נח - קרבן של נחת רוח

ותחזינה  || גיליון 227 | ד' במרחשון תשע”ה | בראשית

↓ מאת יובל קופרמן

החריץ הדק שנפער כשהדלת הכבדה נפתחה שטף את החדר באור שמש בהיר ומסנוור. בעיניים ממצמצות יצא נח, לאט לאט, מן האפלוליות הקרירה אל האוויר הפתוח. רוח קלה ונעימה נישבה על פניו, רוח של אביב. ציוצי ציפורים נשמעו מסביב, תרועות וצווחות של בעלי החיים השונים שהיו סגורים חודשים רבים בתיבה. נח התבונן נפעם ונרגש בעולם שהתגלה לפניו, עולם חדש. ההרים, העצים, האדמה, השמיים- הכל זהר בנקיות ובטהרה, בחגיגיות. הוא עצם את עיניו, הניח לריח הניחוח של הדשא הרטוב לחדור לנחיריו. בלב שמח ונרגש הוא התכופף לקרקע והרים סלע, ועוד סלע, ועוד אחד. הוא התחיל לבנות שם, על שיא הר אררט, מזבח.

תגובת ה' לקרבן נח

פרשת השבוע הקודמת נחתמה במעין קדימון, פרומו, לקראת פרשתנו. א-להים רואה את מעשי האדם הרעים ומתעצב אל ליבו. בינו לבין עצמו הוא מקבל את ההחלטה להכרית את כל החיים מעל פני האדמה ולנסות להתחיל מחדש. אך בתוך שלל הפרצופים הרעים הוא מזהה אדם אחד שמוצא חן בעיניו- נח. בפתח פרשתנו הוא מצווה אותו לבנות תיבה, לאסוף אליה את כל חיות העולם ולהסתגר בתוכה במהלך המבול הגדול שעומד להכות בארץ. לאחר חודשי המתנה ארוכים בתוך התיבה סוף סוף שוככים המים והאדמה מתגלית. כעת יכול נח לצאת מן התיבה. הדבר הראשון שעושה נח בצאתו הוא בניית מזבח: "ויבן נח מזבח לה', וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור- ויעל עולות במזבח" (בראשית, ח כ). תגובתו של הקב"ה לא מאחרת לבוא: "וירח ה' את ריח הניחוח. ויאמר ה' אל לבו: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ- זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (כא-כב).

אם נתבונן בפשט הפסוקים נגלה כי הקרבן גורם להתרחשות כלשהי אצל הקב"ה. ריח הניחוח שחודר אל נחיריו של ה' מביא לאיזושהי התעוררות פנימית, להארה והבנה, אשר בעקבותיהן הוא מקבל ההחלטה ש"לא אוסיף עוד...". ברור לי שהקב"ה איננו בן אנוש, ואין הוא מושפע ממעשינו, אך התורה בוחרת לתאר המתרחש בעקבות קרבנו של נח כאיזשהו זעזוע נפשי שהקב"ה סופג. מה פשר השינוי הזה? מה מתרחש בעקבות הקרבן?

עוזב ה' את הארץ?

ננסה להבין את מה שהקב"ה אומר אל ליבו. ה' מבטיח לעצמו שמעתה והלאה הוא לא יקלל את האדמה, לא יכה את כל החי ולא ישבית את התנהלות הטבע השוטפת. כעת האדם, האדמה וכל היצורים לא צריכים לחשוש כי מעשיהם יביאו לחורבן ולאבדון, שכן הקב"ה נשבע שסדרי מערכות הטבע לא ישתבשו יותר- היום לא ייהפך ללילה, עונות השנה לא יצאו מסדרן. המשמעות הישירה של ההחלטה היא כי כעת, במובן מסויים, "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל, ח יב). הקב"ה נותן לעולם להתנהל בכוחות עצמו ובוחר שלא להתערב יותר (לפחות בצורה ישירה וגלויה) בהתנהלותו הטבעית. כיצד החלטה זו, שנשמעת לנו מאד מפחידה וצורמת, מתקבלת בעקבות הקרבת העולות של נח? מדוע הבחירה לנתק את הקשר הישיר עם המתרחש בארץ היא זו שמתקבלת בעקבות הקרבן?

בין מנחות קין והבל לקרבן נח

כדי להבין לעומק את מהות קרבנו של נח ואת השפעותיו אני רוצה להשוות אותו לקרבנות היחידים שפגשנו עד כה- מנחות קין והבל. קריאה פשוטה של הפסוקים וניסיון לעמוד על ההבדלים תגלה לנו שכמעט ואין שום דבר דומה בין שתי הפרשיות. בעוד שאצל קין והבל הקרבן נקרא בשם "מנחה לה'" (ד ג), אצל נח נכתב כי הוא מעלה "עולות במזבח" (ח ח). מלבד השם הניתן לקרבן, אנו רואים כי נח בונה מזבח עליו הוא מקריב את עולותיו, בשונה מקין והבל אשר אצלם איננו מוצאים מזבח. אצל קין והבל נכתב כי הם מביאים את קרבנותיהם "מפרי האדמה... מבכורות צאנו ומחלביהן", בעוד נח מביא קרבנות "מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור". את ההבדל הכי משמעותי ודרמטי אנו מוצאים בתגובתו של הקב"ה לקרבן. בעוד בפרשת קין והבל התורה משתמש במונח שעייה- "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה", בפרשת נח תגובתו של הקב"ה הרבה יותר פנימית ואישית. כפי שכבר אמרנו, נראה שקרבנות נח נוגעים בנימי נפשו של ריבון העולם ויוצרים אצלו תהליך פנימי, שבא לידי ביטוי בפסוק: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו". מהו, אם כן, שורש ההבדל בין שני סוגי הקרבנות?

נראה שקרבנותיהם של קין והבל מובאים מתוך כוונה להיות רצויים לפני ה' יתברך. אולי הם מבקשים את ברכתו במשלח ידיהם, אולי הם עושים זאת כחלק מחובה דתית (כפי שניתן להבין מהפסוקים). על כל פנים- הם מצפים מהקב"ה שישעה למנחתם, שיענה לקרבנם. נח, לעומת זאת, איננו מצפה לתשובתו של הקב"ה. קרבנו של נח הוא תגובה ספונטנית המתפרצת ממנו לאחר היציאה מן התיבה והיא כולה השלכה והתמסרות אל הקב"ה מבלי ציפייה למענה בתגובה. נח מקריב לה' עולות, אשר נשרפות ועולות כליל לריח ניחוח לה'. זהו קרבן שמשמעותו היא- אינני מבקש לקבל איזושהי טובת הנאה או גמול- רק לעשות לך נחת רוח.

הברית הראשונה

וכאן אנו מגלים את תמצית ייחודיותו ונקודת סוד החן של נח. נח הוא בן האדם הראשון בהיסטוריה שעושה את מה שה' מצפה ממנו. בשונה מאדם וחווה, קין והבל ועשרת הדורות שלאחר מכן- נח הוא הראשון שמקיים את ציוויו של ה' במסירות ובהתמדה. ואף יותר מכך- נח הוא האדם הראשון שמפתיע את הקב"ה, שנותן מעצמו למען ה' ושכל מבוקשו הוא לשמח את א-להיו. את הרצון לשמח את ה' מגדיר הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים תחת הכותרת אהבה, וכך הוא כותב: "האהבה- שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו". אם כן, נח הוא האדם הראשון שאוהב את הקב"ה!

אהבה זו מביאה לכך שנח הוא האדם הראשון שכורת עם ריבונו של עולם ברית. זוהי הפעם הראשונה שמופיע בתורה המילה "ברית", המצויה שבע פעמים (!) בפרשייה, המבטאת את הקשר העמוק, את ההתחייבות ואת מערכת היחסים שנרקמת בין נח, ובעצם בין כל האנושות המתפתחת אחריו, ובין הא-להים. קשר האהבה שמחדש נח, הברית שהוא כורת עם ה', המסירות והרצון שלו לתת לה' משלו הם אלו שמביאים להשפעות המיוחדות של קרבנו על ה'. ה' מגלה, כביכול, שבזוגיות שבינו לבין ברואיו יש שני צדדים. בצד אחד נמצא ה', הנותן, המעניק והמשפיע חסד רב אל כל חי, ובצד השני נמצאים אותו חסידים אוהבי ה' המבקשים להשיב לו אהבה ולמצוא חן בעיניו.

"לעשות נחת רוח לפניו"

בעקבות ההבנה הזו מחליט ריבונו של עולם להאמין באדם להעניק לו את מלוא האחריות על המתרחש בעולם. אם עד כה הקב"ה היה כאב מגונן שמכסה על בנו ושומר עליו בכל עת, וגם מחנך אותו ומעניש אותו על מעשיו הרעים, כעת הוא מרפה מן הבן ונותן לו לעשות את צעדיו הראשונים. כעת העולם והאדם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. מחד הם מסוגלים להביא לאבדון ולהרס, למלא את הארץ בחמס, ומאידך, וכאן טמון הסוד הגדול- הם יכול להביא קרבנות ולהתקרב לריבונו של עולם- לעשות לו נחת רוח. ה' נתן בידינו את הבחירה החופשית המוחלטת, את האחריות הכבדה ואת החירות להשתמש בה- האם אנו רוצים להיות שותפים לזוגיות ולמערכת היחסים שנרקמת בינינו לבין ה' או שאנו בוחרים לנצל את הכוח הנתון בידינו לרעה. ואנו, המבקשים ללכת בדרכו של נח, נתפלל שנמצא חן בעיני א-להים ואדם, שנזכה להתקרב אליו ולעבוד אותו מתוך אהבה גדולה- לעשות נחת רוח לפניו.