חובה לקרוא! הרב אריאל עונה למתנגדי העליה והבנין

עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת || חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת

הרב ישראל אריאל שליט"א (רביעי משמאל) עם רבנים בהר הבית

בשנים האחרונות מתייצבים מרבית רבני הציונות הדתית לצד עולי הר הבית או בראשם. אלפי יהודים מבני הציונות הדתית כבר עלו להר הבית ועשרות אלפים צפויים לעלות אליו. הם לא לבד. בין ראשי העולים להר הבית יש תלמידי חכמים חרדים ויש אף רבנים חרדים שתומכים בעולים בשתיקה מסיבות מובנות.

אין מקום להרחיב על הלחץ שהדבר מעורר אצל אויבינו, המפחדים לאבד את הגזילה מידם. אולם, למרות שהדבר נראה כהליך טבעי ואף מתון מדי בשלבי הגאולה, הדבר מעורר התנגדות גם בקרב רבים מבני עמנו ואף בקרב רבנים מהציונות הדתית. ככל שתנועת העולים להר הבית גוברת ולצדה התמיכה הרבנית, כך המתנגדים שנותרו מרימים את קולם ומחריפים את דבריהם.

מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א ניצב יותר משלושים שנה בחזית המאבק למען הר הבית ובחזית העשיה לבנייתו המחודשת של בית המקדש. הרב אסף את עיקרי טענות המתנגדים ומשיב להן בטוב טעם ובאריכות. מומלץ להדפיס ולקרוא בעיון.

↓ איגרת לאלפי שוחרי המקדש העולים להר בית ה'

עלו ההר ובנו הבית! – אל ירך לבבכם!

איגרת לאלפי שוחרי המקדש העולים להר בית ה'

(מאמר המשך ל'רבנות של גלות או רבנות של גאולה')

לאחינו בית ישראל העולים להר בית ה'
ברכנוכם מבית ה'!

א. המיואשים מבניין המקדש - והעושים לבניינו

בימים אלה, כאשר המאבק סביב הר הבית מתעצם בידי אויבי ישראל, מתרבים הקולות הקוראים למסור לאויב את מקום המקדש מפני שלום.

כתשובה לקולות אלה, ראוי שנשים אל ליבנו את דברי חגי הנביא (א, ח) האומר: "כה אמר ה' צבאות... עלו ההר... ובנו הבית! וארצה בו ואכבדה אמר ה'!" דברי הנביא, נאמרו כנגד מלכות פרס המעכבת את בניין המקדש, ונכתבו לדורות, ללמד, שחובה לעלות ולבנות מקדש לה' גם מול אויב ומתנכל.

למרבית הפלא דווקא בימים אלה יצאו מאה מרבני ישראל המזהירים את ישראל לבל יעלו להר הבית. עצומת הרבנים באה בעקבות קריאת הרבנים בתשכ"ז מיד לאחר שיחרור הר הבית. האזהרה באותם ימים הייתה מכוונת דווקא להמוני העם, שנהרו אל ההר מכל הארץ, תוך חילול שבת וחג וכניסה בטומאה לכל מקום בהר. באותם ימים צבא ישראל שלט בהר שליטה מלאה.

היום התהפך הגלגל, ויד הערבים שולטת בהר. לאחרונה הודיע מלך ירדן, אשר למרבה הצער קיבל מממשלת ישראל זכויות בהר, כי מקום המקדש לא נקרא 'הר הבית' אלא 'אל אקצא'! משטרת ישראל בהר, מורכבת ברובה משוטרים ערבים, ואלה כפופים לשלטון הוואקף, המכתיב לשוטרי ישראל כיצד לנהוג. תיירים יהודים כמעט אינם נראים בהר. ובאשר ליהודים שומרי תורה ומצוות, אלה נכנסים להר בקבוצות קטנות, ובביקורת קפדנית מכף רגל ועד ראש. פעמים רבות מונעת המשטרה מיהודים יראים את הכניסה להר, מאימת מלך ירדן ושוטרי הוואקף.

הר הבית – כ'עיר הסמוכה לספר'

האיסלאם הפך את הר הבית לבסיס להשתלטות על הכותל המערבי, על ירושלים המזרחית ועל הארץ כולה. כידוע, מתנהל בחודשים האחרונים מסע רצח מצד המוסלמים, ההורגים יהודים בחוצות קריה בדקירות סכין. המלחמה ביהודים מתנהלת תחת הסיסמא – "אל אקצא בסכנה". מבחינתם אין מקום לדריסת רגל של יהודי בהר הבית, שכן המקום מוגדר על ידי המוסלמים כ'דאר אל איסלאם', שטח שאסור להם לוותר עליו, במיוחד כשמדובר במקום מקודש להם. עליית יהודים להר מהווה הוכחה שעמדו במקום זה הבית הראשון והשני, ואת זאת בדיוק חובה על המוסלמים להכחיש. לטענתם, המסגדים על ההר הם העדות על בעלות האיסלאם על ההר ועל הארץ כולה. לפיכך, יהודי העולה להר - "מטמא אותו ברגליו המטונפות" - כדברי השליט אבו מאזן. מסיבה זו, מוכנים הערבים למסור את הנפש על הר הבית, בבחינת "יהרג ואל יעבור". כאמור, הר הבית מבחינתם הוא המבחן בשאלה, מי השליט על ארץ ישראל. מסע ההרג המתקיים בחודשים האחרונים הוא חלק מן המלחמה על כיבוש הר הבית וארץ ישראל.

מול השתלטות הערבים על ההר, תוך איום על הארץ כולה, בשאלה מעין זו עוסקת הגמרא בעירובין (מה, א). שם נקבעה הלכה, שאם יצאו גויים למלחמה לכיבוש אחת מערי ישראל, יוצאים עליהם למלחמה אפילו בשבת. במיוחד כשמדובר: "בעיר הסמוכה לספר", על כך אומרת הגמרא: "אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת". וכתב רש"י שם: "יוצאין עליהם, שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". הדבר מובא להלכה ברמב"ם (שבת ב, כג) שם הוסיף: "ומחללין עליהן את השבת... ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור". ובשולחן ערוך (או"ח שכט, ו) מובא: "אפילו לא באו [הגויים] עדיין, אלא רוצים לבוא".

הר הבית הוא בגדר 'עיר הסמוכה לספר', בהיותו על גבול ירושלים המזרחית והמערבית, כשהערבים מכריזים כי מטרתם לשלוט לא רק בהר הבית אלא להוריש את עם ישראל מארצו. נמצא שמבחינת ההלכה יש לצאת כנגד אויב הכובש את ההר, ואפילו ביום השבת, למרות שהדבר כרוך בחילול שבת, שעונשו סקילה.

מול מציאות כזאת, כשהר הבית והארץ כולה בסכנה, היו צריכים כל ישראל לצאת והרבנים בראשם, להציל את מקום המקדש מסכנת כיבוש, וזאת, אפילו ביום השבת. מאליו מובן, שגם החשש מאיסור כרת נדחה במקרה זה מפני חובת ההצלה והכיבוש.

מכאן תמיהה על מאה רבנים בישראל, שחתמו על עצומה ישנה, העוסקת במציאות, שהר הבית נשלט באופן מוחלט על ידי ישראל. איך לא נתנו את דעתם על מציאות חדשה, שההר נשלט על ידי האיסלאם, ומאמיניו יוצאים לרחובות להרוג יהודים תחת הסיסמה 'אל אקצה בסכנה!' הרי ההבדל בין המציאות של ההר בתשכ"ז, לבין המציאות הנוכחית בתשע"ו, הוא כהבדל בין שמים וארץ.

התקיים בנו, למרבה הצער, הפסוק (במדבר לג, נה): "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם [והיו] לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". לפלא שיש רבנים בישראל המתעלמים מן המציאות, ויוצאים דווקא בימים אלה בקריאה, שמשמעותה המעשית היא, להפקיר את הר הבית לערבים. הניסיון מוכיח, שבכל מקום שנעשה ויתור לערבים, הדבר מלמד אותם כי ניתן לתבוע ואף לכבוש שטחים נוספים. ממילא ויתור על הר הבית משמעותו ויתור על הכותל על ירושלים העתיקה, וההמשך מי ישורנו.

אם ראית את הבריות שנתייאשו מן התורה – עמוד והתחזק בה!

מול הייאוש המסתמן בעולם התורה מלשוב אל הר הבית, ומלקיים את מצות ה' לבנות מקדש בדורנו, נועד תפקיד חשוב מאין כמוהו לעולים בהר ה', לעמוד על משמר הר הבית והמקדש. מול רוח הנכאים העולה מן העצומה והמאמרים הנלווים, יפים הם דברי רבי שמעון בן יוחי בירושלמי (ברכות ט, ה) האומר: "אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד – עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם".

לאור האמור, שומה על העולים להר במטרה לקרב את שעת בניינו, להגביר חיילים ולהכפיל את המאמצים בקיום נוכחות יהודית בהר הבית, ולחזק את הרצון המתעורר בעם לשוב אל המקדש ועבודתו.

משימתנו: הנעלבין ואינן עולבין

המכתב שלפנינו נועד לתפוצה פנימית בין שוחרי המקדש, בבחינת - "אין מזרזין אלא למזורזין". מול הנסיונות מבית ומבחוץ לרפות ידיים מקיום מצות בניין הבית, נקיים אנו באשר לעצמנו את דברי הנביא ישעיה (מא): "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק!"

כבוד הרבנות הראשית יקר לנו, ואנו חפצים מאד ביקרה, מבחינתנו הרבנות הראשית היא הגרעין והשתיל ממנו תצמח בעזרת ה' הסנהדרין שבלשכת הגזית. לפיכך איננו מעלים על דעתנו לפגוע בכבודה, למרות הביקורת. נאמנים עלינו דברי חז"ל שאמרו (יומא כג, א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו!'" סופה של השמש לזרוח והכל יווכחו, כי לא במרד ולא במעל עולים יראי ה' להר הבית, אלא לקיום המצוות האמורות במקדש.

עם זאת, למנוע מכשול, לא נימנע מלהצביע על מאמרים היוצאים מתחת ידם של תלמידי חכמים כהבעת דעה אישית, שיש במאמרים אלה, לעניות דעתנו, נטייה מן ההלכה המקובלת בישראל. מול מאמר המביא ענייני 'השקפה' ומציג אותם כהלכה למשה מסיני, חובה לצאת, "שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".

אליכם - העולים בהר - נשואות עיני עם ישראל לדורותיו! אתם שומרי חומות ירושלים – אל ירך לבבכם! עליכם אמר הנביא ישעיה: "על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים! כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו... ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהילה בארץ!"

זה עשרות בשנים, שרבים מישראל עולים להר, ויש מחכמי ישראל היוצאים כנגדם ומכנים אותם כ"פורצי גדר". בכך מוציאים הם לעז על עושי מצוה ומגדירים אותם כעוברי עבירה. אחריהם ממשיכים עורכי עיתונים מסוימים המתארים את העולים להר כמי שנכנסים "למתחם הכרת" ו"מחוזות הכרת". חכמינו ז"ל קוראים למקדש "בית חיינו", המקדש גם נקרא "ארץ החיים!" ובלשון המדרש: "בית המקדש - חיותה של ארץ ישראל הוא! ככתוב: 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'" (פסיקתא זוטרתא שיר השירים ז, ג) כי המקדש נותן חיים לבאים בשעריו ולכל יושבי ארץ ישראל. הנה כיצד הפך מקום המקדש בפי דוברים שונים ל"מתחם הכרת" ולגיא צלמוות ואין מוחה בידם. הכל מדברים גבוהה גבוהה על מצות 'מורא מקדש', אך בפועל מקלים ראש במקום המקדש, כאילו לא ניתן מקום זה לישראל אלא למיתה, חלילה.

למרות האמור, לא נפגע, חלילה, בכבוד הרבנות הראשית. כבר אמרנו את דברינו במאמר קודם, כי ניסינו להעלות את הנושא בשיחה עם רבנים בישראל, אך נוכחנו, כי עצם הדיון בדבר אינו נוח לרבנים, עקב מחלוקת פנימית ביניהם בנושא הר הבית והמקדש. לא נותר לנו אלא לשמוע לעצת החכם מכל אדם, שאמר: "עת לחשות ועת לדבר", ואמרו חכמים (זבחים קטו, ב): "פעמים ששותק - ומקבל שכר על השתיקה".

עם זאת, אין אנו פטורים מלברר לעצמנו מחדש את חובתנו להמשיך ולהחזיק במצוות ה', למרות עצומת מאה הרבנים. לפיכך דברינו אלה מכוונים לדבקים במצות ה' למרות דברי הלעג מסביב.

כולכם חייבים בכבודי

החיוב של כל אדם מישראל לעלות להר הבית פשוט, שכן, מטרת העלייה אינה כניסה להר בלבד, אלא להגיע לקיום כל המצוות שבמקדש. בעניין זה אמרו חכמים בספרא (קדושים פרשה א): "יכול אם אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה - ישמע להם? - תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבים בכבודי!" מעתה, שיש תלמידי חכמים שמודיעים לציבור שלא לעלות להר בניגוד לתורה, זאת, כשבכל עלייה אדם מקיים כמה מצוות (כמבואר במאמר הנ"ל) איך נשמע לבטל מצוות שקיבלנו בסיני. בכגון זה לימדונו חז"ל הגיון פשוט (סנהדרין כט, א): "דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעין?" מה עוד כשההוראה לבטל את מצות העלייה מביאה לביטול המצוות שבמקדש, ודאי שאדם צריך להמשיך ולקיים את חובתו.

מאחר שכולנו מצווים לקיים את בניין המקדש והקרבנות, וכולנו חייבים בכבודו של בורא עולם, והרי גם מאה הרבנים החתומים על העצומה אינם פטורים ממצוה זו, ממילא נמשיך לקיים את חובתנו. אם יש אדם הסבור שהתורה פטרה אותו מן המצוות הללו והוא שלם בהחלטתו - ייכבד וישב בביתו, אך דומה שלא ניתנה סמכות לאיש לכפות על אחרים את דעתו, ולתבוע מהם להתבטל מקיום המצוות שבמקדש, וזאת בלי ראיה של ממש.
אין לנו סיבה להירתע ממאבק, שכן כבר היו דברים מעולם, שבניין המקדש היה כרוך במאבקים מסביב - כמובא בעזרא ד, ד: "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות". ומתואר בפסוקים שזרובבל ויהושע בן יהוצדק לא נרתעו, המשיכו בבניין וכך קם בית המקדש השני. מחזיקים אנו, אפוא, בשיפולי גלימתם של בוני הבית השני, ויום יבוא וייבנה המקדש בדורנו.

עצומה המבטלת מאתיים מצוות של תורה

ממכתבי הלוואי של החותמים על העצומה מתברר, שהחותמים על העצומה הנוכחית חידשו דבר על פני מה שכתבו הראשונים. לדעת החותמים האחרונים איסור העלייה להר הבית אינו רק מפני חששות שונים, אלא משום שלדעתם המצוות שבמקדש אינן מחוייבות בדורנו - "עד כי יבוא שילה".

מדברי יוזמי העצומה הנוכחית (ט' חשון תשע"ו) עולה, שהיא מכוונת בעיקר כנגד יהודים העולים להר בקדושה ובטהרה. ביודעין ובלא יודעין כוונת יוזמי העצומה הנוכחית לביטול האפשרות לבניין המקדש בדורנו. במאמר קודם הבאנו את דברי הרב יצחק יוסף שליט"א, הקושר באופן ברור בין איסור העלייה להר הבית - לבין האיסור לגשת לבניין המקדש: וכתב באשר "לאפשרות לבניין המקדש בזמן הזה" - "אל לנו לפעול בעניין זה מאומה עד כי יבוא שילה!"

ב. העצומה נגד העלייה להר – כוונתה עיכוב בניין המקדש



חידוש העבודה על ידי עולי בבל עוד לפני הקמת בית שני

ההסבר ההלכתי לעצומה – אינו עומד בפני הביקורת

מאמר אחר שנלווה לעצומת מאה הרבנים הוא מאמרו של הרב שלמה אבינר שליט"א, שהתפרסם באותו שבוע בו הופיעה העצומה (עלון באהבה ואמונה י' חשון תשע"ו). מאחר שהרב נמנה על וותיקי החותמים על עצומות אחדות בדבר האיסור לעלות להר, יש לראות במאמרו זה פרשנות לכתוב בעצומה, בבחינת מה שאמרו חז"ל (סנהדרין פב, א): "קריינא דאיגרתא - איהו ליהוי פרוונקא", היינו, קריין האיגרת הוא יהיה השליח להסביר את תוכנה.

לא ידוע לנו על מאמרים בענייני המקדש שיצאו מתחת ידם של מאה הרבנים החתומים על העצומה. מבחינה זו, ידיו של הרב שלמה אבינר שליט"א רב לו בפרסום מאמרים וספרים בעניין האיסור לעלות להר הבית, כמו כן באשר לאיסור, לדעתו, להקים מקדש בדורנו, כך שהמאמר שפרסם מביע בתמצית את שיטתו האישית.

באשר לנו, הרואים חובה לעשות לבניין המקדש, חובתנו לעיין במאמרו, להפוך בדברים, שמא יש במאמר ביסוס הלכתי המצדיק להמנע מקיום מצות ה' לבנות מקדש בכל דור ודור.

הרב אבינר שליט"א: העלייה להר הבית אסורה וכך בניין המקדש

הרב אבינר שליט"א מביא ארבע ראיות מדוע אסור לעלות להר הבית, ומדוע אין היתר לבנות מקדש בדורנו. נפנה, אפוא, לתוכן המאמר להווכח אם אכן יש צדק בדבריו.

ראיה ראשונה: המקדש שונה מארץ ישראל

זה לשון הרב במאמרו:
"שאלה: יש אומרים שאין לעלות להר הבית כי זה מרגיז את הערבים.

תשובה: ... במשך אלף וחמש מאות שנה מאז הופעת האיסלאם, מאז עסוקים הם בלרצוח אותנו... לגרש אותנו - גם בארץ ישראל וגם בגולה... האיסלאם הוא דת אלימה. לכן, זה שאיננו נכנסים להר הבית - אינו מפני שאנחנו מפחדים מהערבים, אלא מפני שאנו מפחדים מריבונו של עולם, בגלל יראת ה' בגלל מורא מקדש... נכון שצריך להבטיח את הריבונות שלנו... אך הר הבית שונה מכל ארץ ישראל. לגבי ארץ ישראל צריך לעלות, לבנות לכבוש... מה שאין כן לגבי הר הבית ובית המקדש, שקודם צריך לעשות תשובה".

הרב מחדש סברא, שבהר הבית לא צריך לעלות לבנות ולכבוש כמו בארץ ישראל, בהר הבית לא צריך להוכיח ריבונות.

בכך יצא הרב נגד פסוק מפורש בתורה (דברים יב, ה) האומר: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם... לשכנו תדרשו ובאת שמה!" כבר הבאנו את דברי הרמב"ם האומר על פסוק זה, שכיון שמקום המקדש הוא 'תכלית התורה!' לפיכך נצטוו ישראל להלחם על כיבוש המקום אפילו ב"מלחמה חזקה" (מורה נבוכים ג, מה). הווה אומר, מקום המקדש מעלתו יתירה על שאר ארץ ישראל. נמצא שיש שתי מצוות כיבוש בהר הבית, האחת: 'ירושה וישיבה' בארץ ישראל. השנייה: מצוה מיוחדת לכבוש את הר המוריה. כך גם אומרים חז"ל בספרי (דברים יא כא): "אמר לו המקום [לדוד]: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה!" הרי לנו, שיש חיוב מיוחד בתורה בנוסף לחובה לכבוש את ארץ ישראל, לקום ולכבוש את מקום פלטרין של מלך. וכאשר השתהה דוד בקיום מצוה זו באה גערה מפי הקב"ה.

לדברי הרב אבינר שליט"א, למרות שבמשך אלף וחמש מאות שנה "הערבים עסוקים בלרצוח אותנו... וגם לגרש אותנו מארץ ישראל", אין מצוה לכבוש את הר הבית. מסקנת דבריו, שיש להניח לערבים לשלוט במקום. בכך בא הרב ללמדנו, כי מצות "ירושה וישיבה" שנאמרה בארץ ישראל לא קיימת בהר הבית. כך גם המצוות "לא תחונם" ו"לא ישבו בארצך" מצוות אלו לא נאמרו בתחום הר הבית. גם החיוב שקבע הרמב"ם "לשכנו תדרשו ובאת שמה" בטל לדעתו.

מול מצוות מפורשות בתורה הבטילות מכוח 'השקפה' אישית, מי לא יתקומם למשמע הדברים הללו!

הרב אבינר שליט"א אומר, שצריך לעשות 'תשובה' וכך נשוב להר הבית. אמת! אך התשובה האמורה בתורה אינה בדיבורים ובלהכות 'על חטא'. אין תשובה אל ה' אלא במעשים; בקיום מצוות התורה בפועל, ולענייננו: קיום מצות 'ירושה וישיבה', 'לא תחונם', 'לשכנו תדרשו'. הפירוש המעשי הוא: עלייה להר הבית המביאה לשליטה מלאה ולריבונות בהר, כבעל בית העושה בתוך שלו! כך גם המצוה לבנות מקדש לה' מחוייבת, ככתוב: "ועשו לי מקדש". מקדש לא בונים בדיבור, גם לא בתפילה, אלא במעשים.

דברים מפורשים בדבר חיוניות המעשים ביהדות מובאים בדברי חז"ל (דברים רבה יא): "איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחילה? "ברוך אתה... אשר בחר בתורה הזאת, וקידשה ורצה בעושיה'. לא אמר - 'בעמליה', ולא אמר 'בהוגיה' אלא 'בעושיה' - באלו שהן עושין את דברי התורה".

אמנם מצינו חוגים ביהדות שדי להם ביהדות של הגות, די להם בהגדרה של "הוגיה", ומצוות התורה אצלם אינן למעשה, אלא עניין למחשבה ולפילוסופיה. כנגד אלה יוצאים חכמינו ז"ל במאמרם זה מתוך נאמנות לתורת משה. יהודי מאמין מחזיק בתורת משה שהיא תורה של "נעשה ונשמע". זו, אפוא, דרכנו, ובה נלך, להיות מן ה"עושים" ולא מן המדברים. ממוצא דבר למדנו, שהתשובה אל המקדש - היא תשובה במעשים, בבניין המקדש ובעשיית הקרבנות. לא מצינו בתורה תשובה "בוידוי פה" בעלמא - כתחליף למצוות, וכמשתמע מדברי הרב אבינר שליט"א. מצוה שנתבטלה אין לה תיקון אלא בעשייתה מחדש, ככתוב (דברים ל, ח): "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' - ועשית את כל מצוותיו!"

ראיה שנייה: יש סדר במצוות: מלך, עמלק ומקדש

ראיה נוספת מביא הרב שלמה אבינר שליט"א, כדי להוכיח מדוע אין לבנות מקדש בדורנו – "שכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (א, א-ב) כשנכנסים לארץ המצוה הראשונה היא לשים מלך. המצוה השנייה היא למחות את עמלק, והמצוה השלישית היא לבנות את בית המקדש. וכל זה צריך להיות בסדר הזה". לדבריו עד שלא ימליכו מלך בישראל ולא יערכו מלחמה בעמלק בדורנו – אין היתר לבנות מקדש.

אף כאן חידש הרב אבינר הלכה בניגוד לדעת חז"ל והרמב"ם. שכן, הלכה זו נאמרה דווקא "בשעת כניסתן לארץ" – בימי יהושע בן נון! המקור לכך הוא דרשת חז"ל בספרי (דברים יב, י): "ועברתם את הירדן... והיה המקום אשר יבחר ה'... שמה תביאו... עולותיכם וזבחיכם". מודגש בדברי חז"ל, שסדר זה נאמר רק לזמן שעברו את הירדן בימי יהושע. לא כן במהלך הדורות, סדר זה אינו מחייב, ואכן, בית שני הוקם בלא מלך ובלא למחות את עמלק. הרמב"ם מסביר בהרחבה את הסיבה להלכה זו, מדוע סדר זה מחייב בימי יהושע דווקא (ראה להלן מה שכתב במורה נבוכים ג, מה). כך גם מבואר ברש"י בסנהדרין כ, ב; וכך מבואר בספר החינוך תר"ד.

לא מצינו בכתבי האחרונים חכם שיחלוק על חז"ל והראשונים, אך, דומה, שבמקרה שלפנינו כלל זה אינו תקף אצל הרב אבינר. יתירה מזו! מתברר, שניתן, לדעתו, לפרש את הרמב"ם באופן הנראה למחבר מאמר, גם אם פירוש זה עומד בסתירה לדעת הרמב"ם עצמו.

ההלכה שחידש הרב אבינר שליט"א, שהסדר האמור בימי יהושע מחייב בדורנו, יש בה כדי להניח את דעתו של מחבר המאמר. לא כן באשר לנו, לא יהא לנו חלק ונחלה בפסיקה הנוגדת את דברי חז"ל והרמב"ם. יתר על כן, למקרא החידוש בהלכה שחידש, הולך ומתברר, כי באשר לנו, יכולים אנו להיות רגועים, ודרכנו בטוחה ומוצקה.

ראייה שלישית: 'מורא מקדש'

הלכה אחרת מלמדנו הרב אבינר שליט"א, והיא: "איננו נכנסים להר הבית... בגלל 'מורא מקדש'".

מידת האמת מחייבת, שאדם יכתוב את דבריו בלשון יחיד, ויאמר על עצמו: "איני נכנס להר הבית בגלל..." כך גם מחייבים הצניעות והנימוס, שהרי לא הסמיכו הרבים את כבוד הרב לדבר בשמם אם הם נכנסים להר אם לאו. אך לא זה הנושא שלפנינו.

באשר ל'מורא מקדש', המעיין בדברי חז"ל מוצא דבר הפוך מן הפרשנות של כב' הרב: מצות 'מורא מקדש' עניינה - להתקרב לקב"ה על ידי כניסת האדם לחצרות המקדש. כך מובא בדברים רבה (ואתחנן): "מהו שיכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו? - כך שנו רבותינו: אסור לאדם שיכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו [אלא יכנס בדרך כבוד]. ולא תאמר: הואיל ובית המקדש חרב נהוג בו קלות ראש, אלא בין בנוי בין חרב - נוהג בו באימה... 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו': להודיעך: מה מורא שבת לעולם - אף מורא בית המקדש לעולם! שאף על פי שחרב לא זזה השכינה מתוכו!" הרי לנו דברים מפורשים, ש'מורא מקדש' עניינו, לבוא אל המקדש גם בחורבנו. שכן יש לכבד את השכינה השרויה שם גם בעת החורבן, ולקבל את פני השכינה באימה. כך גם כותב הרמב"ם בהרחבה בהלכות בית הבחירה (ז, א – ז).

אף כאן מחדש הרב אבינר שליט"א פירוש חדש למצוה זו, שעניינה - לברוח הרחק מן המקדש, וכדבריו למסקנה: "אנחנו עומדים מרחוק - מתוך 'מורא מקדש'". פירוש חדש זה, אף הוא מנוגד לדברי חז"ל והרמב"ם, והרי לנו שיטה, לחלוק על ההלכה המקובלת מדור לדור.

להמחשת המושג 'מורא מקדש' על פי ההגיון האנושי, מן הראוי להביא את המעשה שאירע בביאליסטוק בימי הצאר הרוסי. הצאר הודיע שיבקר בעיר, והאנשים התכוננו לבואו, ניקו את הרחובות והכינו את שערי העיר, אך בבוא הקיסר ופמליתו נתרוקנו הרחובות, כולם הגיפו תריסים והסתגרו בבתים מאימת הקיסר. לאחר שמצא את הרחוב הראשי ריק מאדם, הודיע, שלמחרת חובה על כל בני העיר לצאת אל הרחוב - איש בל יעדר. בשעה הנכונה עבר הצאר בשנית על מרכבתו, וכל העם הריע 'יחי הקיסר!' הווה אומר: כבוד המלך הוא שיבואו לקראתו לכבדו, ולא שיברחו מאימתו.

ראייה רביעית: האומה אינה בדרגה של מקדש

בהמשך לאמור, מלמדנו הרב אבינר שליט"א דבר חדש במצות יראת ה', "איננו נכנסים להר הבית... מפני שאנו מפחדים מריבונו של עולם בגלל יראת ה'... הר הבית הוא מקום קדוש ואיננו מתאימים לקדושה הזאת, אנו יהודים פשוטים, 'אנחנו' הכוונה עם ישראל... והאומה כולה כרגע אינה במדרגת הקדושה המתאימה להר הבית... ככל שנוסיף תורה ומצוות נתקרב לבניין בית המקדש". כלומר, אמנם היינו צריכים לבנות מקדש ולקיים את המצוות האמורות בו, אך כיון שאיננו במדרגה הנכונה של יראת ה' לפיכך אסור לנו לבנות מקדש.

אף כאן מדבר כב' הרב בשם האומה, וראוי היה שיאמר על עצמו: "אני כרגע איני במדרגת הקדושה". כאמור לעיל אף כאן יוצא הרב נגד פסוקים מפורשים, כגון (דברים ז, ו): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה", ביטוי החוזר לא פעם בתורה. הקב"ה קורא לעם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ומי זה שהרשה לנו להמעיט מקדושת עם ישראל. לא זו היתה דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, המזכיר רבות את קדושת עם ישראל בכתביו, ולדוגמא בלבד (שמונה קבצים ו, קכ) "יעסוק [אדם] בזכויותיהם של ישראל. ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם". דומה, שכל תוספת מיותרת.

הרב אבינר מביא בדבריו 'השקפה' חדשה, והיא: ככל שאנחנו מפחדים מהקב"ה כך נברח מקיום מצוותיו.

אף כאן יוצא כב' הרב נגד פסוקים מפורשים, האומרים ההיפך. כך נאמר בדברים ד, יג: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", פסוק זה הוא המקור למצות היראה, לדעת הרמב"ם ושאר הראשונים. יראה זו נבחנת במעשים, ובקיום מצוות ה', וכלשון הפסוק בהמשך:

"שמור תשמרון את מצוות ה' אלקיכם ועדותיו וחוקיו אשר ציוך". פסוקים רבים בתנ"ך מדברים על יראה שכל עניינה להביא לקיום מצוות, וכגון (תהלים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה' - במצוותיו חפץ מאד". שלמה המלך מסיים את קהלת במילים: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא - ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". הווה אומר: קיום המצוות, זו המהות של אדם ירא שמים.

מדברי הרב שלמה אבינר למדנו דבר הפוך: נכון, אמנם, שבמקדש מתקיימות מאתיים מצוות, אך מרוב פחד ויראת שמים – אל לנו לקיים אותן.

כבר אמרנו לעיל, שמצינו אנשים מישראל, שהתורה אצלם היא עניין של הגות ופילוסופיה. עבורם דברי הרב אבינר ערבים לאוזן. לא כן העולים להר המחזיקים במעשה המצוות, אלו ימשיכו בדרך ההלכה המקובלת מדור לדור, ולא נאבה ולא נשמע לדברי פילוסופיה אלו.

'השוכן אתם בתוך טומאותם'

כאמור, הרב אבינר שליט"א מדבר בשם ה'אומה', וקובע שאינה בדרגה מתאימה למקדש. לא ברור מנין שאב את המידע הזה, שכן, "מי בא בסוד ה'" בדורנו. גם לא שמענו על אנשים שזכו לרוח הקודש, שביכולתם להגדיר את המצב הרוחני של האומה. בכל מקרה דבריו עומדים בסתירה לפסוקים ולדברי חז"ל: כך הם דברי חז"ל ב'ספרי' (נשא פיסקא א) על הפסוק הדן בחובת הטמאים לצאת מחוץ למחנה המשכן, שם נאמר: "'אשר אני שוכן בתוכם' - חביבים הם ישראל! שאף על פי שהם טמאים - שכינה ביניהם! וכן הוא אומר: 'השוכן אתם בתוך טומאותם'... ואומר: 'ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם'". מדובר, אפוא, באמירה מפורשת של בורא עולם, היודע כי קיימת טומאה בעם ישראל, שכן, הכל גלוי לפניו, עם זאת חפץ הקב"ה לשכון דווקא בתוך טומאה זו, כדי לטהר את ישראל.

דברי הרב אבינר שליט"א עומדים גם בסתירה לעובדות, שכן, באשר לבניית המשכן, לא עברו אלא חודשיים ימים מאז עבדו ישראל לעגל הזהב ויצאו במחולות סביבו, וכבר נצטוו ישראל לגשת אל מלאכת בניין המשכן והכלים. הנה מתברר, שדווקא אלה שנכשלו בחטא, ולדברי הרב אבינר שליט"א לא היו "במדרגת הקדושה המתאימה", דווקא הם זכו לחדש מצוה, ולהקים משכן לה'. כך גם בימי בית שני, כשעלו ישראל מבבל, רבים מהם היו פסולי חיתון, חלקם רחוקים מתורה ומצוות ויש מהם שנשאו נשים נוכריות, והנה דווקא אלה בנו את הבית השני. כך אומרים חז"ל בבראשית רבה (עא): "שמותיהן כעורין ומעשיהם נאין - אלו בני הגולה: 'בני בקבוק', 'בני חקופה', 'בני חרחור' - וזכו ועלו ובנו בית המקדש". הווה אומר, לא הרמה הרוחנית של הדור קובעת, אלא המצוה קובעת. פעמים ההיפך, דווקא דור ירוד – הוא שזוכה לבנות משכן ומקדש. כי זה עניינו של המקדש, להשכין שכינה בישראל גם כשהם שקועים בחטא – "בתוך טומאותם", ובאמצעות המקדש הדור כולו מתעלה ובאה רפואה למחלות התקופה.

ג. הרב קוק זצ"ל - ובניין המקדש

הרב שלמה רענן הי"ד, נכד הראי"ה קוק שצ"ל קורא לעלות להר הבית

יראת שמים - מביאה לידי בניין המקדש

הרב אבינר שליט"א מרבה להסתמך על דברי הרב קוק זצ"ל. לא ידוע לנו שהרב קוק זצ"ל הסמיך דובר מוסמך להשמיע את דעתו בדורנו. לא לנו להתיימר לדבר בשמו, אך לא יתכן שיבוא תלמיד חכם ויאמר בשם הרב קוק זצ"ל, שמסיבות כאלה ואחרות מתנגד הרב קוק לבניין המקדש. לשיטתו, הרב קוק מתנגד לכך לא רק בתקופת שלטון הבריטים אלא גם בדור תקומה, שזכה לחזור במעשה ניסים לחצרות בית ה'. יבורך כל מי שמשתמש בשמו של הרב קוק זצ"ל להורות לרבים לקיים את מצוות ה', לא כן מי שבא ומורה לרבים לבטל מצוות מפורשות בתורה, וזאת בשם הרב קוק, לאו כל כמינה לאומרה, והמעשה ראוי לכל גינוי.

זוהי אף דעת הרב קוק זצ"ל, ובכתביו מוצאים מקורות לרוב, המחייבים את בניין המקדש בדורנו (ראה להלן). כן מוצאים בדבריו אזהרה, לבל ייתפס אדם ל'יראת שמים' מוגזמת מן הסוג שמציג הרב אבינר שליט"א. אלו דבריו (שמונה קבצים קובץ א, רלא): "רעה חולה היא, כשרגש מוסרי... מאיים תמיד ביראת עוונות... הפחד הנפרז מכל חטא מאבד את טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה, שאינה עושה דבר, כי אם שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו!... אי האמונה היא הקללה היותר איומה [ככתוב]: 'ולא תאמין בחייך'!" עוד כתב הרב (שם רצה) "הפחדנות המתעטפת ביראת שמים לא תוכל להוליך אותי שולל". הרב משתמש בביטוי יותר חריף: יש יראת שמים שהיא בגדר "מפלצת" (קובץ ד, כג). נמצא, שהרב קוק זצ"ל פסל סוג זה של יראת שמים שהיא בגדר 'פחד נפרז'. לפלא, שהרב אבינר שליט"א נאחז ביראת שמים נפרזת זו דווקא, כדי להניא את עם ישראל מלקיים את המצוות שבמקדש.

זו בערך התמונה המתקבלת מפרסום העצומה של מאה הרבנים, המתפרסמת דווקא בעיצומה של מלחמה ושפיכות דמים בארץ ישראל, תחת הכותרת 'אל אקצא בסכנה'. רבני ערים וישובים בארץ קוראים דווקא בתקופה זו לנטוש את הר הבית ולהשאירו בידי אויב. עצומה זו אומרת, למעשה, לשבת בחיבוק ידים מול הנעשה בהר הבית, להיות כ"בריה שפלה, שאינה עושה דבר כי אם שוכבת ורועדת" – כלשון הרב קוק זצ"ל. לראות בעינינו את חילול השם המתרחש במקום המקדש, שם הולך ומשתלט האיסלאם ולא לעשות דבר.

האם בכוונתם, חלילה, להחזיר את מדינת היהודים שזכינו לה בחסדי ה' בארץ ישראל - לפחדנות של תקופת הגלות?! לא הביאנו ה' יתברך לארץ, אשר "עיני ה' אלוקיך בה", כדי להיות מפוחד ולא לעשות דבר. על כל פנים, הרב קוק זצ"ל מלמדנו ההיפך (קובץ א, שיט): "החובה הראשית של האדם היא, לחיות חיים של אומץ לבב!" עוד כתב (קובץ א, רנד): "אומץ החיים מוכרח הוא לכל יחיד, ובפרט למנהיג, ולכל ציבור!"

אכן, כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים בעיצומן של פרעות תרפ"ט, כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל, ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו!"

היכן הם המנהיגים אמיצי הלב הנדרשים כל כך דווקא בדור תקומה!

מי ששומע את רחשי הלב של הציבור חש, כי אכן הציבור "אמיץ ליבו בגבורים" במאבק באויבי ישראל ובמאבק על הר הבית. כמה חבל שדווקא מנהיגיו מנסים להכניס בו 'פחד נפרז' בעניין הארץ והמקדש.

הרב קוק זצ"ל: אם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - הוי מצוה כצורתה!"

אכן, הרב קוק זצ"ל פעל באומץ להקמת ישיבת 'תורת חיים' בירושלים, שם ילמדו כהנים את הלכות המקדש, זאת, למרות התנגדות השלטון הבריטי והמוסדות הלאומיים למהלך. דברים מפורשים כותב הרב בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל סימן צד) באשר לצורך להזדרז בהכנות לתחילת העבודה במקדש, בלי להמתין להקמת מלך ולביאת המשיח: "אם יהיה רצון ד', שנבנה בית המקדש, גם קודם שיבא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות... כך היא המצוה! לבנות הבית כדי להקריב שם, ולחוג הרגלים... - כלשון הרמב"ם... והיה אם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - בוודאי הוי מצוה כצורתה!".

לא כאן המקום להרחיב במקורות, אך עובדה היא, שהרב י. מ. חרל"פ זצ"ל, תלמיד חבר של הרב קוק זצ"ל, והיה מועמד למלא את מקומו כרב ראשי לישראל, (כן מילא את מקומו כראש ישיבת מרכז הרב) ומתברר, שבעת שכיהן הרב קוק כרב ראשי, עשה הרב חרל"פ הכנות לחדש את העבודה במקדש הלכה למעשה. כצעד ראשון לחידוש העבודה, פנה הרב חרל"פ בשנת תרפ"ז יחד עם תלמידי חכמים אחרים אל השלטון הבריטי, בבקשה לקיים את מצות הקרבת הקרבן פסח בהר הבית. השלטון הבריטי נטה לקיים את הבקשה. אולם משנודע הדבר לערבים שלחו משלחת לנציב העליון ואיימו בשפיכות דמים, לכן לא ניתן אישור לדבר. (נח זבולוני, מתלמידי הרב קוק והרב חרל"פ, מעריב 1996). הרב חרל"פ זצ"ל - לא זזה ידו מתוך ידו של הרב קוק זצ"ל, אין להעלות על הדעת, שהיה יוצא עם בקשה כזו הנוגעת לכלל ישראל בניגוד לדעתו, בהכרח, שהבקשה הוגשה בתיאום עם הרבנות הראשית. הברירה בידי המעיין מעתה, להעדיף את השערת הרב אבינר שליט"א באשר ליחס הרב קוק זצ"ל בעניין העבודה במקדש, או שמא פעולתו המעשית של הרב חרל"פ זצ"ל בעת כהונת הרב קוק זצ"ל היא המכרעת. יחליט, אפוא, בעניין זה כל מעיין לעצמו.

הרב קוק זצ"ל: ביהדות - אין אמונה בלא מעשה

המאמר דלעיל של הרב אבינר שליט"א, משמש כעין "תורה שבעל פה" המסביר את העצומה שחתם עליה הוא ואחרים באותו שבוע. מאמר זה מופיע כיובל שנים לאחר שחרור ירושלים, כשעדיין לא ראינו מסמך רשמי של הרבנות הראשית המביא מקורות לאיסור העלייה.

אם לראות במאמר זה מסמך בלתי רשמי, האוסר לא רק את העלייה להר הבית אלא את עצם קיום המצוות שבמקדש, מתגלה האמת המסתתרת מאחורי האיסור המדומה לעלות להר: לא העלייה להר הבית מפריעה לכותבי המאמרים אלא רצון העם לבנות מקדש מפריע להם.

תלמיד חכם אחר החתום על העצומה, ומשמש כנשיא ישיבה ההולכת בדרכי הרב קוק, קושר אף הוא את הקריאה שלא לעלות להר - לאיסור לבנות מקדש.

בדברי ראש הישיבה מורגשת הסיבה מה הביא את הרבנים להוציא עצומה חדשה בתשע"ו, זאת, לאור התחושה, שהציבור אינו נשמע לאיסור העלייה, ואנשים מחליטים לעלות להר הבית. הרב מביע את אכזבתו מן המצב: "לצערנו ישנה התרופפות בזמן האחרון בנושא הזה".

בעקבות ההחתמה על העצומה הסביר הרב בשיעורו בישיבה, שהכבוד למקדש בזמן החורבן אינו בבניין הבית, אלא בנתינת כבוד למקדש בלב, לפיכך העלייה להר הבית בפועל אסורה. אלו דבריו: "נתינת הכבוד לבית המקדש צריכה להיות בליבנו בכל עת ובכל מצב, גם כשהוא חרב, וכל ישראל צריכים לנהוג זהירות מופלגת ביחס אליו... אי הכניסה - היא שמחברת אותנו אל המקום". עוד הוסיף ואמר: "אינו דומה מקום המקדש לשאר ארץ ישראל, שאנחנו מצווים במצוות עשה ליישב אותה".

כידוע לכל, המצוה "ועשו לי מקדש" עניינה - מעשה בפועל ובידיים, לא פחות ממצוות יישוב ארץ ישראל ואף יותר. זו מצוה המתקיימת בעמל וייזע, כבימי שלמה שבנה את המקדש יחד עם אלפים ורבבות מישראל במשך שבע שנים. אין קיום למצוה זו אלא בבניין הבית, בהקרבת תמידים ומוספים ועלייה לרגל, וכדברי הרמב"ם (בית הבחירה א, א): "מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה". לא ברור, אפוא, כיצד מצוה מעשית כל כך, הפכה בדברי נשיא הישיבה למצוה פחותה במעשיותה מיישוב הארץ, ולדעתו, אין לדורנו בה עשייה אלא הרהורים שבלב.

לא למותר לציין את הידוע, שכל הפורשים מתורה ומצוות, התחילו את דרכם החוצה באמירה: "אני דתי בלב". אמירה זו, איפשרה להם בהמשך להתנתק מן התורה והמצוות לגמרי.

אין ספק שכל השותפים לוויכוח בנושא המקדש מסכימים, כי ביהדות המעשה הוא העיקר. ליתר הבהרה; כותב הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א' רלט): "להאמין ולקיים! – זאת הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל!" שכן, ביהדות אין אמונה בלא מעשה. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ולצורך הבחנה בלבד, כותב הרב שם נגד הנוצרים העושים את הרעיונות עיקר: "הנוצריות אומרת להאמין, אבל אינה יכולה לקיים. על כן אומרת היא, שיותן לחי שנייה - לאדם המכה על לחי אחת".

לאור האמור, לא למותר לשאול את הדוברים השונים המדברים לקיים את המצוה בלב, האם אינם חוששים לאן יובילו הדברים? הרי דברים כגון אלה, הנאמרים בפני תלמידים ובאוזני הציבור הרחב, יכולים להביא למסקנות מרחיקות לכת אודות קיום המצוות בכלל. בעניין זה אמרו חז"ל באבות א, יא: "חכמים הזהרו בדבריכם! שמא תחובו חובת גלות... וישתו התלמידים הבאים אחריכם... ונמצא שם שמים מתחלל". חז"ל פתחו בלשון 'חכמים', כי החכם עיניו בראשו להבין לאן יכולים דבריו להתגלגל.

אין לנו, אפוא, אלא להשתומם למשמע הדברים.

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו

כאמור, אחר הופעת העצומה הופיעו מאמרים התומכים באיסור לעלות להר הבית. נסתפק בכותרת ובסיום של מאמר המלמדים על הכל:

כותרת המאמר היא כדלהלן: הרב שלמה אבינר: "גויים בהר הבית זה רע, יהודים בהר הבית - יותר רע". למקרא הכותרת שואל אדם את עצמו: בתורה נצטוו ישראל במפורש: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", כן נצטוו – "לשכנו תדרשו ובאת שמה", כלומר, טוב שיהודים יעלו להר הבית כי זו מצות ה'. לאור האמור איך נולד המשפט: "יהודים בהר הבית – יותר רע!"

 בסיכום דבריו שם כותב הרב אבינר:

"יש פלפול למדני מעניין: אם אביו ואמו של אדם מבקשים ממנו כוס תה, עליו להביא לאביו, כיון שגם על אמו מוטל להביא לו. (קידושין לא א). קושיא: אמו היא 'ודאי', ואביו אינו ודאי (חולין יא ב), לכן לכאורה היא קודמת? תירוץ: אם יאמר לאמו: "אני מביא לך תה, כי אולי אבי אינו אבי, אלא נאפת",- הלזה ייקרא כבוד אם?! כך לעניננו, כדי לכבד את הר הבית ולהיכנס בו, יש טוענים שאין זה הר הבית... ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". הקורא קטע זה מתקשה לרדת לסוף דעת הכותב, אך אי אפשר להמנע מלציין עובדה ברורה, מחבר המאמר משתמש בענייני אישות, ובדברים שבינו לבינה כדי לגנות את העולים להר הבית.

דומה שהרב קוק זצ"ל אינו רווה נחת ממי שמרגיש עצמו כתלמידו, ומתבטא באמצעות דברים מגונים. בגמרא מסופר, שיהושע בן פרחיה ותלמידו התארחו באכסניה בדרכם. לאחר שכיבדו אותם מאד, אמר רבי יהושע בן פרחיה: כמה יפה אכסניא זו! אמר לו תלמידו: אבל עיניה של בעלת האכסניה טרוטות. בתגובה אמר הרב: "בכך אתה עוסק?" ודחה אותו מעל פניו (סנהדרין קז, ט; בהשמטות הצנזורה). אף אנו נשאל: "בכך אתה עוסק?!" – הזאת 'יראת שמים' הנדרשת ביחס למקדש?! הכך נקרב את בניין הבית?!

אין זה מקרה בודד, שכן מקרה דומה אירע אצל ראש ישיבה, מן הישיבות הרואות עצמן כהמשך לקו הרוחני שהתווה הרב קוק זצ"ל. בהופעה בכנס תורני מכובד אמר ראש הישיבה: "העולם לא מתאים לבניין המקדש כרגע... אנחנו בדרך! לא נקטוף את התאנה בטרם בשלה!" ובאשר למשתוקקים לבניין המקדש אמר: "מי שמשתמש במקדש ובאורו בטרם עת, הרי הוא כמי שבועל ארוסתו בבית חמיו".

כנראה שאפסו המקורות בהלכה לדחות את דברי חז"ל והרמב"ם המחייבים לבנות מקדש בדורנו, לפיכך, למרבה הצער, נזקקים הדוברים לשימוש בביטוי מגונה.

דומה, שאין הוכחה גדולה מזו, כי אכן, לא דבר ה' לפנינו, אלא דברי הגות ו'השקפה'. ראוי, אפוא, שאדם שומר נפשו, שירחק מדברי מחשבה אלה.

באשר לנו, רשאים אנו לומר לעצמנו, את מה שאמרו חכמי ישראל בדורות עברו בתגובה לדברי המערערים על ההלכה המקובלת (בבא בתרא קטז, א): "לא תהא תורה שלמה שלנו בטלה - כשיחה בטלה שלכם!"

ד. 'השקפה' - ומצות ה': הלכה כמי?

חומרא המביאה לידי קולא

באשר לתוכן העצומה, מתברר, כי החומרא שלא לעלות להר, מסתירה מאחוריה קולא גדולה המבטלת מצוות מן התורה.

כבר כתבו ראשונים ואחרונים, כי אדם המחמיר במצוה אחת ומקל במצוה אחרת – עבירה היא בידו וצריך כפרה ווידוי. בכגון זה תיקן רבנו ניסים ווידוי ביום הכיפורים, לומר: "את אשר החמרת – הקלתי, ואשר הקלת – החמרתי". וכתבו הפוסקים, ש"כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין!"

ואכן, מול החומרא הקלה שהחמירו החותמים על העצומה, וקבעו שלא לעלות להר מספק, מקילים הם מאידך קולא חמורה, שהרי בכך מתבטלות מאתיים מצוות של תורה! את מהות העבירה מסביר בעל 'חזון איש', האומר: כי פוסק המחמיר בהלכה מסוימת, רוצה לקנות לעצמו שם של פוסק מחמיר. משיצא לו שם של "פוסק", מאפשר לו הדבר להקל במקום אחר. כך למרבה הצער בימינו, המחמיר בכניסה להר הבית זהיר, לכאורה, בכבוד המקום, אך חומרא זו סופה שהיא דוחה מאתיים מצוות שבמקדש. אחת המצוות המתבטלת כרוכה באיסור כרת, והיא הקרבת קרבן פסח, שכל ישראל מצווים בה. נמצא, שחומרא בחשש כרת ליחידים בהר הבית - חומרא שלא נמצא לה מקור בתורה שבכתב ושבעל פה - הופכת לקולא באיסור כרת וודאי לכלל ישראל, וביטול מצוות מפורשות בתורה. איך, אם כן, נסמוך על חומרא שמביאה לידי קולא המוחקת מאתים מצוות של תורה?

דוגמא אחרת: יש מי שמביא כראייה את העובדה, שהרב קוק זצ"ל לא הכניס אצבעות לכותל, ומכאן ראייה שאסור להכנס להר הבית. הרב - כרב ראשי לארץ ישראל, הרי ראה יהודים מנשקים את הכותל ומכניסים פתקאות בין אבניו, איך זה שלא יצא בתשובה מנומקת כדרכו, ובאזהרה לרבים, לבל יעיזו להכניס אצבעות לכותל! הרב כתב אלפי תשובות ואגרות, ומליוני מילים, איך לא יצא כנגד עוברי עבירה! אך ידע הרב את ההלכה ש"מחילות לא נתקדשו" (רמב"ם בית הבחירה ז, ח) ומותר להכניס אצבעות לכותל, אלא שהרב בצידקותו החמיר על עצמו.

הנה כיצד לוקחים תלמידי חכמים חומרא שהחמיר צדיק ויחיד בדורו לעצמו, והפכו אותה לקולא גדולה לכלל ישראל, לבל יקיימו מאתיים מצוות שבמקדש.

ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים

מעתה, אם יבוא אדם וישאל: האם לא היה ראוי לקבל כהלכה פסוקה את תוכן העצומה שחתומים עליה מאה רבנים? תשובתו בצידו. שכן, איך נקבל 'השקפה' האומרת שמתוך יראת שמים גדולה לא נקיים את מצוות ה'. האם נחליף את התורה בפילוסופיה?!

כל בעל נפש הקורא מאמרים אלה עומד ומודה לה' בכל יום בכוונה גדולה בתפילה, על שהבדיל אותו מן התועים, באומרו: "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים! ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". במיוחד לאור האמור, שחכם המחמיר על הציבור מחד - ומיקל מאידך, צריך להתוודות לפני ה' על שהורה הוראה לחומרא - שהביאה לידי קולא. אשרי לו לאדם הפטור מן הווידוי הזה.

הסיבה להופעת מאמרים ועצומות – קנאה!

כל יודע ספר, הרואה את הדחף להוציא מאמרים ולהחתים על עצומות, ומעיין בנימוקים ההלכתיים כדוגמת הראיות הנ"ל, מבין, שיש דברים בגו. אין לפנינו דיון הלכתי, אלא מגמה להשליט 'השקפה' המקובלת בחוג מסוים בציבור. מסיבות שונות שמו להם אישים שונים למטרה, ללמד את כלל ישראל, שהמצוות שבמקדש בטלות בדורנו.

אם לנסות לרדת לשורשי הדחף של תלמידי חכמים לעצור את העולים להר, דומה, שיש כאן פחד, ואף קנאה. כלומר: איך יתכן שיקומו המוני עם, צעירים ומבוגרים, והם יקבעו שצריך לקיים מצוה כבניין המקדש; האם הם חכמים יותר מחכמי הדור לחטוף מצוה זו לידיהם?! לא יהיה זה רחוק מלומר שכאן שורש הבעיה.

למעשה כבר כתב הרמב"ם, שזו הסיבה שהצריכה התורה להעמיד מלך מיד עם כניסת ישראל ארצה בימי יהושע, שכן, כאשר יבואו לקבוע את מקומו הקבוע של המקדש, תתחיל מריבה בין השבטים, שבט זבולון יאמר - בחלקי יקום המקדש, ושבט יהודה יאמר - בחלקי ייבנה המקדש, לפיכך חייבה התורה להעמיד מלך בטרם ייבחר המקום הקבוע בירושלים, כי אם תתעורר קנאה כזו בין השבטים, המלך הוא שישליט סדר בעם לבל תפרוץ מריבה רבתי. ובלשון הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מה): "שלא יבקש כל שבט היותו [של המקדש] בנחלתו ולמשול בו. והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה - כמו שנפל בבקשת הכהונה [כשקורח נתקנא באהרן הכהן]. ולזה באה המצוה שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, שיצווה לבנותו ותסתלק המחלוקת".

דומה, שזו גם הסיבה, שכאשר אנו ב'מכון המקדש', מבקשים להפגש עם חכמי ישראל לדון עמהם בשאלת חידוש העבודה במקדש - ומדובר בבקשות לרוב - נתקלים אנו בסירוב ובדחייה מנומסת - שכן, חוששים הם לעמוד מול האמת.

לא לנו לרדת לשורשי הבעייה, אך אם זו הסיבה, הווה אומר שדרכנו בטוחה. עולם התורה יודע, שהאמת עם העולים להר, ובהעדר אסמכתא הלכתית יוצאים במאמרים שאינם אלא 'השקפה'. מאמרים אלה גופם - הם התשובה הטובה ביותר עבורנו, שכן, לא תבוא 'השקפה' ותדחה מצוות מפורשות בתורת משה.

כך למעשה קרה בעניין הטלת תכלת בציצית, הראשונים שהטילו תכלת בטלית היו המון העם. לעומתם חכמי התורה שללו את הטלת התכלת. אף שם נתנו חכמים טעמים שונים ב'השקפה', מדוע אין להטיל תכלת, וכגון, "שלא לעז על הראשונים" וכיוצא בכך. היום התכלת כובשת לה מקום, ה'השקפה' נדחית הצידה, והולכים ומתרבים תלמידי חכמים המטילים תכלת בציצית.

המונע את הרבים מלעשות מצוה – אין מספיקים בידו לעשות תשובה

נוכחנו בעבר, כי כל עצומה נגד העלייה להר הבית משיגה את ההיפך, והיא אף מגבירה את הרצון לעלות להר, כך הולכים ומצטרפים אנשים חדשים המרגישים חובה לעלות להר, והדבר נוסך בנו עידוד, בבחינת – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

מאידך גיסא, העובדה, שזה כיובל שנים יש מי שפועלים בתירוצים שונים כדי למחוק מן התודעה הציבורית את המצוות שבמקדש, מכאיבה ומדאיבה את הנפש, שכן יש לכך משמעות חמורה. הרמב"ם דן בנושא זה במורה נבוכים ג, מא, וכותב, שציבור המחליט מסיבה כל שהיא, שלא לקיים מצוה המחוייבת מן התורה, יש בכך גדר 'כפירה'. כי אמונה בה' אינה רעיון בעלמא, אלא היא נבחנת במעשה בפועל; אדם העושה את מצוות ה' – סימן שהוא מאמין בו. לעומת זאת הנמנע מלעשות מצוה באופן קבוע, הווה אומר, שאינו מאמין בה' ובמצוותיו. ובלשונו שם: "כל עבירה שייראה ממנה סתירת התורה [על ידי יחיד]... או עדה מישראל [משפחה או שבט] שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה!" על כך קורא הרמב"ם את הפסוק: "העושה ביד רמה". על המשמעות המעשית הנובעת ממציאות זו ראוי לעיין שם, ולא כאן המקום להרחיב.

לאור האמור תמוה בעינינו מניין לוקחים תלמידי חכמים את הבטחון והאומץ, לא רק לדבוק באמונה שהמצוות שבמקדש בטלות, דבר חמור כשלעצמו, אלא גם יוצאים כנגד רבים מישראל המשתוקקים לקיים את מצות ה'. מנין שואבים הם כוחות נפש להלחם בעושי מצוה? איך לא נתנו את דעתם על מה שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה ד, א: "יש דברים המעכבים את התשובה... ואין הקב"ה מספיק בידו של אדם לעשות תשובה לפי גודל חטאו... [ואחד מהם] המעכב את הרבים מלעשות מצוה".

למקרא מאמר המרחיק את העם מבניין המקדש - חובה כפולה לעלות להר הבית

באשר לנו, הדיון במאמרים דלעיל מביא אותנו למסקנה, מדוע עלינו דווקא עתה להתחזק באמונה וכן במעשים בפועל בעניין העלייה להר, ולפעול ביתר שאת ויתר עז לקיום המצוה בדורנו. עומדים לעינינו דברי ר' חיים מוולוז'ין, ש"אף אם יתאספו כל חכמי ישראל... וינסו לשנות אף איזה פרט מאיזו מצוה... לא נאבה ולא נשמע אליהם!"

דברי ר' חיים מוולוז'ין מקורם בהלכה ברמב"ם, הכותב בהלכות יסודי התורה (ט, א) שיש להזהר מכל פירוש חדש, המשנה פרט ממצוות התורה, וכלשונו: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים! אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת". ופירש בהמשך, שחל איסור "לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... שהרי בא להכחיש נבואתו של משה". המעיין במצוות שנדונו לעיל במאמרו של הרב אבינר שליט"א מוצא מצוות, שנוספו בהן פרטים חדשים, כמו כן ימצא מצוה – ולא אחת - עם פירוש חדש "שלא שמענו ממשה".

יש להניח שלו היו מראים לרבנים החתומים על העצומה מאמרים כנ"ל, המלמדים על המגמה העומדת מאחורי העצומה, היו שוקלים ביתר זהירות האם לחתום. אך גם לאחר מעשה, תמוה שלא נשמעת מחאה על הפרשנות העולה ממאמרים אלה המתפרסמים ברבים, כשתוכן המאמרים עומד בסתירה לדעת חז"ל והרמב"ם.

יתירה מזו, אי אפשר להמנע מן הקביעה, כי יש במאמרים חידוש במצוות, וכן תוספת וגרעון, ופירושים "שלא שמענו ממשה". האם החותמים על העצומה סומכים את ידם על פירוש שיש בו פגיעה ביסודות התורה?! האם החותמים על העצומה אינם חוששים מצמיחת סוג של יהדות חדשה, המחליפה תורה ומצוות ב'השקפה'?

החובה המוטלת על אדם מישראל לעלות להר – יסודה ב'ברית סיני'

עצומת מאה הרבנים פותחת בביטוי התלמודי: "אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן", ורצונם לומר, שמאה הרבנים ממשיכים את שליחותם של הרבנים הראשונים אשר פירסמו עצומה בתשכ"ז סמוך לשיחרור ירושלים ומקום המקדש.

צריך להעיר בעניין זה, שהביטוי "אנן שליחותייהו קא עבדינן" נאמר כהמשך לשליחות משה והזקנים בהר סיני. מקור הביטוי בגמרא בגיטין פח, ב; שם מסביר רש"י, שחכמי ישראל בכל הדורות הם שלוחים מטעם משה רבינו ושבעים הזקנים, שקיבלו את התורה במעמד הר סיני. באותו מעמד הוטלה החובה על שבעים הזקנים להעביר את התורה ומצוותיה לדורות הבאים. רש"י מוסיף, כי שם נזרק דם הקרבנות על ישראל "ובאותו דם נכנסו לברית". כלומר, המבחן של חכמי ישראל במהלך הדורות הוא, האם הם ממשיכים לשאת על שכמם את החובה והשליחות להנחיל את תורת משה שניתנה בסיני. זה עניינו של המושג "שליחותא דקמאי".

כל אדם מישראל מחוייב ל'ברית סיני' ולקיום כל המצוות שבתורה

המקור לדברי רש"י הוא מאמר חז"ל בויקרא רבה (פרשה ו) המבהיר באופן חד וברור, את הברית שנכרתה בסיני בין בורא עולם לישראל: "משל למלך המשביע לגיונותיו, אינו משביען אלא בסייף! לומר: כל העובר על התנאים הללו – תהא הסייף הזה עוברת על צווארו". כלומר, בהר סיני נכרתה ברית נצחית בין מלכו של עולם לבין עם ישראל על קיום מצוות ה' בכל תנאי. חובתנו, אפוא, לחזור ולשנן, כי אנו מחוייבים לברית זו, ואין אנו בני חורין להשתחרר ממנה. כולנו שלוחים של משה רבינו והזקנים להמשיך את התורה שניתנה בסיני, ו"שליחותא דקמאי עבדינן".

במיוחד כשאנו רואים בעינינו אנשים נדקרים בסכין ובסייף ברחובות, שמא יש בכך אות משמים, שאיננו עומדים בשבועה שהשביע הקב"ה את ישראל, שהעובר על מצוותיו - דינו סייף.

כמי שמחוייבים ל'ברית סיני', הברית הזאת מחייבת לחדש את מצות בניין הבית בכל דור ודור, ממילא לא נוכל לקבל תוכן של מאמר העומד בסתירה לברית זו.

חכמינו ז"ל - כמעבירי המסורת - המשיכו שליחות זו, כשמסרו בידינו את ההלכות האמורות במקדש, ואף את תיאור הבניין לפרטיו כמובא במסכת מידות. יתר על כן, חכמים הקפידו לשמור את המסורת אודות המקום המדויק של ההיכל וקודש הקדשים בהר הבית, שם צריך לקום המקדש כבעבר. מסורת זו נזכרת בתלמוד, במדרש, בראשונים ובאחרונים, והעולים להר נכנסים לתחומו על פי המסורת הקבועה מדורות.

הרבנים החתומים על העצומה, כותבים: "ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש". משפט זה אולי היה לו מקום מיד עם שחרור ירושלים בתשכ"ז, בטרם נאספו כל המקורות המוכיחים כי מקום המקדש ידוע, ועבר במסורת מאז ומעולם. למעשה גם ברגעי השחרור של ההר, ידעו הרבנים הראשיים וחכמי ישראל שנכנסו להר, ואף כל חייל פשוט, את מסורת הדורות כי כיפת הסלע היא מקום קודש הקדשים.

אין זה לכבודם של מאה רבנים מישראל לחזור על המילים: "נעלם מאיתנו מקום המקדש" אחרי כיובל שנים, כשמוטל על כל חכם בישראל ללמוד ולברר את החיוב לקיים את המצוות שבמקדש. מי שלא למד עדיין, בכגון זה אמרו חז"ל: "שהיה להן ללמוד - ולא למדו!" (ראה הוריות ד, ב; וכן סוטה לה, ב). המקורות בעניין מקום המקדש בכיפת הסלע מצויים היום לכל דורש, ומקרא כתוב הוא: "דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה". בין השאר ניתן לקבל חומר מסודר בעניין זה ב'מכון המקדש'.

על כל פנים, המודעה שנכתבה בתשכ"ז לא נכתבה אלא לזמנה. אין מי שיעלה על הדעת שמודעה זו מבטלת, חלילה, את הברית והשבועה שנשבעו ישראל בהר סיני, אלא אנו ובנינו ובני בנינו - ומאה הרבנים בכלל זה - מחוייבים לברית זו. בוודאי אין מי שיצפה, שעם ישראל ייטוש מחוייבות זו, בעקבות עצומה שהחותמים עליה מעידים על עצמם כי אין בידם הידיעות הנדרשות בסוגיה זו. וכבר כתב הרמב"ם (סנהדרין ט, ב) ש"דיין האומר 'איני יודע' - הרי הוא כמי שאינו".

לא תהדר פני גדול

 עפר אנו תחת כפות רגליהם של רבותינו חכמי ישראל האחרונים. אך דווקא משום כך הוזהרנו בתורה, לבל נלך אחרי דברי חכם מישראל בעיניים עיוורות, בוודאי כשאינם מביאים מקורות בהלכה אלא באים להביע 'השקפה'.

כך כתב רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמרו (הובא בהקדמה ל'עין יעקב') בשאלה, איך להתייחס לדברי גדול בתורה שאינו מביא ראיה לדבריו: "אמר ה' יתברך... 'לא תהדר פני גדול!' היינו, אין לו לאדם לומר: שנאמין לאדם גדול בתורה, ונטען לו כי האמת איתו בלי ספק - מפני שהוא אדם גדול כהימן וכלכול ודרדע! שכל זה אינו ראייה! אבל אסור!" לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם כל קביעה הלכתית צריכה ראייה מפסוקים ודברי חז"ל, לעומת זאת, הנשמע לדעה כל שהיא בהלכה מתוך אמונה עיוורת עובר על איסור מן התורה.

כך, למעשה, קבע אביו הרמב"ם להלכה, - שההולך אחר דעת חכם בעיניים עצומות, למרות שהוא יודע שיש פירכא לדבריו, הרי הוא עובר על "מדבר שקר תרחק". עוד כתב, שאם אדם חושש להביע את דעתו כשהוא רואה נטייה מן ההלכה, הרי הוא עובר על איסור - "לא תגורו מפני איש" (ראה שבועות ל, ב; ורמב"ם סנהדרין כב, ב). אפילו נביא בישראל, האומר דבריו מכוח הסברא - דבריו בטלים, כדברי הגמרא בחולין קכד, א. הרמב"ם מביא מימרא זו בהקדמתו לפירוש המשניות, באומרו: "הנביא, כשיסבור סברא וכד', ויאמר הנביא, כי הקדוש ברוך הוא אמר אלי שסברתי אמת - לא תשמע אליו! וכן אמרו החכמים: 'האלהים! אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענה מינה!'" כי גם הנביא המחדש סברא, צריך לבסס אותה על מקורות מוצקים ככל חכם אחר, ולהביא ראיה מפורשת לדבריו מן המקרא, וממסורת מפורשת שנמסרה לו ממשה רבינו מדור לדור.

כעין זה כותב רבי יצחק קונפנטון: "יש לך להזהר מלקבל כל דעה, עד שתחקור ותחפש עליו, כי 'פתי יאמין לכל דבר!' (משלי יד, טו)".

עוד מצינו במאירי (פסחים סו, א) הכותב: "אף המוצא עצמו בקי ושלם ויודע להשיב בכל דבר, לא יחליט את הדברים מסברתו... שכל המורה הוראה מסברת עצמו בלא הכרח [ממקור מפורש] נותן מקום ופתחון פה על עצמו לחלוק. ואף בתלמוד המערב שנינו, שלא נתמנה הלל נשיא עד שהניח מה שהיה סבור להביא ראיה מסברא... ובא לו מצד קבלתו [הראייה שהביא היתה מצד הקבלה והמסורת]... ואף על פי, שהיה יושב ודורש כל היום כולו - לא קיבלו ממנו, עד שאמר להם: 'יבוא עלי! כך שמעתיה משמעיה ואבטליון!' - מיד קבלו ממנו והושיבוהו בראש ומינוהו נשיא. כן אמרו שם... 'כל תורה שאין לה אב אינה תורה'".

מעתה, שהרבנות הראשית לא הוציאה ספר מסודר או תשובה מסודרת לביסוס האיסור לעלות להר הבית, אין להעלות על הדעת שיבוא אחרון שבאחרונים בדעת יחיד, יחלוק על חז"ל והראשונים הרואים בכך מצוה, וידחה את דבריהם מכוח סברא. כבר אמרו חז"ל: "אל תהי דן יחידי" ואין מי שיכול לכפות את דעתו על כלל ישראל למנוע אותם ממצות העלייה.

אמנם צירפו לעצומה שמות של רבנים לרוב, אך בכגון זה אומרת הגמרא: "רבותא למחשב גברי?!" הוראת הלכה שאין לה מקור מפורש, ומעידה על עצמה שאין לה את הידע המספיק בעניין, אינה מקבלת תוקף רק בגלל חתימות של רבנים.

מצינו אמנם נוהג שהתקבל בדורות האחרונים, הנקרא 'היתר מאה רבנים', להתיר לבעל לשאת אשה שנייה במקרים מיוחדים, בחתימת מאה רבנים. אך אין בחתימה זו שום חידוש, שכן מבחינת ההלכה אין מניעה שישא אדם נשים אחדות, אלא שלאחר תקנת רבנו גרשום שלא לשאת אלא אשה אחת, תקנו פתח להתיר לבעל לשאת אשה שנייה, במקרים יוצאים מן הכלל, כשכל מקרה נבדק לגופו. מאידך, מעולם לא שמענו שיש כוח למאה רבנים לבטל בחתימתם מצוות מישראל.

הקב"ה אינו זקוק ל'היתר מאה רבנים' כדי לבנות את מקדשו, שכן, מצות הבניין קיימת לעולם ולעולמי עולמים - לא בטלה ולא תיבטל, ולהיפך, רבני ישראל הם שמצווים ועומדים לקיים את מצות ה'. כך גם השכינה לא זזה ממקומה בקודש הקדשים, והיא ממתינה לישראל שיבנו מקדש, וכדברי חז"ל (שמות רבה ב): "לא זזה השכינה מתוך ההיכל". כך גם כתב הרמב"ם שקדושת המקדש נצחית: "ושכינה אינה בטלה" (בית הבחירה ו, טז). מי שצריך היתר לפטור את עצמו מן המצוות שבמקדש, הרי זה רב הקובע כי המצוות שבמקדש בטלו, אולם "היתר" כזה אינו בנמצא. 

ה. 'דור שצרות באות עליו - בדוק בדייני ישראל!'

דייני ישראל בלשכת הגזית סמוך למזבח

בשל מי הרעה הזאת?

אחת הטענות שטוענים אישים שונים נגד העולים להר היא: אתם מעוררים את זעם המוסלמים השולטים בהר הבית, בעלייתכם אתם פוגעים ברגשותיהם ובמקום המקודש להם, ובכך נותנים אתם "חרב בידם להרגנו". בעלייתכם אתם פועלים נגד דעת גדולי התורה, האומרים, ש"אסור להתגרות באומות". החיכוך עם הערבים בהר הבית מביא לשפך דם יהודי בראש חוצות, כשבין ההרוגים - תלמידי חכמים, נשים וילדים, הנהרגים על קידוש השם. יתר על כן, בעלייתכם להר אתם עוברים על חשש כרת, דבר המעורר קטיגוריא על ישראל, ומביא את עם ישראל לכלל סכנה.

טענה זו נשמעת בדרך כלל מפי תלמידי חכמים השרויים עדיין באווירת הגלות, אך מסתבר, שגם מנהיגי הציבור ההולכים בשיטת מרן הרב קוק זצ"ל, הרואים בתקופתנו תקופת 'אתחלתא דגאולה' נסחפים בזרם. כך, על כל פנים, טוען בשיעורו ראש ישיבה הדוגלת בשיטת הרב קוק זצ"ל: "זה שיכולה לבוא פרחחית עם סכין מהמטבח ולדקור חייל יהודי, שעומד עם מדים של צבאנו שמייצגים את עמנו - זה בגלל יחס לא נכון למקום המקדש".

כבר היו דברים מעולם. אפילו למשה רבינו אמרו בפרשת קורח: "אתם המיתם את עם ה'!" זאת, במקום להטיל את האשמה על קורח ועדתו בעלי המחלוקת. ולענייננו: אותם אישים המטילים אשמה על אחרים, ישאלו נא את עצמם, שמא הצרה באה עלינו, כיון שאנו כולנו מעכבים זה שנים את קיום המצוות שבמקדש?

הרי כך לימדונו חז"ל במדרש תהלים יז: "משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה. לאחר שהכהו אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שציוויתיך - היום כמה ימים ולא השגחת בי! כך כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש". מדובר על חללים שנופלים במלחמה בסייף, דבר הבא להזכיר, כי העם אינו מקיים את 'ברית סיני'. האם ניתנה לנו רשות להתעלם מדברי חז"ל אלו ומן הלקח שלימדונו לדורות?!

עוד אמרו חכמים, שבית הדין של הדור הוא האחראי על הקרבת הקרבנות כסידרם, כמובא בספרי פרשת פינחס: "'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם... כבשים בני שנה... שניים ליום': הרי זו אזהרה לבית דין!" האם לא אל מנהיגי דורנו דיברה התורה?!

וראה בספר החינוך (מצוה תא) הכותב, שהכהנים וכלל הציבור אף הם אינם פטורים מלהרים את המשא, ולחדש את עבודת הקרבנות. והיה, אם חלילה, מתעצלים המנהיגים מלקיים את המצוה - האחריות נופלת על כלל ישראל.

מבלי לפטור אדם מישראל מאחריותו האישית, על גדולי התורה שבדור נופלת אחריות כפולה, לפיכך אמרו חכמים בעניין פורענויות הבאות על ישראל (שבת קלט, א): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו - צא ובדוק בדייני ישראל!"

אל ירך לבבכם!

באשר לעצם האמירה הנשמעת מפי מנהיגים בישראל, ש"אסור להתגרות באומות" ייאמר: לפתגם עממי זה אין בסיס בהלכה, והוא מנוגד לתורת ישראל. שכן, בשעה שישראל נמצאים במלחמה מול אויב המתנכל להשמידו, חל איסור מפורש לפחד. ומפורש בדברים (ז, יז): "כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? - לא תירא מהם!" וכתב בעל ספר חרדים בשם רבנו יונה (לא תעשה א, לא) כי המהרהר בדבר ומכניס פחד בליבו, עובר על לאו מן התורה, ובלשונו: "'לא תירא מהם'... הוזהרנו בזה, שאפילו יראה האדם צרה קרובה ומלחמה... יקווה לישועת ה'!" עוד כתב הרמב"ם בעניין זה (מלכים ז, טו): "כל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם'... ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו".

לפלא בעינינו, שרבנים בישראל ניתלים באימרה שאין לה בסיס, ומפרסמים דברי כניעה והתרפסות לאויב בעת מלחמה. איך אינם חוששים להמיס את לב העם, ולעבור לעין כל על איסור לאו מן התורה!

אבל אשמים אנחנו!

זה יובל שנים שעולם התורה זנח את מקום המקדש, ואף מסר אותו ביודעין למאמיני האיסלאם, מה הפלא שמשם יוצאת הרעה וההסתה כנגד העם היהודי. מול חילול השם במקום, השכינה זועקת, כמובא בפסיקתא רבתי (לב) "אמר הקב"ה לאומות העולם: רשעים! 'עד מתי כבודי לכלימה!' 'כבודי' - זה בית המקדש שנקרא 'כבוד'... אמר הקב"ה: עד מתי אתם מקרקרים בו ומעמידים בו צלמים!" מעתה, שישראל הפקירו ביוזמתם את מקום המקדש לאיסלאם, כבוד ה' מחולל בכפליים, החילול אינו רק בגלל המוסלמים המקרקרים בו, אלא בגלל היהודים שמפנים עורף למקום.

בימי דוד המלך יצא הקצף על ישראל, למרות שהיה משכן בגבעון, והקריבו בו קרבנות, עם זאת, כיון "שלא תבעו בנין בית המקדש [בירושלים]" באה עליהם מגיפה. עתה בדורנו, שמצות הקרבנות בטלה ביודעין, וישראל מואסים במקדש ומוסרים אותו לידי זרים, מה הפלא שעם ישראל נרדף ממלחמה למלחמה.

מול מציאות עגומה זו, כשהמנהיגים רואים לעצמם תפקיד לרפות ידיים, נחמה גדולה היא לעם ישראל, כשקמים אנשים מישראל, ועולים להר הבית במטרה לחדש את העבודה. בעצם עלייתם להר, מלמדים הם סניגוריה גדולה על עם ישראל, לאמור: הנה, עם ישראל אינו מיואש! עם ישראל משתוקק בכל ליבו לבניין המקדש!

לעומת מנהיגות מרפה ידיים, ראויים לברכה אותם תלמידי חכמים אמיצי הלב, המחזקים את ידי העולים להר, ואף עולים בראש תלמידיהם להר, ושכרם הרבה מאד.

מול עלבון השכינה – הצדיקים משלמים את החשבון

במסע הרציחות האחרון נהרגו צדיקים וקדושי עליון, ומאליה עולה השאלה: מה זאת עשה אלקים לנו? מדוע דווקא יהודים צדיקים וישרים נרצחים? שאלה אחרת המבקשת את פתרונה: מדוע קורה, שממשלה בישראל הורסת בתים וישובים של תורה, ואף בתי כנסת בישראל נהרסים?

קטנים אנו מלהשיב את התשובה, אך מתברר, ששאלה זו העסיקה את חכמינו ז"ל, ומן הראוי להאזין לתשובתם כפי שהובאה בגמרא בברכות (נח, ב) שם נאמר: "מיום שחרב בית המקדש - נגזרה גזרה על בתיהם של צדיקים ליחרב!" ומביאה הגמרא מעשה, בעולא ורב חסדא שהיו מהלכים בדרך, וראו בית גדול שהיה מיושב בעבר ברוב פאר והדר - ועתה חרב. נאנח רב חסדא ואמר: איך אוכל שלא להתאנח! בית זה הכינו בו ככרות לחם לכל דורש, וחילקו בו כסף לכל נצרך, וכל הנכנס לבית רעב - היה יוצא כשהוא שבע, והנה, הפך הבית לתל חרבות – ולא אתאנח?!

השיב לו עולא חברו: "דיו לעבד שיהא כרבו!". ורצונו לומר: יפה הוא הבית שעשו בו חסד למופת, אך לא יתכן שביתו של הקב"ה וארמונו חרב, ובאותה שעה ישב אדם מישראל – ויהא זה צדיק – בארמון מפואר.

נמצא, שהצדיקים, הם המשלמים את עלבון השכינה! כי הם שהיו צריכים לצאת בראש העם, והם שהיו צריכים להשיב את השכינה למקומה בירושלים.

זה, אפוא, חשבון הנפש שעלינו לעשותו: שמא ה"עבד" לא פעל ולא עשה מספיק לבניין בית "רבו" ולבניין המקדש, ולפיכך יצא הקצף דווקא על צדיקים שבישראל.

כולכם חייבים בכבודי

כבוד רבני ישראל יקר לנו, אך כולנו חייבים בכבודו של הקב"ה, ועשיית רצון ה' קודמת לעשיית רצון רבנים כשהם מתלבטים. הרבנות כיום מהססת ומתקשה לקבל החלטות. בכגון זה אמרו חכמינו ז"ל (גיטין נו, א): "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

זה עניינו של הפסוק: "והייתם נקיים מה' ומישראל". חובת עושי מצוה להיות "נקיים מה'" תחילה, גם אם ישראל אינם מבינים זאת, ורק לאחר מכן ראוי להיות "נקיים מישראל". כבר היו דברים מעולם, כשיהושע בן נון חשד בבני גד וראובן שעברו עבירה בבניין מזבח על הירדן. בתשובה אמרו בני גד לנשיאי ישראל (יהושע כב, כב): "אל אלקים ה'... הוא יודע!" כלומר: כבר עכשיו יודע הקב"ה כי אנו נקיים מאשמה וכוונתנו טהורה. "וישראל - הוא ידע!" ובאשר לעם ישראל – יבוא יום שגם עם ישראל ידע כי הצדק עמנו. מששמעו הנשיאים את טענתם נאמר בפסוק: "וייטב בעיניהם".

באשר לנו – כך נצטווינו בתורת משה גם מול תוכחת רבנים מישראל: "לא תגורו מפני איש!" לפיכך לא נירתע מלקיים את מצות ה'. בעניין זה כותבים האחרונים (שולחן ערוך אורח חיים א, א): "לא יתבייש אדם מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך". עוד הוסיפו ואמרו, כי גם אם עומד אדם במקום גדולים, יקיים את מצוות ה' ללא חת, וכדברי יהודה בן תימא האומר: "הווי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". לא בכדי מסיים התנא את דבריו במילים: "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", ללמדנו בא, כי רק אם יהיו ישראל בגדר "עז כנמר" יזכו לבניין המקדש.

אף דוד המלך קמו לו מתנגדים בעת שבא לבנות את בית ה', כמובא במדרש תהלים (קכב, ב): "אין דור שאין בו ליצנים; מה היו פריצי הדור עושים? היו הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים לו: דוד! אימתי יבנה בית המקדש! אימתי 'בית ה' נלך'! והוא אומר: אף על פי שהם מתכוונים להכעיסני... אני שמח בלבי... 'שמחתי באומרים לי [הליצנים] בית ה' נלך'". הרמב"ם כותב בעניין זה: "כמה היה דוד המלך מצטער מן המינים... שהיו משיבין על החוקים [חוקי הקרבנות] וכל זמן שהיו רודפין אותו... היה מוסיף דביקות בתורה... אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד" (הלכות מעילה ח, ח).

 לאור האמור אל לנו להירתע מדברי הליצנות והלעג, וכדוד מלך ישראל נוסיף דבקות בתורה ובקיום מצוותיה. מול דברי הליצנים האומרים "אימתי יבנה בית המקדש!" היה נעים זמירות ישראל מעורר כיסופים למקדש - כמובא בתהילים פד, ג: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'!" "גם ציפור מצאה בית, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה - את מזבחותיך!" ורצונו לומר: כשם שהציפור נכספת להגיע אל הקן ואל הגוזלים שלה - כך גם אני משתוקק להגיע אל ה'חצרות', אל ה'מזבחות' אל ה'בית' ואל המקדש.

ו. 'כי מנסה ה' אתכם'

התפקיד המוטל על כתפינו הוא הרבה יותר קשה ממה שאנו סבורים. על כף המאזנים אינו מוטל פרט כל שהוא בתורה, כגון העלייה להר. בכף המאזניים גם לא מוטל המקדש ועבודתו. המשא המוטל על כתפינו הוא הרבה יותר כבד: האם מנציחים אנו את תורת הגלות, וממשיכים אותה גם בארץ ישראל, דהיינו, קיום מצוות אחדות בלבד מתוך תרי"ג המצוות שניתנו בסיני – כאילו היינו בגלות ספרד ותימן - או שאנו מקימים בארץ ישראל מחדש את התורה כולה מן המסד ועד הטפחות?

לא רק שאלת הר בית ובניין המקדש רובצת על כתפי הדור, אלא איזה סוג של יהדות עומדת לצמוח בארצנו? האם יהדות של חוסר אונים ואפס מעשה - יהדות של 'השקפה', יהדות של דיבורים מן השפה ולחוץ, או יהדות של תרי"ג מצוות שנצטווינו מסיני מפי הגבורה?

שאלה בענייני אמונה

כאן המקום להעלות שאלה המעסיקה את שוחרי המקדש: הרי רצוננו לקיים את מצות ה' בתורתו! מדוע הדבר כרוך במאבקים כה גדולים? המאבק מתנהל מבית ומבחוץ: מחד גיסא מתנהל מאבק מול אויבי ישראל המחללים את מקום המקדש, ומאידך גיסא מתנהל מאבק רוחני הלכתי מול תלמידי חכמים, החיים עדיין את רוח הגלות. כיצד ניתן להסביר את העובדה, שיש תלמידי חכמים המערימים קשיים בהלכה ובהשקפה, ומנסים לחסום בכך את הדרך אל המקדש?

תשובה: חשוב להעמיד מול עינינו את דבר ה' בתורתו, שכן, פעמים מעמיד הקב"ה את העם בניסיון. ככתוב (דברים יג, ב): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום... לאמור: נלכה אחרי אלהים אחרים... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא. כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת, הישכם אוהבים את ה' אלהיכם"

למקרא מצוה זו בתורה, שואלים הפרשנים שאלה מחוייבת המציאות (חזקוני דברים יג ג): "ואם תאמר: מאחר שסופו [של הנביא] לקלקל, למה נתן הקדוש ברוך הוא את רוחו עליו להיותו נביא אמת? [הרי יש חשש] פן יטעה אחר כך את בניו [בנבואת שקר]! תשובה לדבר: 'כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם, לדעת, הישכם אוהבים את ה' אלהיכם'".

הנסיון מטרתו לתת שכר לאוהבי ה' המחזיקים במצוותיו

שאלה דומה שואלים הראשונים באשר לנשיאי ישראל שיצאו לתור את הארץ: כיצד נאמר - "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", והרי קורא הדורות מראש יודע כי סופם לחזור ולהטעות את העם? ובלשון (פסיקתא זוטרתא 'שלח'): "ואם תאמר: למה לא מנעם הקדוש ברוך הוא מלשלח [את המרגלים]?... [תשובה]: כדי לשלם שכר טוב ליהושע וכלב!... הבא ליטהר [כיהושע וכלב] מסייעין אותו! בא ליטמא [כשאר המרגלים] פותחין לו!... ללמדך, שאין מוליכין את האדם אלא בדרך שהוא רוצה: הזוכה - זוכה לעצמו. והחוטא - חוטא לעצמו".

כך מסביר אבן עזרא (שמות טו, כה) את הפסוק שנאמר במרה, כשישראל צמאו למים: "'ושם ניסהו' [זאת על שום מה?]... כדי להיטיב לסובלים מצמא על שלא הלינו על משה".

נמצאנו למדים, שכל דור וניסיונותיו, ופעמים צריך עם ישראל לעמוד בפני נביאים ומנהיגים, אשר תחילת דרכם היתה על דרך האמת, אך ברגע של חולשה לא עמדו בניסיון ופנו לדרך אחרת. כבר אמרו חכמים בברכות (כט, א): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי!"

מכאן קבע הרמח"ל כלל גדול ב'מסילת ישרים' (א): "כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון", ומכאן תשובה לנו ולבני דורנו. אף אנו עומדים בניסיון דומה לניסיון בו עמדו באי הארץ בימי משה יהושע. כמותם - גם אנו, נתונים במלחמה עם עמי הסביבה. כמו כן מוטל עלינו ליישם את המצוות התלויות בארץ ובמקדש - כבתקופת יהושע והבאים אחריו. נשיאי השבטים בימי משה במדבר לא עמדו בניסיון, למרות שכיהנו כראשי סנהדראות בימיו, עם זאת, טרם השתחררו מרוח גלות מצרים שדבקה בהם, לפיכך אמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". כך גם העם נסחף אחריהם ונענש. כנגד מציאות זו דיברה תורה כשאמרה: "אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו... ובו תדבקון!" כלומר לא להתיירא מבשר ודם ולא להסחף אחריו, אלא להתיירא מבורא עולם. אכן, מי שיצא נשכר מן הניסיון הרי אלו כלב ויהושע. הם שזכו בסופו של דבר להכנס ארצה ולהנחיל לישראל את הארץ.

מי שעיניים לו בראשו רואה גם בתוך המבוכה הכללית סייעתא דשמיא גדולה, שכן, למרות הניסיון הקשה לקיים מצוה בפני גדולים, קם דור חדש - דור של תקומה, רבנים ותלמידיהם, העומדים בניסיון ועולים באלפים להר הבית, דור המאמין במצות ה' כמאמרה, ובחובה לבנות מקדש בזמן הזה.

הגאון מוילנא: חטא המרגלים בימינו, והתיקון - בניין בית המקדש!

בספר 'קול התור', שנכתב על ידי תלמידי הגאון מוילנא מפי קודשו, מובא בפרק שני (אות ע) שהמצוה לבנות את ירושלים והמקדש צריכה להיות כבימי כורש, לפי הכתוב בישעיה: "האומר לכורש... וכל חפצי ישלים, ולאמור לירושלים תיבנה, והיכל תיווסד". כלומר, בית שלישי ייבנה בידי אדם, כבימי זרובבל יהושע בן יהוצדק, ועזרא ונחמיה.

בפרק חמישי שם מזהיר הגאון מפני המעכבים את הגאולה: "בעקבות משיחא גובר הסטרא אחרא ביותר להכות גם את תופשי התורה בסנוורים", ומבואר שם, שכאשר ישראל נוקטים במעשים לבניין המקדש בירושלים בא השטן להכשיל את ישראל ולדחות את הבניין לאין סוף, כשמטרתו להלחם ולעקור את האמת. אולם הקב"ה גוער בו, כמובא בזכריה ג, ב: "ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן! ויגער ה' בך - הבוחר בירושלים!" כי הקב"ה בוחר בירושלים ורוצה בבניין המקדש במהרה.

מכוח גערה שמימית זו ניתנו כוחות לישראל להשיב מלחמה שערה כנגד תופשי התורה, שהיו כמותם גם בבית שני, שם היו חכמים שרצו לעכב את הבניין (ראה זכריה ז, ג: "האבכה בחודש החמישי?"). מולם עמדו חכמים שבדור לחזק את האמת בעניין חובת בניין המקדש בכל דור ודור.

להלן עיקר דברי בעל 'קול התור' "חטא המרגלים הביא לבכייה לדורות... אותו לילה היה ליל תשעה באב שבו נחרב המקדש. נמצא שתיקון חטא המרגלים - צריך להיות על ידי בניין בית המקדש... כמו בימי כורש!... בעוונותינו הרבים... רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים... בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים... המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים... ורבינו בעל 'תוספות יום טוב' הכותב, שלפני הגאולה תהיה אתחלתא כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני... ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א... כמעט בכל יום דיבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות, כי – 'בציון ובירושלים תהיה פליטה והיה קודש. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה'... והכל יהיה כבימי כורש באיתערותא דלתתא... מה חזק כוחו של השטן, שהכניס דעה כוזבת גם בתופשי התורה לעכב את הגאולה. הרי המרגלים היו גדולי ישראל - השטן השיאם ר"ל... אכן, זה מה שאמר הנביא (ישעיהו נט, טו): 'ותהי האמת נעדרת', ואמרו חז"ל (סוטה מט, ב): 'בעקבות משיחא - חוצפא יסגא... והאמת תהא נעדרת': חוצפה נגד הדברים הקדושים של נביאנו וחוזינו, ונגד גדולי ישראל הקדמונים... ואנו תפילה שישובו במהרה מדרכם הרעה... הצו הנבואי: 'הרחיבי מקום אהלך'... מתבאר על פי הכתוב: 'תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'... ואמר רבינו הגר"א, שהובטח לנו בנבואת ירמיה (ל, יח): "כה אמר ה'... משכנותיו ארחם [שני משכנות: בית ראשון ובית שני] ונבנתה עיר על תילה וארמון [המקדש השלישי – על פי רש"י] על משפטו ישב'... ברכת ההרחבה באה רק כשהפעולה נעשית על ידי בני ישראל עצמם באיתערותא דלתתא... ואמר לנו [הגר"א] – העולים לארץ ישראל!... אשריכם שתזכו להיות שותפיו של הקב"ה ה'שב שבות יעקב ומשכנותיו [המקדשים] ירחם'!"

ואכן, מובאת מסורת בין תלמידי הגר"א, שאמר: "שאם רק יקריבו קרבן אחד במקדש - זה יהיה כבר הכל!" ותבוא הגאולה.

הרב קוק זצ"ל: זוהמת המרגלים בימינו - והתיקון

בעקבות דברי הגר"א אלו, יוצא הרב קוק זצ"ל בכל תוקף, כנגד תלמידי חכמים בדורו, המונעים את ישראל הרוצים לעלות ארצה מלבצע את מחשבתם. הרב רואה סכנה מצד 'מרגלים' בני דורנו, המעכבים את הגשמת נבואת ישעיהו לבניין ירושלים והמקדש (ישעיהו סו, א) שם נאמר: "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו... קול שאון מעיר קול מהיכל... שימחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה... כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו... וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה... על הר קדשי ירושלם אמר ה'". להגשמת נבואה זו כלשונה, יצא הרב קוק זצ"ל בקריאה גדולה לעלות לארץ ולירושלים, עם זאת, הוא מביע את החשש מרוח המרגלים המעכבת את תהליך הגאולה, וקורא להלחם בזוהמת המרגלים. זו לשונו (מאמרי הראיה, ב; 'הקריאה הגדולה: לארץ ישראל!'): "בואו לארץ ישראל! בואו וראו – 'ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה'... עלינו ללחום בכל עוז בשנאת ארץ הקודש שהתחילה להכנס בפרטים מקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדווקא במועד 'לחננה' התחילה להתנער מעט. המרגליות [תכונת המרגלים] היא מתאבקת בשארית כוחה. אמנם נוכל לומר בבטחה... שהיא דומה להתאמצות האחרונה של הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חיבת ארץ הקודש - אהבת ציון וירושלים - תרוץ אורחה, ותאיר כשמש בגבורתה... מי הוא העיוור... שלא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל?... [יבוא יום] וה' ישלם ניחומים... "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, יג).

עינינו הרואות עד כמה צדק הרב קוק זצ"ל, ולמרות רוח המרגלים שהופיעה בימיו, וסיכנה את תהליך הגאולה, צעד עם ישראל צעדי ענק לקראת תקומת העם בארץ ובמקדש, ורגלי עם ישראל כיום עומדות בחצרות הקודש. בוודאי עתה, כשמקום המקדש נמצא בידי ישראל, חובה כפולה ומכופלת מוטלת על העולים להר הבית לאזור עוז, ולהתחזק במצות הבטחון בה', ולומר: "לא אירא מרבבות עם, אשר סביב שתו עלי!" תשובתם לרכי הלבב - היא תשובת כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שעמדו והכריזו לעין כל: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!"

עמידה בניסיון

'אין חדש תחת השמש', ונראה שרוח המרגלים מתחדשת ככל שאנו מתקרבים לבניין הבית. שאלה זו עולה בימים אלה, כשנראה, שדווקא בחוגי הרבנים בציונות הדתית, המוכרים כנושאי דגל בניין הארץ על פי דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, דווקא שם קורה שהרבנים אינם עומדים בניסיון, וכך הפכו למנציחי החורבן. כך גם תלמידי חכמים הקוראים לעצמם תלמידי הרב קוק זצ"ל, למרבה הצער, דבק בהם משהו מזוהמת המרגלים, וכולנו תפילה שישובו בתשובה במהרה.

דומה, שמשהו מזוהמא זו דבק גם בכמה מתלמידי תלמידיו של הגר"א בדור האחרון. ולעומת רבים מממשיכי דרכו העושים לבניין ירושלים והמקדש בדורנו, יש מי שמצא משפט שנכתב על ידי אחד מתלמידיו בפירוש הגר"א לשיר השירים, שם נכתב: "שלא יצאו ישראל מאליהם לבנות בית המקדש". פירוש זה לא יצא בכתב ידו של הגר"א, כי שיטת הגר"א היא לא לכתוב דבר אלא אם כן יש לו מקור, בוודאי לא היה כותב דבר הסותר את מצוות התורה בלי מקור מפורש מן התורה שבכתב ושבעל פה.

עוד תלמיד מתלמידי הגר"א בדורנו, שהגדיל לעשות והוסיף פרק חדש ב'קול התור' – פרק שישי, שם הסתמך על הפירוש הנ"ל, וכתב, כביכול, בשם הגר"א, שאין חובה על עם ישראל לעשות בזמן הזה למען בית המקדש. תוספת זו עומדת בסתירה גמורה לדברים מפורשים בפרקי 'קול התור' שם נאמר פעמים אחדות, שחובה לקיים את מצות בניין הבית – ב'איתערותא דלתתא' כבימי בית שני. וכשם שבאותם ימים בנו ישראל את הבית למרות התנגדות אויבים מסביב, ולמרות התנגדות מלכות פרס - כך גם יש חיוב לעשות בבית שלישי. למרבה הכאב, לא נשמרו תלמידים אלה מאזהרת הגר"א, ולא עמדו בניסיון. דבק בהם משהו מרוח המרגלים וכתבו מה שכתבו. זאת, בניגוד לדברי התורה והנבואה בדבר חובת בניין הבית, ובניגוד לדברי תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים - והגר"א בכלל זה.

ירושלים חרבה 'בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה', ותיבנה כשיקומו לה אנשי אמנה

זה גם הניסיון בו עומד דורנו; המושג "נביא או חולם חלום" שנזכר בתורה, מכוון למנהיגים עם השקפות שונות ו'חלומות' שפעמים הם פרי הדמיון. אלה סוחפים אחריהם את הציבור הרחב. גם אדם גדול בתורה אינו חף מחולשות, מנגיעות ומטעויות, ובאה התורה להזהיר מפני 'חולם חלום', שמא גדלותו תאפיל על חולשותיו.

כאן עומד כל יחיד במבחן האמונה; האם יחזיק בכל עוז ב'ברית סיני', או יתפתה ויימשך אחר 'השקפות' ודעות הנשמעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

בעניין זה אמרו חז"ל במסכת שבת (קיט, ב): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה!" ומבואר ב'קול התור', שהתפקיד המוטל על הדור הוא - להעמיד 'אנשי אמנה' ובכך תיבנה ירושלים ויבנה המקדש.

דברי חיזוק ברוח זו מוצאים אנו ב'איגרת תימן', שכתב הרמב"ם, המזהיר אנשים בדורו מפני 'חולם חלום' שצמח באותה תקופה. הרמב"ם תובע מהם להחזיק בכל עוז ב'ברית סיני'. אלו דבריו באיגרת תימן: "אתם, אחינו, חיזקו ואמצו! והשענו על הפסוקים האלה האמתיים... אל יפחיד אתכם... חלישת אומתנו! שכל העניין הזה [של משיח שקר] אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחיבתכם בעולם! ושלא יחזיקו בדת האמת בעיתות כאלו אלא החכמים יראי ה'... שנאמר עליהם (יואל ג' ה'): 'ובשרידים אשר ה' קורא!' והם האנשים שעמדו אבותם על הר סיני, ושמעו הדיבור מפי הגבורה... וקיבלו על עצמם המעשה והקבלה, ככתוב: 'ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'!'"

מתברר, שניסיון באמונה כעין זה היה גם נחלתם של בוני הבית השני, אשר התחבטו בשאלה, האם זו השעה לבנות מקדש. הנביאים חגי זכריה ומלאכי עודדו את הבונים לקיים 'נעשה ונשמע', ולהתמיד בבנייה למרות החששות. אלו דבריו של זכריה (ד, ז): "מי אתה הר הגדול? - לפני זרובבל למישור!" מסבירים הפרשנים, שכך עודד הנביא את זרובבל: בשעה זו נראה לך כי בניין הבית כמוהו כהר גדול שלא ניתן לעוברו. דע לך, כי אין זה אלא דמיון, וסוף דבר שהכל ייהפך למישור, כי "ידי זרובבל יסדו הבית הזה, וידיו תבצענה".

מאידך מציג הנביא זכריה אנשים קטני אמנה בדורו, שכן היו אנשים שבזו בליבם לתהליך בניין הבית השני בידי זרובבל. לאלה אומר הנביא: "מי בז ליום קטנות!" חכמינו ז"ל במסכת סוטה מדייקים בפסוק, ואומרים: "מי גרם לצדיקים שיתבזה שולחנן לעתיד לבא? – 'קטנות' שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה!"

זו, אפוא, הבחירה העומדת גם בפני בני דורנו: האם להמנות על 'אנשי אמנה', ולהחזיק במצוה המוטלת על הדור, לקום ולבנות מקדש לה'? או לבחור בדרך אחרת; להימנות על צדיקים ויראי שמים, אשר יראתם גדולה, אך היא גדולה מדי מלבנות מקדש. יתכן שיש אדם מישראל אשר יבחר ללכת דווקא בדרך "קטני אמנה", ולהימנות על המתייאשים מלבנות את הבית. אנו נעשה כל מאמץ להימנות על הבונים, לעמוד בניסיון, ולקדם את שעת בניין הבית השלישי.

על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים

כאמור בתחילת דברינו, הפקיד הקב"ה שומרים על חומות ירושלים, והוא מצפה מהם לנחם אותו בבניין המקדש. כך אומר המדרש (מדרש איכה פרשה א): "נחמו נחמו עמי! [כביכול, נחמו אתם אותי]: משל לרועה שנכנס ארי בין צאנו וטרף ואכל מהם, למי מנחמים? לא לבעל הצאן? - כך הקדוש ברוך הוא... אומר: לי אתם צריכים לנחם! נחמוני! נחמוני!... וכשחרב בית המקדש [אמר הקב"ה]: 'על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים... ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהילה בארץי. הרי אתם צריכים לנחמני!"

אתם העולים להר הבית, המשתוקקים לבנות מחדש את חומות המקדש, אתם 'שומרי החומות' שהפקיד בורא עולם, לשמירת המצוות שבמקדש ושמירת התורה וההלכה הצרופה! אתם העוגן מפני צמיחת 'יהדות של השקפה', חלילה! לכמותכם בורא עולם מצפה ולכמותכם עם ישראל מייחל.

כך גם כל אדם מישראל העומד בניסיון; הרואה את המקדש בחורבנו - ועושה לבניינו! הרואה את התורה בנפילתה על ידי מיואשים בדור, ועומד ואומר כיאשיהו בשעתו: "עלי להקים!" (ירושלמי סוטה ז, ד). אדם כגון זה, ראוי לברכת חזק ואמץ, והוא אשר יזכה לקבל שכר כנגד כולם.

בברכת מהרה יבנה המקדש
ישראל אריאל