בניית המקדש? אין "לא ריאלי" / בנצי גופשטיין

כשרוצים לעשות את רצון ה' זה אפשרי || האיש שהחל בבנין המקדש

דברים שבנפשנו הם, מצוות פשוטות בתורה. גירוש האויבים – הוא "לא מציאותי", סיפוח שטחים – הוא "התגרות באומות", בנין המקדש – הוא "לא ראלי", ושכחנו שכל מעשינו פה במשך למעלה ממאה השנים האחרונות ראויים לכל הכינויים הנ"ל. אם נרצה – אין זו אגדה 

↓ מאת: בנצי גופשטיין

פרשת "תצוה" כמעט כולה עוסקת בבגדי הכהונה. בגדי כהונה הם מעשה מסובך עם פרטים הלכתיים מדוקדקים, שהעוסקים בדבר צריכים להקפיד עליהם.

במשך גלות ארוכה נעלמו בגדי הכהונה מחיינו עקב ריחוקנו מארצנו והפסקת עבודת הקרבנות .במשך הדורות, במיוחד הדורות האחרונים, עמדו גדולי תורה רבים והעלו את האפשרות לחדש את עבודת הקרבנות עוד לפני בנין בית המקדש ולפני ביאת המשיח. בדרך כלל נמצאו מכשולים שונים שמנעו זאת (מלבד הבעיה המדינית). אחת הבעיות שהועלו על ידי הדנים בכך היה העדרם של בגדי כהונה. אכן, בעיה שנראית בלתי עבירה, ובודאי שכך היה נראה לפני דורות.

אלא שבדורנו, כמו לגבי דברים רבים אחרים, נמצא הפתרון לבעיה זו. ויותר ממה שלמדנו לגבי הענין הזה עצמו של בגדי כהונה, ניתן ללמוד מהסיפור של בגדי הכהונה שיסופר כאן, הרבה לגבי ענינים אחרים הנראים כ"בלתי עבירים" ו"בלתי מציאותיים".

הרב דוד אלבום החל בבניין כלי המקדש

והרי סיפורו של הרב דוד אלבוים זצ"ל, שענין בית המקדש בער בעצמותיו, הרב דוד נולד בלודמיר (אוקריינה) חיו שם כשלושים אלף יהודים. כששרד את ששת שנות התופת, הוא נשאר כמעט בגפו. הגיע לארץ הקודש כאוד מוצל מאש, ועשה את דרכו לישיבת חסידי סאטמר בירושלים. למד בהתמדה קרוב לעשור, ונודע כתלמיד חכם. בשנת תשכ"ז עם שחרור חבלי הארץ המובטחת והר בית קדשנו בירושלים.

הוא היה הראשון לעסוק לבדו בהכנת הדרוש כדי לחדש ולהשיב את העבודה. הרב דוד הבין שכדי להפוך את חלום חידוש עבודת הקרבנות כהלכה למציאות – חייבים למצוא דרך לייצר בגדי כהונה. בבירוריו ההלכתיים העלה, שהענין כלל אינו פשוט, החומר – הפשתן הנקי, כמעט ולא נמצא, והשיטה של יצור הבגדים מסובכת מאד.

ונזכור שהדבר אינו יכול להיעשות במכונת חשמל שתייצר בתעשיה המונית. אך הוא לא נרתע. יום אחד כבדרך נס הוא נתקל בשלט קטן באחד הרחובות: "מכון אוסטראלי לאריגה אמנותית". הוא נכנס פנימה ומאז היה לתלמיד שקדן. הוא גרם לכך שהמכון הזמין נול מיוחד מאוסטרליה שעונה לדרישות המיוחדות של אריגת בגדי כוהנים.

"בגדי כהונה חייבים להיות מחוט פשתן נקי שנטווה משישה חוטים דקים יותר, חייבת להיות אריגה כפולה, והבגד צריך לצאת כולו שלם מתוך המכונה, בלי שום תפירה", הוא לימד אותם. הנול הזה מילא כמעט את כל דירת החדר שלו, דוחק לפינה את המקרר והמיטה הישנה. על המוט העליון של הנול היה פתק בכתב ידו, המזכיר לו בכל פעם שהוא מתיישב לעבודה המפרכת לברך ברכה מיוחדת ולכוון במחשבתו "לשם אריגת מצווה". הוא הכין מספר של חליפות כהונה, חליפות מוכנות לכהנים שיוכלו לעבוד ברגע שיבנה בית המקדש.

את כל רכושו, עשרות אלפי דולרים, הוציא הרב על עבודות צורפוּת מורכבות כדי להכין את כלי הכסף שישמשו בבית המקדש הוא הכין מִזְרָקִים, מחתות, קערות, וכולם שוקלים קילוגרמים רבים ועשויים כסף טהור.

"שלא יצטרכו לחפש כלים כשיבנו את בית המקדש". הרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש מספר על מה שגרם לו להכנס לנושא: "יום אחד הגיע אליי הרב אלבום ונתן לי מין כלי כסף שיש לו חוד למטה. 'זה מזרק. רק חסרה לו ידית כי הכסף לא הספיק', אמר.

הוא היה עומד בתחנה המרכזית בירושלים ומשיג מהעוברים והשבים כמה שקלים לטובת כלי המקדש. כיוון שגם גם אני לא הייתי מעשירי ירושלים, הלכתי לגמ"ח ולוויתי 500 שקלים כדי לשלם לצורף שיכין ידית". היום הכלים ובגדי הכהונה נמצאים במכון המקדש, שקם לאחר זמן מחכים ומצפים, לנו ולבית המקדש.

הרבה קטנות אמונה נפלו על עמנו בשנות הגלות. אנשים לא מאמינים ביכולתנו לחולל דברים שחובתנו לעשות, דברים שבנפשנו הם, מצוות פשוטות בתורה. גירוש האויבים – הוא "לא מציאותי", סיפוח שטחים – הוא "התגרות באומות", בנין המקדש – הוא "לא ראלי", ושכחנו שכל מעשינו פה במשך למעלה ממאה השנים האחרונות ראויים לכל הכינויים הנ"ל ועוד רבות כמותן. אותו יהודי מיוחד הרב דוד אלבוים, צריך להוות לנו דוגמא לאפשרות המעשית לעשות מעשים גדולים "חסרי סיכוי". ואם נרצה – אין זו אגדה.