סל המטבעות

שנה טובה || שנת הכספים החדשה מתחילה מחר

מייחל להכרה ממלכתית. ראובן פרגר

לרובנו המוחלט התאריך העברי של היום הזה, כ"ט באדר, איננו אומר דבר אבל מבחינת ראובן פרגר (57) מדובר ביום חג – המועד שבו אמורה להתבצע מדי שנה תרומת הלשכה * תולדות המרדף המשונה של אדם אחד אחרי הרבנות הראשית ובנק ישראל, במטרה לחדש את מחצית השקל 

↓ מאת: ארנון סגל

נס שבט לוי מונף בראש התורן בסלון ביתו של ראובן פרגר במרכז ירושלים. פרגר, אין ספק, הוא לוי גאה מאוד, ופירסום דבר הדגל השבטי הוא רק אחד מהמיזמים הרבים שלו במסגרת עבודתו כלוי במשרה מלאה. צבעי הדגל של הלויים, למי שמתעניין, הם אדום, שחור ולבן – קצת בדומה לאלו של מצרים, סוריה ועיראק אלא שבלב הדגל הזה מוטבעת צורת החושן. לא מלבו בדה פרגר את צבעי הדגל של שבטו. אדרבה, במדרש במדבר רבה ב' הדברים כתובים במפורש: "לוי... מפה שלו צבוע שליש לבן ושליש שחור ושליש אדום ומצוייר עליו אורים ותומים". 

פרגר משווק גם מדבקות ותגים זעירים שנושאים את צבעי דגל השבט הנבחר, ואף מחלק תעודות הוקרה ללויים בולטים בתפקידיהם. כך שיגר תעודה בגוני השבט למנהל בית החולים שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, בשל "היותו משמש דוגמא ומופת נפלאים למימוש האידיאלים של שבט הלוי בעבודת חייו". תעודות דומות שלח לאלוף במיל' גרשון הכהן ולאחיו הרב רא"ם הכהן, רב היישוב וראש הישיבה בעתניאל. "הם קיבלו את התעודה בחיוך", מודה פרגר, "כמו שכתוב בתהלים 'אז יימלא שחוק פינו'". לו עצמו לא אכפת שפועלו מעלה גיחוך בעיני אלו שעדיין אינם מבינים את העניין. אדרבה, שיצחקו. פרגר יודע בדיוק מה עליו לעשות. 

לוי בפעולה. סמל שבט לוי שפרגר מפיץ

מלבד הסמל של הלויים סלון הבית של ראובן פרגר מלא בכרזות בנות מאה בממוצע שמפצירות בקוראיהן לתרום את תרומת השקל השנתי לקונגרס הציוני. פרגר, כך ניכר, ממש משוגע על שקלים ועל ציונות. על הראשונים הוא יודע כנראה יותר מכל אדם אחר בישראל. בנוסף לכרזות מחזיק פרגר באלבומים – במסגרת אוסף שמותר לנחש שהוא הגדול מסוגו בעולם, ואולי היחיד מסוגו – ובהם קבלות עבור תרומת 'השקל הציוני' שהיוו אישור כניסה לקונגרסים הציוניים בראשית הדרך. בין השאר הוא מחזיק באישורים כאלו שהודפסו בסוריה לקראת הקונגרס של שנת 1947, קבלה דומה שהודפסה באנגליה בשנת 1902, אחת מהגליל הקווקזי שנדפסה בשנת 1918 ונוספת מעדן שבתימן משנת תש"ח.

מדובר באדם אלמוני לחלוטין מבחינה ציבורית, אולם בלתי מוכר ככל שיהיה, לפרגר תוכנית מסעירות שהוא מייעד לעם ישראל ולמדינתו. הוא מחזיק במיזם 'בגד עברי' ומפעיל במסגרתו אתר אינטרנט. מדי שנה הוא גומא מרחקים עצומים ברחבי העולם כדי לשווק שם את תוכניותיו. בחו"ל, ובמיוחד בארצות הברית, למיזמים שלו יש אוהדים לא מעטים שאף מעניקים גיבוי כספי לרעיונותיו. בארץ הוא בעיקר מוציא את אותם כספים לשם הרצת היוזמות שלו, לעת עתה ללא כל הכרה ממסדית. 

עמותת 'בגד עברי' מכונה כך על שם רצונו העז של הבעלים לשוב ולהלביש את בני ישראל בימינו בבגד עילי בעל ארבע כנפות, ולא להשלים עוד עם הבגד התחתי בעל הציציות המחליף אותו באלפיים השנים האחרונות – 'סמרטוט מתחת ללבוש נכרי' בלשונו הבלתי עדינה של פרגר. המנהג הנוכחי ללבוש את הציצית מתחת לבגד, או מעליו אך לצורך תפילה בלבד, התפשט לדבריו רק מאז גזירות אדריאנוס. באתר שלו אפשר למצוא תמונה של הסנטור היהודי-אמריקני ג'ו ליברמן ושל אשתו לבושים בבגד ארבע הכנפות של פרגר. 

מיזם נוסף שניסה לחדש הוא טקס הנישואין העתיק שבו הכלה מתעטרת בתכשיט 'ירושלים של זהב' ונישאת לחופה באפיריון שאותו נושאים כמה גברים רבי כוח. אפיריון כזה מוצב גם הוא בסלון של ראובן פרגר, מוכן לשעת צורך. אולם את עיקר מעייניו הוא משקיע כיום לא באפיריון ולא בבגד העברי העתידי אלא במחציות השקלים שהוא טובע מדי שנה.

"השקל המוזכר בתורה איננו מטבע אלא משקל", מסביר פרגר. "כמו אונקיה המתחלקת ל-28 גרמים, השקל מתחלק לעשרים גרה. בכל תקופת המשכן, בכל ימי הבית הראשון ובמאה השנים הראשונות של הבית השני קיימנו את מצוות מחצית השקל באמצעות שקילת כסף כנגד משקולות אבן". פרגר רכש מסוחרי עתיקות ובמכירות פומביות את כל אבני המשקל העתיקות האפשריות, מגרה ועד משקל שמונה שקלים. "הרסתי את השוק של אבני המשקל", הוא מתבדח. 

רק לא שֶקֶל

לחיות את החלום.
אבני משקל של שלוש וארבע גרה
לצד גרגירי כסף במשקל חצי שקל,
המונחים בצלוחיות בנות כאלפיים שנה

בראשית ימי הבית השני, במאה הששית לפני הספירה, החלו הפרסים להנפיק מטבעות במקום חתיכות הכסף והזהב חסרות הצורה ששימשו במסחר עד אז. הסיבה לכך היתה שהמטבע מוכר לכל וידוע כמה הוא שווה. היוונים שכבשו את הארץ במאה הרביעית לפני הספירה הכניסו לראשונה את המטבעות לשימוש בארץ הקודש. בין המאה הרביעית למאה השניה לפני הספירה השתמשו כאן במטבעות שקלים ומחציות שקלים יווניים שנקראו ביוונית 'דרכמה' ו'טטרה דרכמה' בהתאמה. 

במאה השניה לפני הספירה כבשו הרומאים את ממלכת היוונים והפעילו במזרח התיכון שתי מִטבעות. האחת בצור שבלבנון והאחרת באנטיוכיה שבסוריה. המטבעה בצור הנפיקה את מה שמכונה במקורות חז"ל 'שקל צורי' וכן מטבע של מחצית השקל, וזאת החל משנת 127 לפנה"ס ועד 19 לפנה"ס. פרגר, ששורק את הנתונים הללו, טוען שמדובר היה במטבע שהרכבו 95% כסף טהור. בשנת 19 לפנה"ס נסגרה המטבעה בצור ומאז הוכנסו לשימוש מטבעות כסף שהיו טהורות פחות מהמטבעות הצוריים, והכילו רק כ-63% כסף. 

"חכמי התקופה ההיא פסקו שהמטבע החדש איננו ראוי לשמש לתרומת מחצית השקל", מסביר פרגר, "ובשל כך הללו פנו לרומאים בבקשה להמשיך ליצור מטבעות המכילים 95% כסף טהור כדי לאפשר את קיום המצווה". השלטון הרומי נעתר אז לבקשה, על אף קנאותו לשמירת המונופול על הטבעת מטבעות כסף וזהב ברשותו. לעמים הנשלטים ניתנה בדרך כלל הרשות להטביע מטבעות נחושת בלבד. בימינו, אגב, כסף טהור נחשב ככזה גם כשאיכותו פחותה מזו שהיתה מקובלת בצור, ועומדת על 92.5% כסף בלבד. גביעי קידוש ותכשיטי נשים העשויים כסף אינם מגיעים כיום, אם כן, לרף שהציבה המטבעה של צור. 

"משנת 18 לפני הספירה ועד שנת 65 לספירה", ממשיך פרגר, "הטביעו כאן מחציות שקל במתכונת הצורית. זה היה מטבע זהה לזה הצורי עם תוספת של שתי אותיות – KP, ראשי התיבות של מלים בלטינית שפירושן 'לפי רשות השלטון'". פרגר עצמו מחזיק בשקל צורי שנטבע בירושלים בשנת 18 לספירה, ולפי הערכתו הספיק לעבור עד החורבן 52 פעמים בלשכת השקלים שבמקדש. 

על פי מערכת הכללים שנהגה במקדש, מי שביקש לפרוט מטבע של שקל לשני חצאים נדרש לשלם עמלה של שתי פרוטות לחלפני ההקדש, 'קלבונות' בלשון המשנה – אחת כעמלה עבור המחצית שנתרמה לקופה ואחת עבור זו המתקבלת כעודף. 

"כבר 33 שנים אני משרת כלוי בתפקיד", מסביר פרגר כשהוא רציני לחלוטין. זה 19 שנים הוא מנפיק בכל שנה מטבע של מחצית השקל "בשקל הקודש" מכסף טהור. המטבע שלו עשוי כסף טהור עוד יותר מזה הצורי, 7.776 גרם של כסף טהור ברמה של 99.9%. 

הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש טוען שאת מחצית השקל יש לשלם במטבע שמשתמשים בו בפועל, כלומר במטבעות שמדינת ישראל טבעה גם אם אינם עשויים כסף. 

"זה לא נכון", מתקומם פרגר. "אולי זה מתייחס לתרומה הניתנת כזכר למחצית השקל, אבל אני מעוניין במחצית השקל הממשית, וזו צריכה להיות עשויה כסף טהור". 

בין אם פרגר צודק מבחינה הלכתית ובין אם לא, הוא השקיע מאמצים עצומים להביא לכך שמדינת ישראל תיטול לידיה את היוזמה שלו ובאופן ממלכתי וממוסד תשוב ותטביע את שקלי הקודש 1946 שנים אחרי שהפסיקו להנפיקם.

ואולם פרגר נחל מהרשויות מפח נפש. כשטבע את מחצית השקל הראשונה בשנת 1998, בנק ישראל הורה לו להסיר את המילה 'שקל' מהמטבע כדי לא להטעות מאן דהוא לחשוב שלפניו שקל ישראלי תקני ועובר לסוחר. פרגר מאן לציית, והתעקש שאין למדינה בעלות על המונח המקראי 'שקל'. בכל זאת הסכים להוסיף על גבי שקליו את המלים 'לא הילך חוקי'. ציוני שכמותו, הוא טובע את שקליו כשעל גביהם מצויינים שנות מדינת ישראל, בדומה לאופן שבו נהגו בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא. אז נהגו לציין על המטבעות את מניין השנים לעצמאות ישראל. 

המדינה מסרבת להירתם

מחצית השקל שטבע ראובן פרגר

בעצם אתה משחק ב'נדמה לי'. לכל היותר מספר זעום של אנשים מבין את עניין הפעילות שלך, ואילו הרוב כלל איננו מכיר בה. 

"אני רואה את הפעילות שלי בדיוק באותו אופן שבו אליעזר בן יהודה ראה את עבודתו", משיב פרגר. "לא היה אכפת לו שכולם התנגדו לו. הוא עשה את שלו, והיום כל המדינה מדברת עברית. גם מהמקרה של הרב שלמה קרליבך, למדתי שלפעמים לא מעריכים את יצירתו של אדם כראוי עד לאחר שהוא הולך לעולמו. כשהרב שלמה היה חי, השתתפו בהופעות שלו לא יותר מעשרים בני אדם. היום מגיעים להופעות לזכרו 5000 איש שאף לא אחד מהם הכיר אותו בחייו. לא עלי המלאכה לגמור". 

בימי הבית, מדי שנה ב-ט"ו באדר נאספו מחציות השקלים מבני העם היהודי. לויים הציבו שולחנות בכל פינת רחוב, והתורמים היו מניחים את מחציות השקל שלהם בתוך כלי דמוי שופר. בכ"ט באדר הביאו את השופרות הללו ללשכת השקלים שבמקדש, ושפכו את תכולתם לתוך קופות. המעשה הזה זכה לכינוי 'תרומת הלשכה'. יום למחרת, ב-א' בניסן, נפתחה שנת הכספים החדשה במקדש. שתי תרומות לשכה נוספות התבצעו בכ"ט בסיוון ובכ"ט בתשרי. 

וגם היום מתבצעות. פרגר הקים יחד עם חברים לדרך את 'אוצר המקדש', הקדש רשום ומוכר בידי רשם ההקדשות שבמשרד המשפטים. מדי שנה נמכרים כ-500 מטבעות של פרגר עבור מחצית השקל, ואלו מוצאים דרכם חזרה לקופת השקלים החדשים המוצבת כיום בנקודה חשאית כלשהי בלב ירושלים. עם השנים כבר הצטברו בקופות מטבעות בשווי בלתי מבוטל, אם כי פרגר מעוניין להרחיב את העניין הרבה מעבר להיקפו הנוכחי. 

"רציתי מאוד שהמיזם הזה יהיה ממלכתי", הוא מודה. "שבנק ישראל יספק את המטבעות, שהחברה הממשלתית למטבעות ולמדליות תמכור אותם ושהרבנות הראשית תאסוף אותם בחזרה לתוך כספות. אולם כל אחד מהגופים הללו חזר אלי ואמר לי לעזוב אותו במנוחה. אמרו לי 'אם אתה רוצה, עשה זאת בעצמך'". 

חלופת מכתבים ארוכה מאוד של פרגר בעניין מצויה באתר האינטרנט של 'בגד עברי'. במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת הוא שלח מכתבים לכל כתובת אפשרית ובהם ניסה לשווק את מיזם השקלים שלו. עם לשכת הרבנים הראשיים ניהל חלופת מכתבים שהתמשכה על פני מספר שנים. בנוסף כתב בנושא לכל אחד מחברי מועצת הרבנות הראשית, לראש הממשלה (אהוד ברק) ולראש עיריית ירושלים דאז (אהוד אולמרט, שכתב לו בתגובה: "סמל זה של מחצית השקל היה מרכיב חשוב בהיסטוריה שלנו בימי המקדש, סמל של היהדות שלעולם אין לשכוח אותו. אני מאחל לך את כל הטוב ומודה לך על מאמציך"). 

פרגר אף שיגר מטבע של מחצית השקל לכל אחד משרי ממשלת ישראל באותה עת, וכן לכל חברי הכנסת. שר האוצר יעקב נאמן כתב לו אז: "התרשמתי מאוד מהרעיון היפה והמיוחד, ואני מקווה שהוא אכן יתרום לאחדות העם היהודי באשר הוא". גם שר התשתיות הלאומיות אריאל שרון הודה לו בחום על יוזמת המטבעות שלו. מלבד זאת ניהל פרגר חלופת מכתבים ארוכה עם בנק ישראל ועם החברה הישראלית למטבעות ולמדליות, וכתב גם לאין ספור גורמים אחרים כדוגמת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, הרבנות הראשית לצה"ל, רשות המסים, איגוד המרכזים הקהילתיים היהודיים של צפון אמריקה ומועצת הפדרציות היהודיות. מכל הטירחה הזו, כמה כואב, לא יצא דבר. 

כספת במרתפי הרבנות

"בפורים תשנ"ח, 1998, קיימנו טקס גדול במוזיאון ארצות המקרא. ייצרנו אז תיבה של שקלים חדשים, ולראשונה אחרי הפסקה של 1927 שנים תרמתי לאוצר המקדש את שקל הקודש. אנשים נוספים באו ובירכו את הברכה ותרמו. ברגע שהמטבע נכנס לאוויר הארון, הוא הפך לקדוש. 

"אחרי שבועיים הגיע כצפוי כ"ט באדר, התאריך שבו יש לבצע את תרומת הלשכה. כדי להוביל את המטבעות שהצטברו אצלי, ששוויים היה בלתי מבוטל, פניתי לחברת 'ברינקס' וביקשתי להעמיד לרשותי צוות של לוויים וכהנים. הרי לא כל אחד מורשה להעביר הקדש. אנשי 'ברינקס' חזרו אלי ואמרו שהם מצטערים אבל אין לויים בקרב העובדים שלהם. מצד שני, שניים מהמועסקים אצלם הם כהנים, אב ובנו בשם רמי והלל כהן". מיד גויסו השניים למשימה הקדושה. 

"איש הקשר שלי עם הרבנות הראשית היה אדם בשם הרב רפאל פרנק, דמות שהרב הראשי דאז, ישראל מאיר לאו, מינה כדי לומר לי 'לא' על כל מה שביקשתי. שלושה ימים לפני טקס תרומת הלשכה התייצבתי ברבנות, והודעתי לרב פרנק שבעוד שלושה ימים יגיע צוות של חברת 'ברינקס' להיכל שלמה כדי להפקיד בו כסף רב של הקדש. הרב פרנק ניסה להתחמק ממני ושלח אותי לדבר עם המנכ"ל של היכל שלמה. הוא חשב שבכך ינער אותי מהנושא, אולם אני מיהרתי אל המנכ"ל והודעתי לו שהרב פרנק שלח אותי ושאני זקוק לכספת. המנכ"ל קרא לי לבוא אחריו, ובאחד החדרים הצביע על כספת ושאל אותי אם היא גדולה דיה לצרכינו. אמרתי לו שלעת עתה היא תספיק. 

"אחרי שלושה ימים צוות הכהנים של חברת 'ברינקס' התייצב ברבנות על אקדחיו ורובי ה'עוזי' שלו, והפקיד בכספת קופסה מלאה מטבעות הקדש. הכספת ננעלה, מנכ"ל היכל שלמה חתם על קבלת ההקדש ואני מיהרתי להימלט מהמקום לפני שמישהו במקום יבין את משמעות הצעד הזה. כך נהגתי במשך שלוש שנים וחצי, עד שהגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך לאלץ את הרבנות לעשות את מה שאיננה רוצה בו. מלבד זאת, פחדתי שמרוב חששות הלכתיים הם ישליכו את המטבעות לים המלח כפי שנוהגים בהקדש בזמן החורבן, והחלטתי להעביר את קופות אוצר המקדש לאתר בטוח יותר". 

לדעת פרגר, בחלק מההכנסות הבלתי מבוטלות שהצטברו בקופות כבר אפשר להשתמש כיום לשם מימון הכנת כלי המקדש. בכל זאת, הוא איננו מעניק את הסכום הנכבד למכון המקדש מכיוון ששם נוקטים על-פי ההלכה המקובלת שלפיה אין להקדיש כספים וכלים בזמן החורבן. זאת, בשל התקלה שעלולה להיווצר בעת שימוש באלו לצרכים לא ראויים, המכונה בלשון חז"ל 'מעילה'. פרגר עצמו משוכנע שאין מנוס מחידוש מוסד ההקדש כבר כעת, אך בהעדר שותפים משמעותיים לדעתו הכסף מוסיף לעת עתה להצטבר בקופות ללא שימוש.

כסף שנשאר בלשכה משנת הכספים הקודמת משנה את מעמדו ההלכתי, וכבר אין משתמשים בו למימון עבודת המקדש השוטפת. הוא מכונה כעת 'מותר תרומת הלשכה', ומותר להשתמש בו לכשלושים ייעודים שונים – ובין השאר לייצור כלי המקדש. קופה נוספת שפרגר דאג ליצור נושאת את הכותרת 'שקלים ישנים', והיא מיועדת עבור המאחרים שלא הספיקו לשלם את המכס במהלך השנים הקודמות. על פי המשנה, השקלים הישנים מופנים בין השאר לשיפוץ חומות ירושלים ולצרכים נוספים. פרגר עצמו, שתרם את השקל הראשון שלו בגיל 39, תרם באותה הזדמנות לא פחות מ-19 שקלים לקופת השקלים הישנים, עבור כל השנים שחלפו מאז היה בן עשרים ובהן לא קיים את המצווה. 

ובכל זאת, מאחורי החזות הנמרצת והחייכנית של פרגר מסתתר סיפור חיים סבוך וכואב. הוא עלה ארצה בשנת 1977 כנער בן 18, ובתחילה למד בישיבה חרדית בשכונת גאולה. אחר כך עבר לכפר חב"ד. בגיל עשרים נשא אשה, ובמשך שלוש שנות נישואיו הביא לעולם שלושה ילדים. "הילד הראשון והילד השלישי נפטרו", מקמץ פרגר לפתע במלים, לראשונה במהלך הראיון הזה. בזאת תם פרק הנישואין בחייו: "החזרתי את אשתי לאמא שלה, הרמתי ידיים לשמיים ואמרתי לקדוש ברוך הוא – 'אתה רוצה להילחם? בוא ונילחם'. אז בא לעולם מיזם 'בגד עברי' שלי. אני לוי, והדלק שמניע את הלויים הוא כעס. אם אתה רוצה לגרום ללוי לפעול, תכעיס אותו". 

אבל ראובן פרגר כבר לא כועס. 34 השנים שחלפו הקהו את הכעס ורק עבודת הלויים שלו נמשכת במלוא הקיטור. הרשויות הדתיות והאחרות יוסיפו מסתמא למשוך בכתפיהן לנוכח האיש הזה, ואילו פרגר ימשיך בשלו, יטבע שקלים ויתרום אותם ללשכה שלוש פעמים בשנה, משוכנע שיום יבוא, אולי זה יהיה כבר אחרי זמנו, שבו כולם יבינו כמה צדק. אז הוא ימלא פיו צחוק כל הדרך ללשכה.