אמור - לחם א-להים

ותחזינה || גיליון 207 | י"ג באייר תשע"ה | פרשת אמור

מאת: יובל קופרמן

על פי ספר הכוונות של ר׳ חיים ויואל, תלמידו הגדול של האר״י ז״ל, כל שבוע משבעת השבועות של ספירת העומר זוכה בספירה אחת משבע הספירות- חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כמו כן, כל יום משבעת ימי השבוע של כל ספירה זוכה ל׳תת ספירה׳, צד מסויים בספירה של אותו שבוע המתגלה באותו יום. ספירות אלה הן כינויים למידות, דרכי פעילות, השגחה והתגלות של ה׳ ושל האדם בעולם. אפשר לדמות את הספירות לזכוכיות צבעוניות- המראה הנשקף דרך כל אחת מהן נצבע בצבע שונה, וכל המציאות מקבלת גוון חדש. השבוע נצבע עולמנו בגווניה של ספירת הנצח. על פי תורת הסוד הנצח הוא נוכחותו, פעילותו והתגלותו של הנצחי, האינסופי, הא-להים, בעולמנו. לפתע העולם מפסיק להרגיש כמקום המנותק מההשגחה של ה׳ ויד ה׳ נחשפת לנגד עינינו. יד ה׳ השולטת ומתערבת בכל המציאות.

לחם א-להינו

פרשת אמור, אותה נקרא השבת, מתחלקת בגדול לשלושה חלקים: החלק הראשון עוסק באיסורי המקדש והמשרתים בו, החלק השני הוא פרשת המועדות והחגים, אשר לאחריה מגיע החלק השלישי שמורכב בעיקרו מסיפורו של מי שקילל את ה׳. נתמקד בחלק הראשון. מתוך קריאה מהירה ושטחית של הפסוקים קופץ לנגד עינינו ביטוי יוצא דופן שחוזר כמה וכמה פעמים- ״לחם א-להים״. גם בלי הביטוי הזה פרשתנו משופעת בלחמים- ספירת העומר, קרבן שתי הלחם של שבועות, לחם הפנים בכל שבת, אך הביטוי בו אני מבקש להתמקד הוא יוצא דופן, מפני שהוא איננו תיאור של לחם אלא כינוי מושאל לדבר אחר לחלוטין, הוא דימוי של הקרבנות ללחם.

בחמשת הפעמים הראשונות בהן הביטוי מופיע (ויקרא פרק כא, בפסוקים ו, ח, יז, כא וכב) הוא קשור לאיסור או הגבלה מסויימת הקשורה לכהן, שנאסרה עליו ״כי את לחם א-להיך הוא מקריב״ (ח). בפעם השישית הוא מופיע כקרבן המובא על ידי נכרי, אותו אסור להקריב (למרות שזה לא ׳פוליטיקלי קורקט׳!) בגלל היותו בעל מום.

איך נתרגם את המילה?

מה פירוש הביטוי יוצא הדופן הזה- ״לחם א-להים״? מדוע משתמשת בו התורה, ומדוע דווקא בפרשתנו? כדי להתחיל לעמוד על פשר הביטוי נבדוק כיצד התמודדו התרגומים, אונקלוס ויונתן, עם הצורך לתרגם אותו. אונקלוס מפרש בכל המקום את המילה לחם כ״קרבן״. זאת אומרת- הביטוי לחם א-להים מתייחס לקרבנות המוקרבים לה׳. בכך אונקלוס חושף את המשל, הכינוי ״לחם״, ומשאיר רק את הנמשל- ה״קרבן״. תרגום יונתן, שבדרך כלל משלב בתוכו פרשנות וחידושים, מפרש ברוב המקומות כמו אונקלוס, אך על פסוק ו הוא כותב: ״תקרובתא דאלההון״. האם יכול להיות שהוא מתכוון למילה ׳תקרובת׳, שפירושה בשפה המודרנית היא כיבוד, אולי אפילו נשנוש? אם כן- מה משמעות הדבר?

המילה לחם מופיע פעמים נוספת בחלקה הראשון של הפרשה, ככינוי לתרומות ולשאר הקדשים שאותם זכאי הכהן לקבל. במובן הזה הלחם הוא שם מושאל לכל האוכל של הכהן, והוא כינוי כללי למזונו של האדם. השימוש הזה במילה לחם נפוץ במקרא, ונותן לנו כיוון לגבי צורת הפירוש של הביטוי ״לחם א-להים״. לפי קו חשיבה זה אנו מגלים כי תורה מתייחסת אל הקרבנות כמזונו של הקב״ה (ובכך גם מתיישבת משמעות פירושו של התרגום יונתן- לחם כתקרובת וכיבוד המוגש לה׳).

שתי סתירות אמוניות

אם נצעד בכיוון שהתווינו נתקל בבעיה אמונית-תיאולוגית קשה. כולנו אמונים היטב על עיקר האמונה השלישי של הרמב״ם הקובע נחרצות כי: ״הבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל״. לקב״ה אין גוף ואין לו צורה. כל מי שינסה לתפוס את ה׳׳ בצורה גופנית יכשל בכך, וכל מי שינסה לדמיין כיצד הוא נראה לא יצליח. להגיד שה׳ אוכל זה כמו להגיד שלה׳ יש גוף- והרי זה, על פי אמונתנו, לא הגיוני בכלל!

ויתרה מכך- האמירה כי ה׳ אוכל צופנת בתוכה סתירה אמונית נוספת. מזמור נ בספר תהילים הוא מזמור תוכחה המושם בפיו של הקב״ה כלפי ״חסידי, כורתי בריתי עלי זבח״ (ה). אותה קבוצה של חסידים המתאספים לשם הקרבת קרבן מגלה כי ה׳ לא רוצה בהם כלל! ״לא על זבחיך (שלא הרבית להביא לי) אוכיחך, ועולותיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים (כבשים), כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף... אם ארעב- לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה! האוכל בשר אבירים (פרים) ודם עתודים אשתה?!״ (ח-יב) ה׳ האינסופי ניצב מול המקריב ומפקח אותו מאשלייתו- כל החיות שבעולם שייכות לי, ואינני זקוק לקרבנך! הביטוי ״לחם א-להים״ כמוהו לומר כי ה׳ זקוק ונצרך לאותו לחם ומזון שהקריב לפניו, והרי ״אם ארעב לא אומר לך!״. ה׳ לא צריך שום דבר, במיוחד לא מבני האדם!

ברית דרך אוכל

אך דווקא הפסוקים הללו, המפריכים את ההווא אמינא (=הייתי אומר, המחשבה והתפיסה הראשונית), הם אלו אשר מאששים אותה ונותנים לה מקום. הפסוק המכריז ״אם ארעב לא אומר לך״ כופל בתוכו את ההבנה שיכול להיות שה׳ ירעב. כמובן שה׳ האינסופי והבלתי מוגבל איננו יכול לרעוב באמת, אך הוא מתגלה לפנינו בצורה רעבה, בצורה הנזקקת ונצרכת לאוכל שנספק לו. מטרתה של התגלות זו איננה להוזיל ולהשטיח את דמותו של ה׳ בעינינו ולשוות את הא-ל האדיר כאנושי, אלא ליצור איתנו קשר וחיבור. ברית.

אנו בני אדם, אנושיים, עשויים מחומר. ההליכה אל המימד הרוחני והמטפיזי לרוב מנתקת אותנו מהעולם הזה ומהתקשורת איתו, על כל מי שבו- כולל חברינו ומשפחתנו. ההתקרבות אל ״מקום שהרוח הולך״, אל המציאות שאיננה חומרית ואנושית, מנתקת אותנו מהסביבה. דווקא הירידה אל האכילה החומרית והממשית מאפשרת ליצור מפגש וקשר עם החברים לעולם החומרי. ההלכה אומרת שלתלמיד חכם אסור לסעוד עם עמי הארץ (אנשים טיפשים שאינם מקפידים ואף מזלזלים בהלכה). לא נכנס לגדרים ולמשמעויות של האיסור, אך מתוכו נבין כי האכילה אם אותם אנשים זולים מחברת את תלמידי החכמים אליהם, דבר אותו מהקשת ההלכה למנוע. האכילה המשותפת, והאכילה בכלל- הרי היא מצביעה על האנושיות שלנו, ובכך קושרת ומחברת את כולנו, קרוצי החומר.

״מבשרי אחזה א-לוה״

כשה׳ מבקש ממנו להאכיל אותו, להקריב לפניו לחם, הרי הוא כאומר לנו- אני רוצה להתקשר ולהתחבר אתכם. המכנה המשותף הוא המכנה הנמוך ביותר, ואני מוכן לרדת לשם כך מאינסופיותי. ה׳, שמבקש כי נעבוד אותו ונעשה את רצונו, רוצה בנו ובהתחברות עמנו, ולשם כך הוא, כביכול, משלם את מחיר הא-להיות. ברור לכולנו שה׳ לא אוכל באמת, ואיננו נזקק באמת לקרבנותינו, אך הוא מבקש לקבל את הקרבנות, את ה׳לחם׳, כדי ליצור בינינו את הקשר והחיבור, הברית.

באותה מידה ניתן להכליל אמירה זו על כל המצוות- האם ה׳ באמת רוצה שנניח תפילין? האם באמת משמח אותו כשאנו מברכים על תפוח? האם הוא זקוק ללימוד התורה שלנו? וודאי שלא! אך ההצגה הגדולה היא שאכן כן- ה׳ מתגלה בהיותו נזקק למצוותינו, ובתוך כך גם לקרבנותינו. 

מימד זה מתגלה דווקא באיסורי הכהונה, בהם אנו מצווים להתייחס בכבוד וברצינות אל הקודש והנשגב, אל הקרבנות. הקשר המתגלה דרך ״לחם א-להים״ לא יכול להפוך לחומרי ובזוי, ועליו לשמור על מעמד מכובד, מלא יראת הוד ותפארת מלוכה.

אל לנו ליפול לתפיסות אליליות לפיהן ה׳ אינו אלא רודף בשר ותאוות! עלינו להבין כי ה׳ מבקש להתגלות ולהתחבר אלינו דווקא מתוך אנושיותנו. ״מבשרי אחזה א-לוה״- דווקא מבשרי! מפני שדווקא דרך הבשריות והחומריות מבקש ה׳ להתגלות לפנינו, בצורה הנוחה והקרובה למהותנו ומעמדנו. ועלינו נדרש שלא להכזיב את ציפיותיו של ה׳, להתמסר למצוות, גם החומריות ביותר- ודרכן לגלות את הא-להי והאינסופי הגנוז בהן.