לשנות את התפיסה הגלותית || לשנות את דפוסי החשיבה
הגיע הזמן להוסיף לשיח ולתודעה את הנושא שלנו נראה כליבת העניין - היחס שלנו אל תקופת הגאולה שבה אנו חיים. האם בתקופה המיוחדת הזו אנחנו אמורים להנציח את תודעת החורבן עוד ועוד, או דווקא לצמצם אותה ככל האפשר ולחזק את העשייה בבניית הגאולה • יאיר שאקי וירעם נתניהו כותבים על הדרך לחיבור בין התודעה הלאומית לתודעה ההלכתית־מנהגית
↓ מאת: יאיר שאקי וירעם נתניהו/ עולם קטן - מוסף יבנה תשע"ו
אילו יכולתם לבחור להיוולד בכל תקופה שהיא בהיסטוריה, באיזו תקופה היית בוחר?
בלי ספק בתקופת שלמה המלך או בימינו אנו.
לא בתקופת תור הזהב בספרד או בתקופת משה או אפילו אדם הראשון?
לא. ימינו אנו הם ימים כה מיוחדים עד שכמעט אין תקופה בהיסטוריה של עם ישראל כמו היום - עם ישראל מושל בארצו, עם ישראל חוזר לארצו, עם ישראל הופך אט־אט למעצמה בתחומים שונים, יש לימוד תורה בקנה מידה אדיר, ועוד סיבות. אנו בדור של גאולה! (שיחה בין שני חברים)
"האם מותר לי לקנות ספר חדש בימי בין המצרים?" "יש לי יום הולדת בכ' בתמוז - מותר לחגוג?" "הורסים לי את החופשה - למה מחמירים כל כך בשלושת השבועות?" - אלה דוגמות לשאלות שנשאלות בתקופה הזו של בין המצרים.
רבנים שונים עונים תשובות שונות, אבל המשותף לכל המשיבים הוא שהם רואים במנהגים "מנהגים יקרים" (הרב אודי סדן, 'עולם קטן' של השבת שעברה) ו"כדי שנצליח בימינו לחוש את האבלות על החורבן כראוי צריכים אנו יותר איסורים בימי בין המצרים מאשר אבותינו שלהם היה די במעט איסורים וחומרות כדי להגיע ולחוש את האבלות. כי ככל שאנחנו רחוקים יותר מן החורבן קשה יותר לחוש את עצמת הצער על החורבן" (הרב י"צ רימון, 'שבת בשבתו' של השבת שעברה). והלב זועק.
הלב זועק על העדר נקודת מוצא אחרת בשיח בנושא הזה. נקודת מוצא שאינה מוזכרת כלל בקרב הרבנים המשיבים בכל הקשור למנהגי האבלות בימינו, והיא המילה "בימינו." בתחילת ימי הבית השני, כשמיעוט עם ישראל היה בארץ ואך החל בניין הבית, שאל עם ישראל את הנביא זכריה: "האבכה בחודש החמישי" כלומר בתשעה באב? והנביא עונה שעוד יבואו ימים והצומות יתבטלו.
כשבנו את בית המקדש השני התבטלו הצומות והפכו לימי שמחה, ואולם לאחר שחרב הבית שבו לצום מחדש. התלמוד והראשונים למדים מכך שדין הצומות תלוי במצבנו הלאומי: בתקופת גזרות ושמד - חייבים לצום, וכשבית המקדש בנוי - אין צום אלא ששון ושמחה. מה הדין במצב ביניים, כמו בימינו אנו, כשמצד אחד אין בית מקדש, ומצד שני אין עלינו גזרות קשות? התלמוד משיב שדין הצומות תלוי ברצונם של ישראל: "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין" (ראש השנה יח ע"ב).
זה הדין בכל הצומות למעט תשעה באב מכיוון שנכפלו בו הצרות, כלומר ששני בתי המקדש נחרבו בו (ראו בהרחבה ב'פניני הלכה', זמנים, עמוד 121) הגיע הזמן להוסיף לשיח ולתודעה את הנושא שלנו נראה כליבת העניין - היחס שלנו אל תקופת הגאולה שבה אנו חיים. האם בתקופה המיוחדת הזו אנחנו אמורים להנציח את תודעת החורבן עוד ועוד, או דווקא לצמצמה ככל האפשר ולחזק את העשייה בבניית הגאולה?
מנהגי שלושת השבועות כגון הימנעות מגילוח, מברכת שהחיינו, משמיעת מוזיקה, מהשתתפות בשמחות ומתענוגות כמו טיולים ושחייה - כל המנהגים הללו אינם תקנת חכמים אלא מנהגי קהילות, וגם במנהגים אלה לא הכול נהגו, למשל יוצאי תימן, ובאמת הרמב"ם לא הביא מנהגים אלו כלל ועיקר. על כן, כל אדם המחובר לתודעת הגאולה וארץ ישראל אין כל סיבה שימשיך לנהוג במנהגים אלה. המצב היום הוא שנראה שלא אחת יש נתק בין התודעה הלאומית ובין התודעה ההלכתית־מנהגית, ונדגים בדוגמות אחדות: כיצד ייתכן שאנשים שחיים בארץ ישראל יכולים לומר בברכת אהבת עולם "והוליכנו מהרה קוממיות לארצנו" כאילו אנו חיים בקרקוב או בעיראק במאה ה־15?
כיצד אנשים שיושבים בארץ אבותינו נוהגים לומר במוסף של שבת "יהי רצון... שתעלנו בשמחה לארצנו"? כיצד בתפילת "נחם" אפשר להיות דובר שקרים לנגד ה' ולומר "העיר החֵרבה והבזויה והשוממה... מבלי בניה"?
נעיר שנוסחאות אלו לא נהגו מעולם אצל אבותינו בני ארץ ישראל בתקופת חז"ל והגאונים, כמו שמופיע בנוסחאות ארץ ישראל שנחשפו בגניזה הקהירית. כמו כן רבים מגדולי ישראל תמכו בשינויים בתפילת "נחם" (ראו מאמר של ד"ר יעל לוין כ"ץ, נוסח תפילת "נחם", תחומין כא, עמ' 71-90).
זאת ועוד, האמירה ש"רוב ישראל אינו בארצו" אין בה כדי לתת מענה אמתי, כי בפועל הקב"ה כבר תקע בשופר ומי שהחליט שלא להעלות לארץ אין בכך סתירה לעובדה שהקב"ה פעל את פעולתו והשאר תלוי ברצונו של האדם.
לא זו אף זו, בספר "בית אלקים" להמבי"ט (שער היסודות פרק סא) נכתב מפורשות שבזמן הגאולה יתאימו את נוסח התפילה למצב הקיים: "דקצת הברכות של חול ותפלות המועדים והמוספין צריך לומר כי יהיה שינוי בנוסח שלהם בזמן הגואל והתחייה, כמו 'ושבור עול הגויים' נאמר 'ונודה לך על ששברת עול הגויים' וכו', 'ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו' וכו', ובברכת תקע בשופר גדול נאמר 'נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחירותנו ונשאת נס' וכו', 'וקיבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ' וכו'".
עוד מעט תשעה באב. ושוב, כמדי שנה בשנה, כמו בתקופה שהיינו נתונים לחסדיו של הצאר, הקוזאק, הפריץ, הח'ליף או השׁאח, נשב על הרצפה בבית הכנסת, נאמר פיוטים שאין בינם ובין מציאות ימינו בארצנו כמעט כלום, ושוב נבכה בדמעות שליש ונשמיע קולות נהי על חורבן בית המקדש, כאילו שאיננו גרים בארץ ישראל ואין לאל ידינו לבנותו. אנו צריכים לעבור מתודעה פסיבית של אורחים ִמסכנים בארץ זרה התלויים בחסדי המושל לתודעה אקטיבית של אדוני הארץ המכירים טובה לה' על דור הגאולה שאנו חיים בו והמוכנים לעשות ולבנות.
- יאיר שאקי מהדיר "סידור ארץ ישראל"; ירעם נתניהו עורך הלשון של הסידור
לתגובות: yiramne@gmail.com ,y_shaki@hotmail.com
אמנם עז הוא הרצון להגשים את חזון בניית בית המקדש, ובפרט בימינו כאשר האפשרות נראית ממשית מתמיד, אך אל לנו להמעיט בשל כך מעוצמת האבלות על החורבן.
השבמחקדוקא העולים להר הבית רואים בעיניהם יום-יום את התגשמות הפסוקים הנוראים המופיעים בסוף מגילת איכה:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ.
ודוקא מתוך האבלות על ירושלים, נדע גם לפעול ע"מ לזכות ולראות בשמחתה:
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם