יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

מאחורי הקלעים: על הכרזת נתניהו על הסטטוס קוו בהר הבית

כך זה התנהל || חשיפה עיתונאית בשבועון האמריקאי 'ניו-יורקר'

קרי ונתניהוהנה כמה שורות מתוך כתבה שהתפרסמה בשבועון החשוב "הניו-יורקר", הסוקרת את מאמציו של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשכין שלום במזרח התיכון בזירות שונות.

↓ תרגום מתוך הכתבה בניו יורקר/ ישראל מידד

שורות אלה הן תרגום הקטע העוסק בפגישותיו של קרי בעמאן (נוב' 2015), אשר נועדו להפסיק את האלימות בירושלים סביב סוגיית הר הבית:

"על סדר היום היתה האלימות בירושלים וב"גדה המערבית", ובשפתו המיוחדת של קרי – איך לצנן את הטמפרטורה. הפגישות עם הירדנים היו רגישות, כי המלך היה חייב להציג בפני נתיניו שעדיין נותרה לו השפעה בענייני הר הבית. מסיבת העיתונאים אשר נוהלה בידי קרי בשדה התעופה בעמאן, יחד עם שר החוץ הירדני נאצר ג'ודה, הייתה דוגמה ל"ריקוד" מאורגן היטב של חוסר-כיוון...

קרי התאמץ בכל מאודו להציג איזון מוחלט בהצעותיו לשני הצדדים להוריד את רמת ה"הסתה", וברגע מסוים הוא שם לב שג'ודה סוטה מן הטקסט המוסכם, הוא זע בחוסר-נוחות, ולבסוף כותב פתק ומוסר אותה לג'ודה. ...

מה שלא התגלה במסיבת העיתונאים, הוא זה: קרי, וגם נאצר ג'ודה, טילפנו לנתניהו ושכנעו אותו להכריז בפומבי שאין לממשלת ישראל כל כוונה לשנות את הסטטוס-קוו בהר – והוא אכן עשה זאת, בסרטון וידאו בדף הפייסבוק שלו. ואולם, הדבר נעשה רק אחרי שעות רבות של ויכוחים על נוסח ההכרזה ובדיקה מדוקדקת של כל מילה עם נתניהו ויועציו. פקיד של מחלקת המדינה סיפר שהדיונים הללו גרמו לג'ון קרי מעין "דֶה זָ'ה ווּ" ותחושת "פוסט טראומה", כי הזכירו לו את שיחות השלום בין ישראל לפלשתינים בשנים 2013-14, שיחות אשר נחלו כישלון...

2 comments:

  1. הכתבה המקורית כאן: http://www.newyorker.com/magazine/2015/12/21/negotiating-the-whirlwind

    השבמחק
  2. והקטע המקורי:
    irst, he flew to Amman, where he met with King Abdullah and Mahmoud Abbas, the Palestinian leader. Neither the Jordanians nor the Palestinians were in any mood to meet with Netanyahu, but the issue was violence in Jerusalem and the West Bank and, in Kerryspeak, how to “bring down the temperature.” The meetings, particularly with the Jordanians, were delicate—the King needed to show his subjects that he retained influence over the Temple Mount. And the press conference that Kerry held, alongside the Jordanian foreign minister, at an airport in Amman, was a neatly choreographed jig of indirection. At one point, Kerry, who had done his part to express excruciating evenhandedness in counselling both the Palestinians and the Israelis to ratchet down the “incitement,” watched with stolid irritation as the Jordanian foreign minister, Nasser Judeh, staggered off script. Finally, Kerry scribbled a note and handed it to Judeh, who blinked a few times and wrapped things up. But not before remarking on the obvious: “As always in this part of the world, things have a tendency to erupt.”

    The press conference did not reveal that Kerry and Judeh had called Netanyahu and persuaded him to declare publicly that the Israeli government had no intention of changing the status of the Temple Mount—which he did in a video on Facebook. But this was only after hours of cajoling and “flyspecking” statements with Netanyahu and his aides—a process that caused the State Department official to joke that he had “a P.T.S.D. flashback” from the failed 2013-14 peace talks.

    השבמחק