה. משה, כחווה הדברים עצמם, מדבר מהרהורי ליבו, מקושי נפשו. ערלות שפתיו באה לידי ביטוי בקושי של המילים להחיל את הרגש האנושי התוסס. כיצד ניתן לבטא באמצעות מילים כה מצומצמות ביטויי לב עצומים מני ים? ״איך זה אבטא את האמת הגדולה, המלאה את כל לבבי?״ שואל בייסורים הראי״ה קוק בספרו ׳חדריו׳, ״מי יגלה לרבים, לעולמים, לברואים, למלוא כל, לגוי ואדם יחד, את הזיקים מלאי אוצרות אור וחום שהם אצורים בנשמתי פנימה?״ (עמ׳ לג). כדי לענות על קושי ומחסום זה מתייצב אהרן, אשר לא בלבבו סוערות הרגשות הללו, ומביא לידי ביטוי את מילות ליבו של אחיו משה.
יוצר האור החוזר
מה, אם כן, תפקידו של הכהן במערכת היחסים של א-להים ואדם בבית המקדש? הדיבור, השיח מתנהל בין הקב״ה ובין היהודי הבא להקריב את קרבנו. הכהן ניצב אל מחוץ למעגל זה. תפקידו הוא בהנכחת הקשר והדיבור הרוחני והפיכתו למעשה פיזי, גשמי, מציאותי- בצורת המעשים הטכניים והציוויים היבשים של הקרבנות. הקרבן הפיזי יוצר אור חוזר, השפעה שמגיעה כתשובה אל המקריב. הבאת הדיבור הרוחני מלא האור של המקריב לכלים גשמיים ומציאותיים בידי הכהן יוצרת התרחשות וחוויה פיזית ובה במידה רוחנית.
כדי להסביר את הדברים אצטט את הרמב״ן בפרשת ויקרא הבא לתת טעם להקרבת הקרבנות: ״ כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו- כנגד המעשה, ויתוודה בפיו- כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות- שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים, כנגד ידיו ורגליו של אדם, העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח- כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו. ״ (ויקרא, א ט). הנה אנו רואים כיצד, על פי הרמב״ן, חוויית הקרבן מביאה להתרחשות נפשית עמוקה אצל המקריב, גם במימד הפסיכולוגי-פיזי וגם במימד הרוחני-נשמתי. חוויה זו אינה יכולה להתרחש על ידי המקריב עצמו מפני ש״אין החבוש מתיר את עמו מבית האסורים״ ואין מי ששרוי בנקודה מסוימת מסוגל להוציא את ראשו ממנה לדבר בשפה אחרת. העזרה החיצונית שמגיש כאן הכהן היא לבדה מסוגל להביא את ההשפעה החוזרת, האור החוזר- אל המקריב.
המתווך בין רוח ומעשה
הכהן בעצם ממחיש וממחיז את המתרחש הנעלם שבין הקב״ה ובין האדם על ידי מעשה, אקט. המעשה של הכהן לא יכול להתבצע על ידי המקריב, המצוי במקום של חוסר מעשיות וחוסר אקטיביזם כי אם רוחניות- דיבור של נשמה. המתווך שמגיע בדמות הכהן עושה את המעשה שבלתי אפשרי שהמקריב יעשה- ובכך מאפשר את הנעת העלילה והתפתחות הדיבור.
הנה אנו רואים כיצד אהרן משמש בפרשתנו בתפקיד המתווך, שאינו נוטל חלק בסערת הנפש של משה, אך מסוגל לבטא אותה לפני פרעה ולשמש למשה כפה. אהרן, למרות שנראה כמיותר, הינו בעצם הביטוי המעשי של משה הרוחני, ובכך הוא יוצר את הדואליות שביחסי א-להים ואדם. על כן נבחרו הוא וזרעו אחריו לגשר עד עולמי עולמים בין בני האנוש ובין ה׳, ולחפש ולמצוא חן עיני א-להים ואדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה