לעלות ולהתפלל בהר הבית || דווקא עכשיו
 |
| תקופת האבן/ רוני גורדון |
התירוץ למהומות הנוכחיות בירושלים הוא שאיפתה של ממשלת ישראל לבצע שינויים קלים בסטטוס-קוו על הר הבית. מדובר בניסיון למצוא מתווה שעל פיו יוכלו יהודים להתפלל על ההר וכן להתחיל לצמצם את פעילות ארגוני ה "מוראביטון" וה-"מוראביטאת", המשלמים לפעילים, בעיקר נשים, לשהות על הר הבית ולהטריד יהודים העולים אליו. צמצום הפעילות אמור להיות על ידי הכרזה עליהם כעל התארגנות אסורה.
↓ מאת: עמיר סגל/ מראה
נוכח המהומות שהתרחשו לאחרונה סביב הר הבית, ונוכח איומים של פלסטינים ומוסלמים, כולל ח"כים ערביים, יש רבים בישראל הרואים בעלייה להר הבית "פרובוקציה" כלפי הפלסטינים והעולם המוסלמי. לפיכך, הם טוענים, כדי לשמור על סטטוס קוו ועל שקט יחסי, עדיף להימנע מלהרגיז, ולכן לא לעלות אל ההר.
אלא שמן הראוי להתחיל בשינוי הסטטוס קוו על ההר, למרות ההתנגדות המוסלמית והפלסטינית לכך, ויותר מכך, דווקא בשל התנגדות הזו. כמובן, מי שמאמין כי אסור לו לעלות, לא יעשה זאת. אך הדרישה לאסור על מעשה שאינו פוגע בחירויות של הזולת בטענה שהוא "פרובוקציה" מהווה כניעה לסחטנות, ובמקרה של איסור על יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל בו, מדובר בפגיעה בחירויות פרט בסיסיות של יהודים – חופש התנועה, חופש הביטוי וחופש הדת.
מעניין שרבים מאלה המתנגדים לעליית יהודים להר בטענה שזוהי "פרובוקציה" תומכים במאבקים אחרים שכוללים גם הם "פרובוקציות" – מאבק נשות הכותל, קיום מצעד הגאווה בירושלים, פתיחת עסקים בשבת בירושלים, הנפת דגל פלסטין בשטח ישראל, הנפת דגל ישראל באום אל-פחם והצגת תמונות נשים ברחובות ירושלים. לשם ההבהרה, אני תומך בכל אחד מהמאבקים שצוינו כאן, ובכללם המאבק על זכותם של יהודים לעלות אל הר הבית. הסיבה לכך היא אמונה בחירות הפרט להביע את עמדתו, לעמוד על דעתו ולקיימה גם במרחב הציבורי, אפילו אם הדבר מסב אי-נוחות מסוימת לזולת, גם אם אני עצמי הוא אותו זולת.
האלטרנטיבה לשמירה על חירויות הפרט הללו היא דיכוי איטי ועקבי שלהן. משמעה שאותם "נפגעים" מטעם עצמם הם המגדירים לכולנו, באיומים, את גבולות השיח, תוך כרסום בלתי סביר בהיקף הזכויות של אחרים.
גם על החרדי האדוק ביותר לשאת (גם אם בכאב) את העובדה שבירושלים יפורסמו תמונות נשים וייפתחו כמה עסקים בשבת. כך גם על הפלסטיני חדור האמונה האידיאולוגית והמוסלמי האדוק לכבד את זכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל עליו. אך בעוד שהיום יש יותר ויותר בתי עסק בירושלים הפתוחים בשבת ויותר תמונות של נשים ברחובות הבירה, עדיין מונעים מיהודים להתפלל על הר הבית .
אחת הטענות נגד עלייה בעת הזו להר הבית היא "הבנת ההקשר" שהאזור נפיץ כיום, ולכן יש להתחשב ברגישות העולם המוסלמי המאיים להבעיר את האזור. אך "הבנת הקשר" זו כמו השמירה על "סטטוס קוו". שניהם אינם אלא כניעה לאלימות. הטיעון של "סטטוס קוו" הוא אחיזת עיניים. המצב באזורנו משתנה כל העת. גם ה"סטטוס קוו" משתנה, ורק בשנים האחרונות חל איסור על יהודים להתפלל על הר הבית. אך גם אם איסור על תפילת יהודים על ההר אכן מהווה "סטטוס קוו", הרי שמצב השולל חירות מקבוצה כלשהי – יש לשנותו. כמילותיו של ז'בוטינסקי: "שקט הוא רפש", וויתור תמורת שקט זמני הוא דחיקת החירות, ודחיקת הזכויות גרועה ממאבק לשמירתן והשלכותיו.
אם לא יעמדו יהודים על זכותם וחירותם לעלות אל הר הבית, הרי שזה יהיה ניצחון לאלימות ולטרור. יש לעמוד על כך שתותר עליית יהודים אל ההר הקדוש, ויש למצוא את הנוסחה שתאפשר זאת במינימום החיכוך והאלימות. אך אסור בשום אופן לוותר על חירות דתית זו.
לכן דווקא עכשיו יש לעלות להר הבית ולהתיר ליהודים להתפלל בו.
התפרסם לראשונה:
הנפת דגל "פלסטין" בשטח ישראל אסור מכח חוקי המדינה ולכן איננו בא בחשבון במכלול הזכויות הדמוקרטיות של אזרחי המדינה הזו. חבל מאד שאתה מוכן לשלם את המחיר של הסכמה להפרת חוק אחד בכדי שאזרחים ערבים יניפו את אותו דגל על מנת שתיפסק הפרת חוקים אחרים המאפשרים ליהודים להתפלל על הר בית יהוה.
השבמחק