זיכרונות שמיר

חיפוש השמיר המופלא || השערות לזיהוי ותהיה האם אפשר בלעדיו

האם זהו השמיר המופלא של ימי קדם? יהלום

פרופ' זהר עמר מאונ' בר אילן מתחקה במאמר חדש אחר השמיר – היצור הזעיר והמסתורי שעל פי אגדות חז"ל סייע בסיתות אבני החושן והאפוד אולם אבד ללא שוב עם חורבן הבית * ואולי מדובר בכלל בחומר רדיואקטיבי שנחצב בתמנע בידי פועלי המלך שלמה? 

↓ מאת: ארנון סגל

כששלמה המלך החליט שלא להסתייע בברזל בסיתות אבני בית המקדש ואבני החן שבחושן, לא היה מנוס מלגייס את בניהו בן יהוידע למשימה סודית שבמסגרתה הצליח לשבות את אשמדאי מלך השדים. המטרה היתה לקבל מהשד הבכיר את השמיר – אותו יצור מסתורי שדי בהנחתו על סלע כדי לבקעו לשניים, אולם במהרה התברר שהשמיר איננו כלל תחת ידי מלך השדים. 

בחקירתו הצולבת סיפר אשמדאי שאמצעי החיתוך המופלא מצוי דווקא בידי תרנגול הבר – הדוכיפת אשר הושבע משמיים שלא לגלות את מקום המסתור. בניהו המשיך הלאה בהתחקות אחר השמיר, ובסופו של דבר הצליחה הממלכה הישראלית לשים את ידה על המבוקש. במסכת גיטין (סח, ב) מתואר כיצד הציב בניהו זכוכית משוריינת בקנו של הדוכיפת, שלא אפשרה לו גישה לגוזליו עד שנאלץ להשתמש בשמיר לשם חיתוכה במטרה לתת מזון לצאצאיו. בניהו מיהר ליטול את השמיר, ואילו הדוכיפת ששבועתו הופרה – שלח יד בנפשו. 

המשנה (סוטה ט, יב) מסבירה שעם חורבן בית המקדש הראשון 'בטל השמיר', אולם מהתיאורים המופיעים לגביו במקורות חז"ל אפשר בכל זאת ליצור פרופיל מעומעם שלו. על אבני החושן והאפוד נאמר במסכת סוטה (מח, ב): "אבנים הללו אין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר 'במלואותם', אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום". על השמיר נאמר שם ש"ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו".

גם בתוספתא (סוטה ט, יב) מובא תיאור ציורי דומה: "רבי יהודה אומר: שמיר זה בריה הוא, וכשנותנין אותו על גבי האבנים מתפתחות לפניו כלוח פינקס, והברזל נבקע לפניו ואין כל דבר יכול לעמוד לפניו. כיצד עושין לו [כדי לשמרו. א"ס]? כורכין אתו במוכין של צמר, ונותנין אתו בתוך איטני של עופרת מלא סובין של שעורים. ובו בנה שלמה את בית המקדש".

את אבני החושן והאפוד היה צורך ללטש ולסתת ואף לחרות עליהן את אותיות שמות השבטים, אולם בתלמוד הבבלי מובא איסור לחתוך את אבני החושן והאפוד, למעט בעזרת השמיר שחיתוכו איננו מחסר את כמות החומר שבאבנים. גם מבלי האיסור ההלכתי, בהעדר ידע ואמצעים מתאימים לא היה פשוט כלל בימי קדם ללטש ולסתת אבנים קשות בצורה ישרה וסימטרית.

למרות האמור בתלמוד, פוסקים כדוגמת הרמב"ם פסקו שדווקא מותר לשייף ולחתוך את אבני החושן ואף לחרות עליהן, ולפי אלו הדבר נשאר אם כן בגדר שאלה היסטורית בלבד ולא הלכתית – איך בדיוק חרתו על אבני החושן בטכניקה הקדומה, ומהו השמיר המוזכר בתנ"ך ובמקורות חז"ל – אם בכלל שני אלו מתכוונים לאותו יצור/עצם כשהם מדברים על השמיר. 

השמיר נזכר בתנ"ך, בשלושה מקומות, כעצם קשה מאין כמותו שאיננו ניתן לביקוע: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר" (ירמיהו יז, א), "כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר" (יחזקאל ג, ט). וגם: "וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה" (זכריה ז, יב).

הדיון בעניין השמיר מופיע במאמר שפרסם לאחרונה פרופ' זהר עמר מאונ' בר אילן בכתב העת 'המעיין', ובו הוא סוקר את אפשרויות הזיהוי השונות של המותג הזה. אין מסקנה סופית, אם כי קיימות בעניין לא מעט השערות אפשריות ואפילו סבירות. בין השאר שוקל עמר את האפשרות שאין מדובר כלל ביצור חי אלא פשוט בפלדה שנמצאו עדויות לשימוש בה כבר לפני קרוב ל-4,000 שנה. לחילופין הוא מציע שמדובר בבזלת הדולריט או באבני חן קשות ביותר שבימים הרחוקים ההם שימשו לחיתוך בלבד ולא לשם קישוט – אף זאת בשל העדר האמצעים והידע הטכני בתקופות הקדומות כיצד ללטש אותן. 

חלזונות זוללי סלעים

מבין נסיונות הזיהוי לא נפסלו גם צמחים. במדרש מסופר על הדוכיפת שמביא לפרדסו של רבי שמעון בר חלפתא עשב מסוים שבכוחו להמיס מסמר ברזל (ויקרא רבה כב, ד). עם זאת, הגישה המקובלת סברה שהשמיר הוא בעל חיים שהיה ונכחד. אחדים הציעו שמדובר במיני חלזונות שונים, כמו למשל שבלול שננית שמינים אחדים ממנו חיים בנגב, והוא עשוי לחרות בסלע בעומק של שני מ"מ ובאורך של עשרה מ"מ תוך עשרים דקות. חריטת התעלות בסלע נעשית אגב אכילת החזזיות המתפתחות עליו. קיימים בארץ גם חלזונות זוללי סלעים המכרסמים סלעי דולומיט וגיר קשה, כדוגמת חלזון הקדמום המצוי באזור ירושלים ובגלבוע.

פרופ' עמנואל וליקובסקי ז"ל שיער שהשמיר איננו אלא חומר רדיואקטיבי אשר הוקרן על האבנים שעליהם היו שמות השבטים. בעוד שהאותיות שנכתבו בדיו הכילו אבקת עופרת שהגנה עליהן, הללו בלטו על רקע שאר חלקי האבן שלא היו מוגנים ושקעו בעקבות הקרינה ללא השארת סימני סיתות. היו שפיתחו את הגישה הזו והסבירו שמקור החומר הרדיואקטיבי הוא במינרלים שונים, כמו לדוגמה הכלקוציט המצוי בתמנע – שבה אכן חפר המלך שלמה. החריתה נעשתה באמצעות קרני אלפא המסוגלות לשנות את מרקם האבן, להרוס או לשנות צבע של כל מה שנחשף אליהן. 

אם נניח שהשמיר הוא אבן קשה, מוביל ברשימת אפשרויות הזיהוי לשמיר דווקא היהלום, אבן הדיאמונט. מקובל אמנם להניח שזו לא היתה מוכרת בארץ ישראל לפני התקופה ההלניסטית-רומית, אולם לדברי עמר לא ניתן לשלול לגמרי את האפשרות הזו, מפני שידוע כיום על קשרי מסחר עם מרחב הודו עוד בתקופת המקרא – ובהודו דווקא הכירו את היהלום. יסוד לזיהוי הזה מופיע כבר בתרגום היהודי-יווני של עקילס וכן אצל פרשני ימי הביניים ובראשם רב סעדיה גאון.

חיבור יהודי מהמאה ה-15 נוקט בזיהוי הזה בלי פקפוק: "אבן שמיר נקרא בלשון ישמעאל אלמאס [היא היהלום. א"ס], והוא חזק עד לאין קץ מכל האבנים וישברם מרוב חזקתו... ואם תשימהו על ראש הברזל נחרטו בו כל האבנים ויפתחו עליהן כל ציורין ותבנית". זיהוי של היהלום כשמיר מוזכר במפורש גם אצל כותבים מוסלמיים בימי הביניים. אחד מהם, אבן מאסויה, כותב ביחס לאגדה התלמודית אודות בניהו בן יהוידע: "ויש אומרים כי זה שבו חתך העוף את הזכוכית על מנת להגיע לגוזליו". 

הבחירה ביהלום, אגב, עשויה להסביר את המסורת שלפיה השמיר נשמר בתוך כלי עופרת, שהיא החומר היחיד שאותו כביכול איננו מסוגל לבקע. לאמיתו של דבר, מגלה פרופ' עמר, העופרת איננה מתכת קשה, אולם דווקא כמתכת רכה ייתכן ששימשה כמצע שעליה פיזרו והחדירו אבקה או גרגרים קטנים של אבן קורונדום או יהלום, בדומה לנייר זכוכית. בעת העתיקה פס העופרת שימש כפצירה שבאמצעותה אפשר היה לשחוק כל אבן, וזה ההסבר לאגדה שרווחה בימי קדם כאילו העופרת היא ששברה וכילתה כל אבן קשה שהכירו.

למען האמת, עמר מצדד בשיטת התלמוד הירושלמי והרמב"ם שבניגוד למשתמע מהתלמוד הבבלי גורסת שהעדר השמיר איננו מונע את הכנת החושן והאפוד מחדש. להבנתו, התורה איננה מסתמכת בהוראותיה על אמצעים על-טבעיים. העובדה היא, מסביר עמר, שבימי הבית השני חרתו על אבני החושן גם בהעדר שמיר. 

פרופ' עמר מעט מאכזב כשהוא מגלה במאמרו שאף בשיטות המודרניות ביותר ובמחרטות המשוכללות, ואפילו בחיתוך באמצעות סילון מים או בשימוש בקרני לייזר, קיימת גריעה מסויימת מהחומר שאותו חותכים. מצד שני, כאמור, לא בטוח שהכרחי למצוא בימינו דווקא את השמיר המופלא החותך הרים כמו חמאה מבלי להשאיר נסורת. ככלות הכל, כלל לא מוכרחים להניח שיצור משונה כזה היה קיים בכלל אי פעם.