המשיח הגיע ומחכה || השארנו אותו בחוץ...
מדוע ממשיכים לבכות על החורבן גם כשעם ישראל יושב בארץ ישראל ובירושלים? אולי בגלל שאנחנו מצפים לגאולה מדהימה ובלתי מציאותית במופע פירוטכני מרהיב ולא נוקפים אצבע כדי לקרב אותה?
מאת: ארנון סגל nrg
ושוב הגיעה עונת הבכי והנהי והקינות וההתייסרות והאנחות והישיבה על הרצפה וההתפלשות בעפר. אוי, מה היה לנו. אין שום פער בין פולין 1942 לארץ ישראל 2015. הגלות היא אותה גלות אם לא עמוקה ואפלה יותר – מפני שבמקרה הנוכחי קיימת מראית עין של ריבונות, רחמנא ליצלן, וזה לגמרי מטעה ומבלבל מבחינה לוגית.
נמשיך לשמוע רק מוזיקה ווקאלית במשך שלושה שבועות תמימים והמהדרין גם לא יתקלחו כלל. נצום כמה שיותר ונעשה בדיוק את מה שסבא שלנו היה עושה בימים הללו, כי האם אנחנו טובים ממנו וראויים ממנו לזכות להקלות בדיני האבל?
נוסיף ונקונן עד ישקיף וירא ה' משמיים ויאמר לצרותינו די וישלח לנו במופע פירוטכני מרהיב את משיח צדקנו, כי אחרי אלפיים שנה מגיע לנו לקבל את הגאולה כמו שאנחנו מעדיפים לקבל אותה – מדהימה, אפוקליפטית, בלתי מציאותית עד כמה שניתן ובעיקר ללא מגע יד אדם. כל גאולה מסגנון אחר לא תתקבל ואף תחשד בהשפעה ציונית, ותודה רבה בכל אופן על הרצון הטוב.
nrg ניוזלטר דיוור יומי
נקפיד לצעוק ולבכות בקול רם מאוד תוך הדגשת השבר הגדול כים. לא נחדל לרגע מלזעוק מרה גם על דברים של מה בכך, מפני שאחרת עוד עלולה להתגנב מחשבת כפירה לראשנו, שאולי בכל זאת גאולת ישראל תלויה כיום בעיקר ברצוננו.
שלטון השמד הוא אמנם עדיין אותו שלטון שמד, תודה לאל, אבל אולי אולי יש סיכוי שלחץ מצד הציבור הדתי בקלפי וברחוב יגרום אפילו לשלטון של שמד לאפשר ליהודים למלא את חובותיהם במקום הקדוש להם. אגב, מדובר במקום הקדוש באמת, ולא ברחבת ההמתנה הצדדית הסמוכה לו שאחרי מאות שנים של המתנה בה טעו לחשוב שהיא בעצם היעד הסופי.
ולמען מטרה נעלה כל כך, סילוק הירהורי כפירה ציוניים ביום כה שחור כתשעה באב, כל האמצעים כשרים. אפילו לפזם פזמונים עתיקים שכבר יובל שנים אינם רלוונטיים כלל ולשנן תכנים
שבהקשר של המאה ה-21 לא ניתן להגדיר אותם אחרת מלבד שקר מוחלט. כי אם להודות על האמת, מרוב רווחה כלכלית ובכלל רווחה כבר לא נותר לנו על מה להתאבל.
כשארץ ישראל איננה רק משאת נפש רחוקה, שכוחה ודלה אלא מדינה עשירה ומפתה בהיצע שלה, כשבניין המקדש נותר בעיקר שאלה של רצון פשוט לבצע אותו וכשהממשלה כבר כל כך בידינו עד שאפילו לא בטוח שמותר להמשיך להתלונן על מחדליה – נו, אז היינו צריכים לפרוץ בריקודי שמחה ביום הזה, לרקוד כל הדרך אל ההר. לומר בעצמנו לצרותינו די, כי בורא עולם כבר אמר זאת לפני 48 שנים, אבל אז לא היה לנו פנאי להקשיב.
הוא כבר שלח לנו את משיחו, אלא שאנחנו נעלנו את השער בפניו ואטמנו אוזן מלשמוע את שופרו הקורא. התרנו לו לעלות רק בימים א' עד ה' בין השעות 07:30-11:00 ו-13:30-14:30, וחלילה מלמלמל תפילה. במקום לשמוח בו כינינו אותו 'מטורף' ו'פונדמנטליסט' ועד היום אנחנו בורחים מפניו. שב בשקט, ציווינו עליו, והנח לנו להמשיך לבכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה