קודשים קלילים: משנה זבחים פרק ג, ג-ה

דינם של חלב ודם חוץ לזמנם || ועל חלקי קורבן שאינם מפגלים

אין כמו סעודת קרניים, עור, גידים ועצמות של זבח * רק היא תציל אותנו מאכילת פיגול

↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל

הכהן המוכר מהמשנה, זה שעושה את כל הבעיות שאחר כך נאלצים לדון כאן באריכות בהשלכותיהן, הגיע גם בבוקר המדובר מלא במוטיבציה הרסנית לשבש ככל הניתן את סדרם התקין של הדברים. מיד עם הזריחה שחט זבח שלמים ראשון, נחוש להזיק לתקינות הביצוע ככל שיעלה בידו. רק מה, בשל עודף רצון להכעיס התקלקלו תוכניותיו. לא ממש ברור מה נפל עליו, אך בהצהרה ששיגר לתקשורת הודיע שבכוונתו לאכול את חֵלֶב הקרבן ולשתות לשכרה את דמו בסעודה חגיגית שתיערך כעבור שבועיים בדיוק בחצרות הקודש. לשם השלמת החוויה, הבטיח, יוקטר בשר הקרבן באש באותה שעה לעיני הסועדים. "היו עמנו בסעודת מצווה זו!", סיכם. 

אנחנו, ביהדות הנאמנה, פתוחים לגמרי ליוזמות שונות מהרגיל אולם במקרה הזה, מה לעשות, חֵלֶב ודם הם דברים שלא כל כך מקובל לאכול אלא דווקא להעלות באש המזבח. בשל כך, על אף העובדה ששבועיים זה הרבה מאוד זמן אחרי המועד הקביל האחרון שבו מותר לאכול מקרבן יהודי כזה ומבחינה עקרונית אמירה כזו מצד הכהן השוחט היתה אמורה להפוך בהמה לפיגול ולתועבה, תעודת הכשרות של הכבש לא תוסר אפילו לשניה. מבחינתנו זו כמובן בשורה נפלאה, אם כי אך טבעי שהכהן X יחוש בכל זאת תחושת כישלון. 

עליו להבין שעל פי ההשקפה היהודית חלבם ודמם של קרבנות אמורים להתנדף מהעולם הזה רק באמצעות אש, ואילו הבשר – כידוע לעוסקים בתעשיית המזון, אמור דווקא להיאכל ולא להפוך לאפר. אותו כהן יוכל אולי למצוא ניחומים אצל רבי אליעזר שלהשקפתו קרבן כזה יהיה פסול בכל אופן.

לדעת כלל חכמינו קרבן יישאר בכשרותו גם אם אותה סעודה בשרית שאליה הוזמנו כולנו בעוד שבועיים תהיה קונוונציונאלית לגמרי, כלומר כזו שבה ייאכל בשר רגיל ומשעמם ולא חלב ודם – אולם כזו שבה המנות מזעריות כנהוג במסעדות יוקרה. על הצלחת תונח חתיכה כה קטנה, הרבה פחות מגודל של זית סורי בסוף העונה, עד שבקושי ניתן יהיה לצפות בה בעין בלתי מזויינת. גם במקרה הזה היצירתיות המדהימה איננה תורמת להכנסת הקרבן לתחום האסור, ויעשה הכהן טובה לעצמו אם בפעם הבאה יפגל קרבנות בדרך פחות מתחכמת. 

אך לא, האיש מסרב ללמוד לקח. כעבור יומיים, מצוייד בקרבן חדש, הוא הודיע בקבוצת הפייסבוק של הכהנים שבכוונתו לאכול בסעודה המדוברת את כל עור הבהמה הגסה יחד עם כל הרוטב שבסיר, את כל העצמות, קרני הפרה הקדושה, גידיה ולקינוח גם טלפיה עם כל התבלינים. אחרי סעודה כה ממלאת כבר לא נשאר מקום לבשר הקרבן עצמו, ולכן העבריין החליט מראש לוותר עליו. 

ובכן, לידיעת מי שממש דאג, הקרבן לא איבד את תעודת הכשרות שלו בהצהרה משונה זו, וגם מי שלקח אותה לגמרי ברצינות והגיע לסעודה (מצוייד במסור חשמלי) והצליח לאכול חלק מהקרניים לאחר שחתך אותן לחתיכות קטנטנות והוסיף המון מלח, לא יתחייב על אכילת פיגולים ולא על אכילת קרבן שנותר לאחר זמנו במקום להישרף, ואפילו אם אכל אותו בטומאה זה ממש לא סוף העולם מבחינתנו. לכל היותר ייכנס לספר השיאים של גינס כמי שזלל שופרות שלמים בחודש אלול. 

כל זה נכון גם ביחס למנה האמצעית שאמורה היתה להיות מוגשת באותה סעודה מפתה – עובר של קרבנית צעירה כשהוא עטוף בשלייתו. מבחוץ, סביב העובר, תיכנן הכהן החרוץ כל כך לפזר ביצים שאותרו בתוככי תור ששימש כחטאת העוף אחרי מליקתו. מכיוון שכל אלו אינם חלק מובנה מהקרבן עצמו אלא רק עזרים נלווים והכרחיים, מיד לאחר שיחרורו מאישפוז פסיכיאטרי קצר יוכל הזולל להמשיך את חייו ממש כרגיל ללא שיסתבך בהרשעות שעונשן כרת, ערירי ושאר עניינים לגמרי בלתי סימפטיים כאלו.