קודשים קלילים: משנה זבחים א, א-ב

טעית? שילמת! || הנחיות למקריב המתחיל בבית המקדש

תחושות אשם הן עניין נורא, בטח כשהן תוקפות קרבן חטאת שטועה לחשוב בגללן שהוא בכלל אשם * על אלו ועוד בפינת הזבחים החדשה * לקראת חידוש עבודת בית המקדש, ארנון סגל מגיש הוראות וכללים (הלכות מעשה הקורבנות לפי סדר קדשים) בשפה קלילה עכשווית ומובנת לכל * לומדים מפנימים וניגשים לעבודה...

↓ הלכות הקורבנות בשפה קליקה/ ארנון סגל

קודשים קלילים. קטע מתוך דף ההלכות למקריב המתחיל

הקרבנות, חשוב לדעת, נועדו מטבע הדברים גם לרחפנים שבנו. עוד מתחילה היה ברור שיהיו גם כאלו. כזה למשל הוא מי שהביא קרבן אך בדיוק ברגע הקובע, השחיטה, מרוב זעזוע מהדם הנשפך ומהתקפות שספג בדבר 'הרגרסיה שגורמת לאנשים רציונאליים לחלוטין לדלג מרצונם היישר לתקופה הפגאנית', ובכן, שכח לשם מה הביא כלל את הקרבן. מה זו שיכחה? דמנציה מתקדמת. האיש שלפנינו שכח מיהו ומהו, ובנוסף התקשה להיזכר מה לעזאזל עושה לידו הכבש השחור הזה, וכך החליט שאם כבר הזדמנה לידו בהמה והוא בכל אופן בחצר בית המקדש, זהו אות מהשמיים שעליו להקריב כעת קרבן שלמים.

למה שלמים? כי זה טעים הרבה יותר מֵעוֹלָה שרק העור שלה מגיע לידיו. מעור אפשר כידוע להכין ספר תורה, תפילין, מזוזות וכל מיני עניינים חיוביים, אבל לא נעשים שבעים מזה. בקיצור, יקירנו בישר בשמחה לכהן התורן שהחליט להביא שלמים, ורק לאחר שהכבש הפך לגוש בשר ולכמה מזרקי דם, הוא נזכר לחרדתו שהכבש נועד במקורו לתפקד כקרבן עולה שהתחייב להביא ברגע מצוקה כלשהו. ובכן, מה עושים כעת, למען השם?

הכרעת הדין: קרבן השלמים ייאכל לשובע. הוא כשר והמעשה חיובי ככלל, אלא שידידנו המפוזר ייאלץ לשלם מכיסו את מחיר השיכחה ולהביא קרבן נוסף עבור העולה שהתחייב להביא. כך זה נכון גם במקרה ההפוך, כשקרבן שלמים הפך אצלו ברגע של שטות לעולה ונשרף לחלוטין על גבי המזבח – הקרבן אכן מעולֶה ויעיל מאין כמותו, אלא שבעליו ייאלץ להביא בהזדמנות קרובה ביותר קרבן שלמים חלופי.

ובעצם כך זה לגבי כל הקרבנות מלבד שניים – חטאת ופסח – הפסולים במקרה הזה. כן, מיודענו לוּ הצליח לעשות את הבלתי יאומן, לעמוד בקרב קהל חוגגים עצום בערב הפסח ולדמיין שהוא מקריב בכלל מנחת מרחשת – תוך התעלמות בוטה מההקשר, מהרעש יוצא הדופן במתחם וממסורת ישראל – עם כל הכבוד וההערכה להישג המדהים ביכולת הניתוק שלו מסביבתו, קרבן הפסח של הבחור פסול מכל וכל. בזמן שכולם אוכלים ונהנים בליל הפסח, הוא וחבורתו ייאלצו להביט בחבורות האחרות בקנאה ובעיניים כלות, או לחילופין ימהרו להביא בעוד מועד גדי חלופי שיסכים להישחט ולהיאכל על ידם בהתראה כה קצרה.

רבי אליעזר מוסיף לחטאת ולפסח גם את האשם, הפסול כמותם במקרה שבעליו טעו לחשוב בו שהוא בכלל תודה או משהו כזה. לא, אין צורך ברגשות אשם, אבל הבעלים ייאלצו למצוא להם אשמים חדשים במקום זה שהלך לעולמו ללא תכלית.

אז קם שמעון – אח של עזריה, אתם יודעים – והביע דעתו שאם הטעות המצערת בזיהוי הבהמה בידי בעליה הביא לשדרוגה לקרבן יוקרתי יותר מעבר למה שזכתה לו אי פעם, ולא העלתה אפילו בחלומותיה הוורודים ביותר – קרבן כזה יהיה לגמרי בסדר מבחינה הלכתית. לשם המחשה, נאמר שהאיש הגיע עם בכור צאנו אל המקדש, ובעודו פוסע במדרגות העולות אל המתחם המקודש עף על עצמו במחשבותיו ודמיין שהוא בעצם סופרמן שנושא עמו כבש שלמים מושלם. ובכן, האיש יכול בהחלט להיות מרוצה, כי במטה קסם כבשו בכורו הפך והיה לקרבן שלמים יפהפה ומהודר. ההסבר: זה בגלל ששלמים שווים הרבה יותר מבכור. שלמים זכאים להרבה יותר מתנות (של דם על המזבח, אל תתלהבו יותר מדי) – שתי מתנות שהן בעצם ארבע – לעומת מתנה אחת מסכנה ומצ'וקמקת של הבכור. זאת בנוסף למגרעות רבות נוספות של הבכור ביחס לשלמים [גילוי נאות: הכותב הוא בכור, כמו גם כמה מכבשותיו הנבחרות], כך שהוא הופך לממש נחות לעומתם.

במקרה ההפוך, כלומר אם יקירנו שחט את כבש השלמים שלצדו בתחושה מוטעית לחלוטין שמדובר בעצם בבכור, אז ממש בכאב אנו נאלצים לבשר שהכבש הזה נרצח לשווא. הוא לא בכור ובטח לא שלמים, ועכשיו אין ברירה אלא לזרוק אותו לפח המחזור. חבל, ממש חבל, על דמו שנשפך לשווא כמים בחוצות ירושלים.