ותחזינה || גליון 194 | ז' בשבט תשע“ה | פרשת בא
דממת מוות בארץ גושן. כלב לא חורץ
לשונו. ליל חודש האביב מתקרב לאמצעו ואין איש ברחובות. בחלונות בתי הגטו היהודי מנצנץ
האור, נראה ששם איש איננו ישן. כל משפחה ומשפחה יושבת בביתה סביב שולחן האוכל, סועדת
שה צלוי במהירות, בחיפזון. שעת החצות מגיעה ורוח חדשה נושבת בארץ גושן. הלילה נקרע
לשניים ולפתע שוטף אור הלבנה שעומדת במילואו את הבתים. צרחה דקה עולה מאחד הבתים המצריים
ושנייה מצטרפת אליה. אט אט מכל ארץ מצרים עולה קול זעקה ושבר. בבתי היהודים מסיימים
האחרונים את הצלי ומתכוננים על מקלותיהם ותרמיליהם, לקראת דרך ארוכה. לקראת יציאה ממצרים.
קרבן פסח ה׳אאוטסיידר׳
פרשת בא. איזו פרשה מרגשת. המצוות
והסיפורים משתלבים בתוכה וחוברים להשלמת המהלך הגדול בחיי אומתנו, יש אומרים בחיי העולם
כולו- הולדתו של עם, יציאת בני ישראל ממצרים. המצווה העיקרית סביבה מתרחש כל הלילה
המופלא של י״ד ניסן, מאז ועד היום, היא קרבן הפסח. לא קשה להבין שהקרבן הזה הוא מעט
׳אאוטסיידר׳ בתוך שאר הקרבנות. הדבר משתקף בבהירות מהמשנה האחרונה בפרק ה במסכת זבחים
(אותה אנו אומרים כל בוקר) החריגה בניסוחה מכל שאר משניות הפרק: ״הפסח אינו נאכל אלא
בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי״ (משנה
ח). מבלי להיכנס לעיון בפרק כולו נשים לב כי קרבן הפסח מקבל הנחיות ברורות, ״אינו נאכל
אלא״, ההוראות מצמצמות, שלב אחר שלב, את הזמן, האנשים והדרך שבה יש לאכול אותו. הנחיות
אלו מרמזות לנו על משמעות העמוקה של הקרבן, וגם על שהותו משאר הקרבנות.
איפה נמצא המזבח?
אך לא במשנה זו אבקש להתמקד הפעם
אלא בשאלה טכנית לכאורה, הלכתית, הנוגעת לדיני הקרבן כפי שהוא נעשה במצרים. ידוע לנו
כי כל הקרבנות צריכים מזבח. גם לפני בניית בית המקדש היו הקרבנות מחויבים לעלות מזבח,
שכונה במה והיה יכול להיבנות בגל מקום ואתר. מהו, אם כן, המזבח של קרבן הפסח?
נראה שהתבוננות פשוטה בפרשה תניב
את התשובה. למזבח ישנם שני תפקידים בתהליך הקרבת הקרבן- הוא מקבל את דם הבהמה הנזרק
עליו והוא משמש פלטפורמה לאש הבוערת עליו עולים איברי הבהמה לעולה השמיימה. אם כן,
עלינו לזהות את שני התפקידים הללו בפרשת קרבן הפסח של מצריים.
את הדם נוכל למצוא על המזוזות והמשקוף
של כל בית ובית. כפי שכולנו יודעים עוד מהגן- ה׳ ציווה את בני ישראל לשים את הדם לאות
בפתח בתיהם על מנת לדעת היכן נמצא בית יהודי והיכן לא. את הבשר ואיברי הבהמה נוכל למצוא
בפיהם של בני ישראל, שצוו לאכול את הפסח בדומה לצורה בה ׳אוכל׳ המזבח את הקרבנות- צלוי
באש, מבלי לשבור ולו עצם אחת, ולסיים את הכל, בלי להותיר פירור.
כל אדם הוא בית מקדש
אנו מגלים, אם כן, כי הבית (גם
במובן הפיזי- מקום המגורים, וגם במובן המטאפורי- המשפחה) הוא המזבח בפסח מצרים, ובאמת,
המילה ׳בית׳ חוזרת בפרשתנו עשרות פעמים ובהקשרים שונים. אני חושב שהאמירה הרוחנית בעובדה
זו היא עצומה. עם ישראל, עם דכוי ומושפל של עבדים, מתבשר ערב לידתו בבשורה עצומה. בשורה
זו איננה מועברת בצורת המילים והתורות כי אם בצורת המעשים והמצוות. ה׳ מצווה עליהם
להתנהג כאילו הם עצמם, בתיהם ומשפחתם, הינם מזבח לו. מזוזות בתיהם ומשקופיהם הינם יסוד
המזבח עליו נזרק הדם, המבטא את מסירת הנפש לקב״ה, וגרונותיהם של בני ישראל נהיים לאש
המזבח היוקדת ועולה השמיימה.
״בלבבי מקדש אבנה להדר כבודו, ובמקדש
מזבח אשים לקרני הודו״ אומר השיר המפורסם (כמדומני מבית מדרשו של הרב יצחק הוטנר) וכבר
בעת יציאת מצריים מתגלה סוד זה לעם ישראל הצעיר. המקום בו מתרחשת עבודת ה׳ היא אצל
כל אדם ואדם, בביתו, עם משפחתו ועם עצמו. כל אדם ואדם הוא מזבח לה׳, הוא מרכבה לשכינה.
״בכל דרכיך דעהו״- בכל מקום ומקום אנו מצווים לדעת ולעבוד את ה׳, מפני שבכל מקום ומקום
ה׳ אתנו, ומפני שכל אדם ואדם, כל בית ובית- הוא בית המקדש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה