דיון עקרוני על תביעת המיליארד || יהודה עציון
השבוע הגיש עוה"ד ברוך בן יוסף תביעה ייצוגית בסך מיליארד שקל נגד פורעי הר הבית. התביעה מתייחסת אך ורק לפורעים המוסלמים ולמעודדים אותם ולא מזכירה ולו ברמז את רפיסות ממשלת נתניהו ואת שפיפות הקומה המשטרתית.הדרישה מהפורעים לשלם מחיר על מעשיהם תוך התעלמות מתפקידי השלטון לשמור על השקט, גררה דיון נוקב בקרב עולי הר הבית. כל המשתתפים בדיון מביעים הערכה רבה לעו"ד בן יוסף על היוזמה, אולם בעוד רוב המשתתפים מזדהים עם התביעה וסבורים שהגיע הזמן לגבות את המחיר ישירות מהפורעים, חלקם מביעים חשש שהתביעה עלולה לשמש מעין הכרה של העולים היהודים בחוסר הריבונות היהודית בהר הבית.
יהודה עציון, מראשי העולים ומהלוחמים הותיקים למען הר הבית, חושש שההתעלמות מהאחריות השלטונית הישראלית בהר הבית עלולה לשמש כרועץ ולפגוע במאבק למען הר הבית בעתיד. מפאת חשיבות הדברים, אנחנו מביאים את דבריו במלואם:
↓ הערות ביקורת לתביעה הייצוגית/ יהודה עציון
חברנו ברוך בן יוסף נגד כל סוגי המוסלמים (כמעט)...
אפתח בשבח.
בכל פעם שקורה משהו חדש בהקשר למאבקנו על ההר, אני פוער פי כדג לקראת טיפת מים טריים, שכמוה עוד לא טעם מעולם. ובכן – הלוואי שיצליח ברוך, גם ברוך יהיה, אם יקדם במשהו את פעמי בני ישראל במעלֶה אל הר קודשנו.
אמשיך בשאלה על כסף.
אם התביעה תוכתר בהצלחה, אוכל בבקשה לקבל מיליון בשביל 'פרוייקט ירושלים הבנויה'? – מה זה מיליון ממיליארד, בס"ה פרומיל... (ברוך, אני יודע שיהיו מיליון פונים, אבל אני נרשם עכשיו ראשון, טוב?).
ועכשיו לעיקר – וזה פחות שמח.
עד עכשיו, תמיד תבעו / תבענו את המדינה ורשויותיה השונות.
אמרנו, וגם המדינה אמרה (אם כי היא שיקרה, כמובן) – "הר הבית בריבונות ישראל", לכן המדינה אחראית על הכול, כריבון. ואם המוסלמים (למחלקותיהם, ראה רשימת הנתבעים) הם פושעים ופועלים שלא כחוק, תואיל המדינה להעמידם על מקומם – לטפל בהם כפי שהחוק מחייב – ואז "תספק לנו את הסחורה".
לפעמים, זכורני שהיו דברים מעולם, צורף הוואקף כמשיב לעתירות נגד המדינה בהקשר דנן; ולפעמים – אם זיכרוני אינו מטעני – נעשה הדבר לדרישת בית המשפט. "בגדול", הצירוף הנ"ל אינו משנה את האמור לעיל: ראינו במדינה אחראית לַמצב, אחראית לַבעיה, ואחראית לפתרונה הנדרש.
עכשיו, בתביעה זו של חברנו ברוך, נפל דבר. אין מדינה. נפקד מקומה מרשימת הנתבעים.
מה זה אומר?
על פני הדברים, זה אומר כי התובע התייאש מן המדינה – (שעל פי חוקיה הוא תובע את נתבעיו) – והריהו כאומר: מכאן ואילך לא אהיה מוכן לשמוע את המנטרה "הר הבית בידינו". הוא לא.
מעתה – בעלי הבית האמיתיים הם הנתבעים המוסלמים, ורק הם, בשילובים שונים ביניהם, וביניהם כאלה שאין להם שום מעמד מוסדי מובנה (כמו הוואקף או ממלכת ירדן), אלא הם נאחזו בהר הבית אופן וולונטרי. כוונתי לתנועה האסלמית ולראשיה, אשר מסתבר שדי ביוזמתם ופעילותם כדי להיות "בעלי בית" שהיהודים העלובים תובעים מהם את עלבונם. (אגב, מעמדם של אלה זהה לכאורה למעמדנו הנגדי שלנו, ארגוני הר הבית, שעניינם בהר הבית אינו מגובה ע"י המדינה).
אני מודה שאפילו לי, המעורה היטב בנעשה בהר – ויודע שהמדינה "זרקה" לשם את המשטרה כמצג שווא של ריבונות – הפיסקה הקודמת צורבת ככוויה. האמנם נכון מה שכתוב בסעיף 36 של כתב התביעה, שֶבַּביקור בהר הבית "מתלווים אל המבקרים היהודים ליווי משטרתי מטעם הנתבעת 8" – שהוא הוואקף המוסלמי. הם המעסיקים של השוטרים? באמת? כמה לשעה?..
ובכן, בואו חשבון: אילו המדינה היתה "נדיפה" בהר הבית – היינו לא קיימת בשום צורה – היה על ברוך לתבוע את המוסלמים בערכאה חיצונית כלשהי: בהאג, בניו יורק, או השד יודע היכן, וזה גם לא משנה. העובדה שהוא תובע בירושלים, מראה שהמדינה בכל זאת נוכחת שם, לפחות ב"התגשמותה" דרך הרשות השופטת, ממנה מצפה התובע לסעד, על פי מה שחוקקה הרשות המחוקקת.
אילו היה למדינה אומץ, היא היתה קופצת לאולם ביהמ"ש, צועקת כלפי התובע: "הנני!", מָכָּה על חזה חשוף, ואומרת: מה אתה רוצה מהם? תבע אותי! – כי הרי כל מה שאלה עושים, על דעתי הם עושים, ואולי אף בשליחותי ממש!
כי הנה, לדוגמה, מלבד הציטוט הקודם (על עבודת המשטרה מטעם הוואקף), אומר כתב התביעה על ממלכת ירדן, למשל, ש"היא עדיין טוענת לסמכות ניהול על הר הבית, דבר המעוגן בהסכמים בינה לבין מדינת ישראל" (סעיף 7).
ובכן, מה לך – ברוך – שֶתלין על ממלכת ירדן, אם אתה כותב בעצמך שסמכות הניהול שהיא מפעילה מעוגנת בהסכם עם מדינת ישראל? תבע את הנותן שלא כדין, ולא את המקבל שזכה במתנת חינם! כלום מחוייבת ממלכת ירדן לבדוק את חובותינו שלנו, יותר מאִתנו-עצמנו, ולא להניח לנו לבגוד בהר קודשנו? או אולי נסמכת התביעה על "האצילות הערבית" – כמו אזהרת "שח" במשחק שחמט – המחייבת למנוע מן היריב טעות שתעלה בַּיקר לו מכול?
אבל, כאמור, ידידנו ברוך בחר דרך חדשה. האמת ניתנה להיאמר – זו דרך הקוראת את "המציאות העכשווית בשטח" די בנאמנות, מסיקה ממנה את מסקנותיה, לא מהררי המילים והמשפטים – הוי, המשפטים – שכבר ניסינו לאין-ספור ונכשלנו בכולם.
אאחל לו הצלחה – הצלחה איכשהו, בכל דרך – בין אם תצטרף המדינה או תצורף, ובין אם לאו. אבל לא אֶמָנַע מלהצביע על מחיר ההצלחה (אם תבוא, והסיכוי כמובן נמוך) – ודא עקא: המחיר משולם עכשיו, כבר שולם, בעצם ניסוח התביעה והגשתה:
כי מעתה, מה יאמרו הגויים (והערב-רב במחנה ישראל)?
הנה, רואים אתם, אפילו נאמני הר הבית הבינו סוף-סוף מי פה בעל הבית... עובדה, לא את המדינה הם תבעו (שלא היתה בעלים מעולם, ולעולם לא תהיה), כי אם את הערבים!
עכשיו נותר רק לצפות להבנה הבאה שלהם – והיא תבוא – שלא בית מקדש היה ויהיה שם, אלא מוחמד במסע הלילה שלו והמראתו השמיימה. זה מה שהיה. ומה יהיה? – יבוא המהדי ביום הדין, ישפוט את כל בני האדם, בייחוד את הכופרים שעשו צרות למוסלמים באל אקצה, ללא סיבה – בחייאת אללה – סתם, ללא סיבה ותכלית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה