מנחת העומר לעומת מנחת שתי הלחם/ הרב ישראל אריאל

פרשת וארא || הרב ישראל אריאל

המצרים נמשלו לשעורה ולפשתה • עם ישראל נמשל לחיטה • איך הדברים קשורים להנפת העומר בחג המצות ושתי הלחם בעצרת?

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

המצרים נמשלו לשעורה שהיא מאכל בהמה, והמצרים נמשלו לבהמות. כך מופיע בשמות רבה (יח, י): 'הרג בכורי מצרים שהיו משולים לבהמה, שנאמר (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם'.

כן נמשלו המצרים לפשתה, שהיתה סמלה של מצרים, כמובא בישעיהו (יט, ט) המתאר את המצרים כ'עובדי פשתים', ומפרש רש"י: 'זורעי פשתים על הנהר', שכן, המצרים פיתחו את זרע הפשתן וגידלו אותו על גדות הנילוס, וממצרים יצא הפשתן, וכן אריגים ובגדים לרחבי העולם העתיק.

לעומתם ישראל נמשלו לחיטה, כך נאמר בפסיקתא רבתי (פרשה י, כי תשא): 'ישראל נמשלו לחיטים שהם דגנו של עולם - 'בטנך ערימת חיטים', לפיכך אמר לו הקב"ה: משה! תן דעתך למנות את ישראל לידע כמה יש בהם'. נמצא, שהשעורה והפשתה שהוכו בברד, לעומת החיטה שלא הוכתה, הרי אלו משל למצרים ולישראל. 

מכאן, אולי רמז להבאת עומר מן השעורים בחג הפסח ושתי הלחם מן החיטים בחג השבועות: הבאת עומר השעורים לפני ה' בחג הפסח, באה להזכיר לישראל את גאוות מצרים: הנה פרעה ועבדיו המשולים לשעורים מאכל בהמה - זקפו את קומתם ולבסוף נשברו. זאת, ככתוב: 'ואולם בעבור זאת העמדתיך… למען ספר שמי בכל הארץ'. 

בכך יובן מדוע מביאים את עומר השעורים בחג בו יצאו ישראל ממצרים לחירות. העומר מובא כשהוא שעורים טחונים בריחים ומנופים בשלש עשרה נפה, כלומר קמח טחון דק מן הדק. כמובא במנחות סו, א: 'קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה… נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה'. זאת, ללמדנו, על שבירת הבהמיות המצרית עד דק.

מאידך גיסא, בחג השבועות מביאים ישראל את שתי הלחם מן החיטים, זאת, לציין את ישראל המשולים לחיטה. קרבן זה מובא חמישים יום לאחר היציאה ממצרים, כלומר, ביום בו עמדו ישראל לרגלי הר סיני לקבלת התורה, שם קבלו על עצמם את התורה מתוך משמעת פנימית באמרם: 'נעשה ונשמע!' בכך מתגלה ההבדל בין פרעה הסרבן והעקשן, לבין המשמעת של ישראל המקבלים עליהם עול תורה ומצות ללא תנאי. 

לפיכך, החיטה של שתי הלחם אינה מובאת כמו העומר בצורת קמח טחון, אלא כלחם אפוי. יתירה מזו! לחם ביכורים זה מובא כשהוא חמץ, דבר, שאינו מצוי בקרבן אחר במקדש (חוץ מקרבן תודה). בכך ניכר ההבדל הגדול בין קמח שעורים טחון, שהוא מאכל בהמה, לבין לחם חיטים אפוי מנופה בשתים עשה נפה (ראה מנחות עו, ב) המובא לפני המזבח כמאכל אדם משובח. 

פרשות וארא ובא: מי החליט לצאת ממצרים?

פרשת וארא, פרשת בא || שמואל בן חמו

מדוע משה רבנו ביקש חופשה של שלושה ימים? 

האם בני ישראל באמת בחרו לצאת ממצרים?

↓ פרשת המקדש/ שמואל בן חמו

פרשיות וארא ובא מסמלות את התגברות תהליך גאולת מצרים, כאשר המכות מתחילות ובני ישראל נחים מהשעבוד הפיזי. 

הקב"ה שולח את משה רבנו לפרעה עם שליחות אחת שחוזרת על עצמה מספר פעמים. 

כמו שכתוב: שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי (שמות ד,כג) או שַׁלַּח אֶת-עמי וְיַעַבְדֵנִי (שמות ז,טז). 

למעשה הקב"ה פונה בצורה שונה לפרעה מאשר לבני ישראל. לבני ישראל הוא מבטיח להם שיוציא אותם משעבוד מצרים ויביא אותם לארץ ישראל. לעומת זאת הוא מבקש מפרעה לשלוח את העם כדי להקריב קרבנות במשך שלושה ימים במדבר. 

למה המסר הכפול הזה? זה מעלה שאלות נוספות. 

למה לבקש לצאת דרך שלושת ימים דווקא ולא שבוע או חודש? למה לא לגלות את הכוונה האמיתית של היציאה למדבר שהיא סיום השעבוד? 

משה רבנו ופרעה משתמשים בביטויים שונים כדי לתאר את היציאה למדבר להקרבת קרבנות. 

במפגש הראשון משה רבנו משתמש בלשון של חג. כמו שכתוב: שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (שמות ה,ב). 

בהמשך הוא משתמש בלשון זבח. 

כמו שכתוב: נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקינוּ (שמות ה,ג). דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקינוּ (שמות ח,כג). 

אחרי מכת ארבה התורה משתמשת בלשון של עבודת ה'. כמו שכתוב: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. (שמות י,ג). 

פרעה אף הוא משתמש בהתחלה בלשון של זבח ולקראת היציאה בלשון של עבודת ה'. כמו שכתוב: לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם (שמות י,ח).

לעומת זאת כל פעם שהקב"ה מתגלה למשה רבנו הוא משתמש באותו הביטוי: שַׁלַּח אֶת-עמי וְיַעַבְדֵנִי. 

נראה לומר שבמפגשים הראשונים עם פרעה משה רבנו אינו מדבר על עבודה כי זה עלול להבהיל את בני ישראל השקועים בשעבוד מצרים ובעבודת פרך. משה רבנו מדבר על חג וזבח כדי למשוך אותם לעבודת הקרבנות בצורה נעימה. 

הקב"ה מדבר בעיקר בלשון של וְיַעַבְדֵנִי כאשר משה רבנו ופרעה משתמשים בלשון של זבחים. 

בתחילת פרשת בא משה רבנו משנה את לשון בקשתו מ-זבח ל-עבודת ה'. מאותו רגע גם פרעה משתמש בלשון זהה למשה רבנו. 

נראה לומר ששינוי הלשון בא לרמוז לנו שפרעה הבין שבני ישראל אינם יוצאים למספר ימים, זובחים כמה קרבנות וחוזרים לעבודת פרך. 

אלא הם מבקשים להשתחרר משעבוד מצרים כדי להיות חופשיים ולעבוד את ה'. 

לכן הקב"ה מדבר אל משה רבנו בלשון אחת: שַׁלַּח אֶת-עמי וְיַעַבְדֵנִי . כי התכלית של יציאת מצרים היא לעבוד את ה' בהקרבת קרבנות בירושלים. 

מכאן ניתן להבין שבקשת משה רבנו לצאת למשך שלושה ימים אינה מטעה או שקרית. פרעה הבין זאת היטב כאשר הוא משנה את צורת הדיבור שלו מהמכה השמינית ואילך. 

נראה לומר שהקב"ה רצה שבני ישראל יצאו מגלות מצרים על דעת עצמם ומתוך בחירה. לא בעקבות גירוש פרעה או בקשת משה רבנו להשתחרר מהשעבוד. 

הקב"ה ציפה שאחרי שלושה ימים של חג אזי בני ישראל לא ירצו לחזור למצרים ומרצונם החופשי יעלו לארץ ישראל ויבנו את בית המקדש. 

למעשה כך היה עם בנין בית ראשון ובית שני, כאשר העם או המלך יזמו את תחילת העבודות. הקב"ה לא חייב את ישראל לבנות את המקדש. 

גם בימינו, הקב"ה לא חייב אותנו לעלות לארץ ישראל אלא הכל התחיל מתוך רצון עם ישראל. כך יהיה בע"ה עם בית שלישי הוא לא ירד מעצמו מהשמים עלינו להביא אותו וכך נביא את הגאולה השלימה בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

וארא: מתוכחת ה' למשה ללימוד על בנין המקדש

פרשת וארא || מכון המקדש

מה ניתן ללמוד מתוכחת הקדוש ברוך הוא את משה לעניין בנין בית המקדש?
מדוע זכה אהרון לאורים ותומים על לבו?

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

בפרשתנו ממשיך הדו-שיח בין הקב"ה ובין משה רבֵּנו, בו מודיע הקב"ה למשה שהוא נגלה לאבות. במדרש מובא שהקב"ה הזכיר את האבות מתוך צער: "חבל על דאבדין ולא משתכחין [חבל על האובדים ואינם נמצאים], יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באֵ-ל ש-די ולא אמרו לי מה שמך, ולא הִרהרו אחר מידותי... ואתה אמרת מה שְׁמו - מה אומר אליהם?" (סנהדרין קיא, עא).

האבות הצטיינו במידת האמונה, בידיעה שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ולמרות שהשכר או העונש לא נראים באופן מיידי, הרי הם האמינו, הם ידעו שהשכר או הפֵּרעון בוא יבוא.

כך מוכיח הקב"ה את משה ללמוד מוסר מהאבות בשני אופנים:

א. להתאזר בסבלנות ולא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.
ב. להזדרז לקיים את דבר ה'. 

אמרו רבותינו ז"ל שבתחילה ראוי היה משה להיות כהן ואהרון לוי, אך כיוון שמשה סירב לצאת לשליחות שרצה ה' להטיל עליו, התהפכו הדברים: משה נבחר להיות לוי ואהרון נבחר להיות כהן. על ליבו של אהרון, ששָׂמח בגדוּלת אחִיו - יהיו אוּרים ותוּמים שנאמר בהם "והיו על לב אהרון" (שמות רבה ג', יז).

בניין המקדש ועבודת הכהנים מחייבים את היסודות שטָבעו בנו האבות: הזריזות לקיים את דבר ה' בלי מחשבות של ענווה יתֵרה או התחמקות. וכן את האמונה בה' לעתיד טוב יותר ומתוקן, גם לאורך זמן. וכך אומר המדרש, שכשם שנפרע הקב"ה בעשר המכות ממצריים, כך הוא עתיד להיפרע ממלכות הרשעה (רומי) ששרפה את בֵּיתו של הקב"ה - לפיכך יעלה עֲשָׁנה. "קול שָׁאון מעיר [אז יצא קול רעש מעיר ציון] קול מהֵיכל [יוסיף הקול ויצא מן ההיכל] - קול ה' משלם גמול לאויביו [וזהו קול ה' המשלם גמול לאויביו]" (מצודת דוד לישעיה ס"ו, ו; שמות רבה "וארא" ט', יג).

וארא - המתווך בין רוח ומעשה

ותחזינה || גליון 391 | כ“ו בטבת תשע“ה | פרשת וארא

מאת: יובל קופרמן

אל אולמו  הגדול והאפל, של מלך מצרים נכנסו שני אחים. הם צעדו בתכליתיות על השטיח הארוך שהוביל אל מרגלות כס המלוכה, עליו ישב פרעה בשאננות. פניו של הגדול מבין האחים היו רכות. בצדי עיניו נחרצו קמטי צחוק ובעיניו נצנץ אור של נחמדות. למרות המבט הרציני, הקרינו פניו נועם גדול. פני אחיו, לעומת זאת, נראו כמפוסלות משיש. תווי פניו היו חדים, קפואים, ושידרו הוד קדומים נורא, מסכת ייסורים שהותירה צלקות אך לא יכלה לה לאותו צור איתן. יחד, הנועם וההוד, הרכות והקשות, ניצבו מול מלך מצרים.

בחירתו של אהרן

בשבוע שעבר עסקנו בבחירתו של שבט לוי כמבטא את ליוויו של ה׳ ואת נוכחותו של ריבון העולמים אתנו בכל עת צרה ומצוקה. השבוע אבקש להתקדם צעד אחד ולעמוד על יסוד בחירתו של אהרן ובניו למשמשים בקודש פנימה, להיותם כהניו של עם ישראל. קרח טען כי משה בחר באהרן לכהן כפרוטקציה משפחתית פסולה, אך גלוי וידוע לפנינו ששורש בחירת אהרן יסודו בהררי קודש והסיבה לה עמוקה ופנימית. את הסיבה הזו עלינו לחפש, אם כן, במפגש הראשון שלנו עם אהרן ובתפקיד הראשון שהוא מקבל.

המתווך

״וידבר ה' אל משה לאמור: אני ה'. דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. ויאמר משה לפני ה': הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה?״ (שמות, ו כט-ל). את הבעיה שטורדת את מנוחתו של משה פותר ה׳ על ידי הוספת תפקיד למשוואה: ״ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך א-להים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה- ושילח את בני ישראל מארצו״ (ז א-ב). לפנינו נפרש משחק תפקידים- משה הוא הא-להים השולח את נביאו, הלוא הוא אהרן, אל המלך, אותו משחק פרעה, במטרה לשטוח לפניו את צו ה׳. הנה מתגלה לראשונה תפקידו של אהרן כמתווך בין האל לבין האדם, כמגשר ומדבר בשביל הא-להים מול בני האנוש. בבית המקדש התפקיד מתהפך, כאשר אהרן הופך למתווך בין האדם לבין האל ונושא את דבר בני האנוש השמיימה. כמובן שהשאלה הגדולה היא (גם בפרשתנו וגם בבית המקדש)- מדוע יש צורך במתווך? מדוע צריך משה את אהרן כדי שידבר בשבילו לפני פרעה, ומדוע צריך היהודי את הכהן בשביל שיקריב את קרבנו לפני ה׳?

כדי לענות על השאלה הזו עלינו להעמיק במשל שהבאנו מקודם ולגלות כי החסרנו מרכיב אחד, החשוב מכל- הקב״ה! איזה תפקיד משחק ה׳ במערכת היחס משה-אהרן-פרעה? אם משה הוא המבטא, אהרן הוא המתווך ופרעה הוא המקבל- מה תפקידו של ה׳? ה׳ הוא ההשראה, יוצר הביטוי, השולח. לכאורה סיטואציה זו יוצרת מצב בו המיותר איננו המתווך אהרן כי אם משה. אם כן, מדוע הא-להים לא יכול לדבר ישירות אל אהרן או אל פרעה? מדוע משה נמצא באמצע?

המקום שבו משה נמצא

אלא שכאן אנו מגלים כי אין צומת אחת בסיפור הזה כי אם שתיים. עד כאן חשבנו שאהרן הוא הצומת בין משה לפרעה, אך הנה אנו מגלים שגם משה הוא צומת- בין הא-להים המטא-פיזי והאינסופי לבין האדם החומרי והסופי. סערת הנפש, סערת ההתרחשויות, איננה חלה בליבו של אהרן כי אם בליבו של משה. משה הוא החווה בכאב ובשמחה, בהתרוממות ובמפלה את עליות ומורדות תהליך גאולת מצריים. הוא חש כעל בשרו את כל נפתולי הישועה. ״כל משבריך וגליך״ עליו עברו.

הדיבור שיוצא מפיו של אהרן המתווך שונה באופיו מהדיבור שיוצא מפיו של משה. משה, כחווה הדברים עצמם, מדבר מהרהורי ליבו, מקושי נפשו. ערלות שפתיו באה לידי ביטוי בקושי של המילים להחיל את הרגש האנושי התוסס. כיצד ניתן לבטא באמצעות מילים כה מצומצמות ביטויי לב עצומים מני ים? ״איך זה אבטא את האמת הגדולה, המלאה את כל לבבי?״ שואל בייסורים הראי״ה קוק בספרו ׳חדריו׳, ״מי יגלה לרבים, לעולמים, לברואים, למלוא כל, לגוי ואדם יחד, את הזיקים מלאי אוצרות אור וחום שהם אצורים בנשמתי פנימה?״ (עמ׳ לג). כדי לענות על קושי ומחסום זה מתייצב אהרן, אשר לא בלבבו סוערות הרגשות הללו, ומביא לידי ביטוי את מילות ליבו של אחיו משה.

יוצר האור החוזר

מה, אם כן, תפקידו של הכהן במערכת היחסים של א-להים ואדם בבית המקדש? הדיבור, השיח מתנהל בין הקב״ה ובין היהודי הבא להקריב את קרבנו. הכהן ניצב אל מחוץ למעגל זה. תפקידו הוא בהנכחת הקשר והדיבור הרוחני והפיכתו למעשה פיזי, גשמי, מציאותי- בצורת המעשים הטכניים והציוויים היבשים של הקרבנות. הקרבן הפיזי יוצר אור חוזר, השפעה שמגיעה כתשובה אל המקריב. הבאת הדיבור הרוחני מלא האור של המקריב לכלים גשמיים ומציאותיים בידי הכהן יוצרת התרחשות וחוויה פיזית ובה במידה רוחנית.

כדי להסביר את הדברים אצטט את הרמב״ן בפרשת ויקרא הבא לתת טעם להקרבת הקרבנות: ״ כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו- כנגד המעשה, ויתוודה בפיו- כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות- שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים, כנגד ידיו ורגליו של אדם, העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח- כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו. ״ (ויקרא, א ט). הנה אנו רואים כיצד, על פי הרמב״ן, חוויית הקרבן מביאה להתרחשות נפשית עמוקה אצל המקריב, גם במימד הפסיכולוגי-פיזי וגם במימד הרוחני-נשמתי. חוויה זו אינה יכולה להתרחש על ידי המקריב עצמו מפני ש״אין החבוש מתיר את עמו מבית האסורים״ ואין מי ששרוי בנקודה מסוימת מסוגל להוציא את ראשו ממנה לדבר בשפה אחרת. העזרה החיצונית שמגיש כאן הכהן היא לבדה מסוגל להביא את ההשפעה החוזרת, האור החוזר- אל המקריב.

המתווך בין רוח ומעשה

הכהן בעצם ממחיש וממחיז את המתרחש הנעלם שבין הקב״ה ובין האדם על ידי מעשה, אקט. המעשה של הכהן לא יכול להתבצע על ידי המקריב, המצוי במקום של חוסר מעשיות וחוסר אקטיביזם כי אם רוחניות- דיבור של נשמה. המתווך שמגיע בדמות הכהן עושה את המעשה שבלתי אפשרי שהמקריב יעשה- ובכך מאפשר את הנעת העלילה והתפתחות הדיבור.

הנה אנו רואים כיצד אהרן משמש בפרשתנו בתפקיד המתווך, שאינו נוטל חלק בסערת הנפש של משה, אך מסוגל לבטא אותה לפני פרעה ולשמש למשה כפה. אהרן, למרות שנראה כמיותר, הינו בעצם הביטוי המעשי של משה הרוחני, ובכך הוא יוצר את הדואליות שביחסי א-להים ואדם. על כן נבחרו הוא וזרעו אחריו לגשר עד עולמי עולמים בין בני האנוש ובין ה׳, ולחפש ולמצוא חן עיני א-להים ואדם.

תולדות אהרון