יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

קודשים קלילים: משנה זבחים ד, ג

מחשבת חוץ לזמנו מפגלת את הקרבן || אבל לא בכל מקרה

בלעתם לבונה? מנחה של כהן גדול שמישהו רע-לב ניסה להפוך לפיגול? סממני קטורת? שמן של מצורעים? אל תיכנסו להיסטריה. זה לא סוף העולם הבא

↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל

לא כל דבר שמתכננים לאכול אחרי תום זמנו הלגיטימי הופך אוטומטית לפיגול – אותו איסור נפיץ, דוחה ומסוכן, מכוער, פסול וגועלי שמי שזולל אותו במזיד מתחייב בכרת. ובכן, רק דברים שלפעולה המתבצעת בהם קדם מעשה אחר שאפשר את הבאתם, מסוגלים להיכלל במועדון היוקרתי של המפגלים. קומץ, למשל. הקמצוץ המפורסם הנלקח מסלתה ומשמנה של המנחה היהודית ומוקטר על המזבח – סובל מאימפוטנציה במסוגלותו לחייב בכרת את מי שיזלול אותו. הסיבה לכך פשוטה: אין כל פעולה שקדמה להתקמצנות הזו.

מדובר במקרה שבו הקמצן שקמץ את הקומץ סיבך את העניינים כשהודיע לחרדת הנוכחים, שלאחר מחשבה ארוכה גמר אומר בלבו לא להשליך עדיין לאש את גוש הסולת, אלא רק לאחר סדרת התייעצויות ממושכת בנושא שתארך יומיים תמימים. אחרי יומיים כבר פג זמנו של הקומץ וממילא הוא היה אמור לכאורה להפוך מיד עם ההכרזה הבעייתית – לחבית חומר נפץ הלכתי שדגל כרת מתנוסס עליה. אולם, אל דאגה. חתיכת הבצק הזו אמנם לא טעימה במיוחד, אך כך או אחרת לא מדובר בבכייה לדורות. הרי כדי לשרוף קומץ על המזבח כפי שבדאעש יודעים לשרוף פריטים שונים, לא צריך לבצע שום פעולה מקדימה וממילא קמצוצים אינם עומדים ברף הנדרש בכדי להפוך לפיגול.

גם מי שמרוב רעב יטרוף את גרגרי הלבונה המוקטרים עם קומץ המנחה לא יסבול מחרפת כרת בשל כך, מפני שמאותה סיבה גם לבונה איננה מסוגלת להפוך לפיגול. כך, אגב, יהיה הדין במי שאוכל קטורת. אמנם לא-מי-יודע-מה מזין וטעים לאכול בשמים, אך מי שבכל זאת יעשה זאת לא ייתן את הדין על מעשהו. זה אכן מתסכל מאוד שאין דרך להילחם בעבריינות מהסוג הזה, אולם ההלכה היהודית נטולת כלי יעיל שבעזרתו תוכל להעניש יצורים מבחילים שפיהם מדיף ריח של בושם. לא נענשים על כך בכרת. יחד עם זאת, היו בטוחים שבשמיים יידעו כיצד להתמודד עם ברנשים מהזן המשונה הזה.

לאלו אפשר להוסיף את מי שהפך מנחה של כהן לארוחת הצהרים שלו, מנחה שבמצב אידיאלי אמורה להישרף על המזבח עד הפיכתה לאפר ואבק, וכן מי שבחוצפתו בלע אל קרבו את כל המנחה היומית שמקריב הכהן הגדול, לגם יין שבמציאות תקינה אמור להיות מנוסך על המזבח – לצד המנחה המצורפת אליו שנבלעה גם היא אל קרבו של הזללן במקום להיות מוקטרת כפי שבורא עולם ציווה.

כשהשתיין הוסיף ושתה גם בקבוקי יין יוקרתי שהיו אמורים להימזג לצד קרבן כלשהו שהתאכל באותו הזמן באש המזבח, התעוררה מחלוקת קשה במשנה. רבי מאיר התעקש שבמציאות כזו דווקא אפשר להעניש את הצעיר שהשתכר, ועונש כרת יהיה תג מחיר הולם בהחלט. רוב החכמים, לעומתו, הציעו לשמור על קור רוח. לדעתם – גם אם בצער רב – אין בשתיית היין הזה שום סיכון בטחוני, בטיחותי או אישי ללוגם היין, שעשה זאת מתוך ידיעה שאפילו חבל וירטואלי לא ייכרך סביב צווארו כתוצאה מכך.

עם כל הכבוד לקרבן הנצלה, הם מסבירים, את היין אפשר להביא בכיף גם מחר אם ממש לא מסתדר היום. ממילא המשקאות האלכוהוליים המשובחים הללו לא ממש קשורים לקרבן שהובא לצדם, והזיקה השטחית ביניהם גורמת לחכמים להבין שגם המקרה הזה בלתי שפיט למעשה.

מחלוקת עזה מתעוררת במורד המשנה לגבי מי שרוקן אל תוך גרונו בקבוק שמן זית זך שהביא עמו מצורע למקדש. ואולם אבוי, אחד הכהנים התנקש רוחנית בשמן הזה כאשר בשל עומס בלתי נתפס במעלה המזבח הודיע מראש שהקרבן כולו יובא רק כעבור שבוע וחצי אל האש, לאחר התפזרות פקק התנועה. לדעת רבי מאיר יש בהודעה כזו משום חוסר התחשבות מוחלט בבעלים האומלל שהצליח סוף סוף להשיב לגופו את גון העור הנורמאלי אחרי שנים של צרעת ממארת. לדעתו הקרבן הופך בכך לפיגול וכן לוג השמן האיכותי שלצדו.
בסופו של דבר, אגב, השמן לא הגיע למזבח כלל, מפני שמישהו כידוע שתה אותו. לדעת רבי שמעון זה לא אסון גדול. את השמן הרי אפשר היה בכל אופן להביא גם אחרי כמה ימים טובים יותר או פחות, כך שלמעשה הוא איננו קשור כלל לקרבן שלצדו ופיגול לא יהיה כאן גם במקרה הזה. ננסה בשבוע הבא


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה