לעלות עכשיו או לא? || זו השאלה
 |
| הר הבית - הגבולות המותרים לכניסת טמא מת |
מדוע נשמעות דעות רבניות סותרות בעניין, מה הקשר בין המדרגה הרוחנית הנוכחית של עם ישראל לבין חזון המקדש, ומהי משמעותה של המהומה הבינלאומית שהסוגיה מעוררת לגבי המשך הרצון לממש את הזכות לעלות להר * עכשיו, יותר מתמיד, לעלות או לא? (מתוך עולם קטן פרשת בא >>).
העלון עולם קטן לפרשת בא מקדיש שני עמודים לשאלות ותשובות בענין העליה להר הבית בימינו.
הרב איל יעקובוביץ' - ראש ישיבת ההסדר בצפת
אני מבולבל, יש רבנים האוסרים לעלות להר הבית, ויש רבנים שמתירים. מהי ההלכה?
מצווה גדולה לעלות להר הבית. התורה אמרה 'לשכנו תדרשו ובאת שמה. אנחנו מצווים לעשות כל מה שאפשר כדי להתקרב ולקרב את בניין בית ה'. וכן נכתב בספרי 'דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא'.
דוד המלך אמר: 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יכוננו' (תהלים קב). מכאן למד רבי יהודה הלוי שלא די במחשבה ובהשתוקקות לירושלים אלא יש להשלים המעשה כפי כוחו "עד שיחוננו את אבניה ועפרותיה" ולכן עלה בעצמו לירושלים. וכן הביא בעל ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ג) את עדות הרמב"ם שעשה יום טוב ביום עלותו להתפלל 'בבית הגדול והקדוש', והכוונה כנראה כנגד מקום המקדש בהר הבית גם כיום, כדי שנוכל לנסוק למדרגה הבאה של הגאולה עלינו להיטהר ולהיצמד לעפר ולאבנים של המקום הקדוש הזה, ללכת ולהתפלל בו בבחינת "'קום התהלך בארץ' – להחזיק במתנתו.. כדי שתהא נוחה להיכבש לבניו" (עפ"י רמב"ן בראשית יז).
אז מדוע יש רבנים שאוסרים זאת?
בתוך הר הבית יש להבדיל בין המקום שבו ניצבו המקדש והעזרות (מחנה שכינה) לבין שאר ההר (מחנה לויה). למקום המקדש והעזרות אסור לנו לעלות כעת כי איננו טהורים מטומאת מת. להר הביתמותר לטמאי מת לעלות ואף מעלים לשם את המת עצמו. רק מי שנטמא בטומאה היוצאת מן הגוף ולא טבל אסור לעלות להר. הלכה זו מפורשת ברמב"ם ואין חולק עליה.
הרבנים האוסרים לעלות להר הבית גם אחרי טבילה, חוששים שבעקבות ההיתר יעלו אלה שלא טבלו או שיעלו בשוגג למקומות האסורים. יש גם שהעלו חשש היכן מקום המקדש על הר הבית אך אלו שיטות יחידניות. יש שהסתפקו בשטחו של החיל, הוא האזור האסור לטמאי מת מדרבנן.
חששות טובים. מה יש לומר על כך?
צריך להבחין בין עיקר הדין – שפשוט שמותר, לבין חששות. התורה סומכת על כל אישה בישראל שתטבול לבעלה ותתיר לה ולו איסור כרת. גם בשאלת הר הבית אפשר לסמוך על כל אחד מישראל שיטבול ויעלה באופן המותר.
לגבי האזורים המותרים והאסורים, אזור העזרות ברור מאוד על ההר מבחינה טופוגרפית, ואם יש ספק מתרחקים לחומרא. בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"א מבאר את ההיתר לעלות להר הבית ללא ספק ובספרו הרחב של הרב גורן 'הר הבית' מפרט את כל גבולות ההר ומבאר את ההיתר והחשיבות לעלות בו. כמו כן, בספרו של הרב קורן 'חצרות בית ה'' מוכיח שמקום קודש הקודשים הוא הנקודה הגבוהה ביותר בהר של סלע טבעי והוא המקום המזוהה שם כיום.
ככלל, בנושאים הלכתיים סבוכים הרבה יותר, סמכו הפוסקים על שיטות מקלות כדי להתיר. הסיבה העיקרית שמחמתה רבנים נתלים בכל חשש ומחמירים, היא, כי לדעתם אין סיבה מספיק טובה לעלות. נמצא שזו בעיקר מחלוקת של השקפת עולם ולא מחלוקת הלכתית.
מה יכולה להיות הסיבה שרבנים לא ירצו שיעלו יהודים להר הבית?
ניתן לחלק זאת לשלוש קבוצות.
הגישה החרדית הקלאסית סבורה שבית המקדש ירד באש מן השמים כפשוטו, לכן אסור לדחוק את הקץ.
קיימת גם התפיסה הרוחנית-חינוכית שלפיה כל עשייה פרקטית בנושא הר הבית מסיחה את הדעת מהבניה הרוחנית של עם ישראל. יש גם רבנים פרגמטיים שחוששים מהסכנה שבתסיסת כל העולם המוסלמי סביב נושא זה.
צריך לזכור שלו היינו מאמצים את כל אחת מהשיטות גם לגבי העליה ארצה – היינו נותרים עדיין בגלות.
גם הרב קוק והרב צבי יהודה התנגדו לעלייה להר הבית!
בל נדמה בקלות מילתא למילתא, בייחוד כשמדובר בפסק שעסוק בעניין גורלי כל כך. הרב קוק והרב צבי יהודה חיו והורו הלכה למעשה לפני כארבעים שנה ויותר. בזמן הרב קוק שלטה בורות, התעלמות ואף זלזול כלפי נושאי דת ואיסורי תורה והוא אכן חשש מעלייה כלשהי להר. הרב צבי יהודה התנגד בעיקר לקפיצת מדרגות כוחנית. הוא דיבר אחרי מלחמת ששת הימים כנגד הסבורים שגם את בית המקדש נבנה בעזרת טנקים ומערבלי בטון. כיום העלייה להר היא פרי תשוקה של צימאון כללי לקרבת א-לוהים.
ככלל, הארת תורה שבעל פה מתחדשת תמיד ויש צורך בהקשבה למציאות במבט של תורה. כך גם עשו הרב קוק והרצי"ה בסוגיות שונות שעלו על שולחנם. הצורך כיום לעלות בהר ולדחוף בפועל את הנושא הזה נעשה חריף הן במישור הרוחני והן במישור המדיני. ונמנה כאן כמה מתלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל המעודדים עלייה להר הבית. ביניהם הרב דב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב חיים דרוקמן, הרב אליקים לבנון, הרב אליעזר ולדמן, הרב אליעזר מלמד, הרב ישראל אריאל, הרב נחום רבינוביץ ועוד רבים. כדי שנוכל להיות היום בעלי בית בארץ כולה, עלינו לשוב ולהיות קרובים יותר לה', נוגעים בלב ליבה של הארץ ובלב הציונות – השראת השכינה בירושלים.
מחילה, אך 'מי שמך' להביע דעה בענייני כלל ישראל?
אמירות מהסוג הזה הפוכות במאה שמונים מעלות מהרעיון של בית המקדש. 'ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם'. עם ישראל זוכה להתנוצצות של שכינה בקרבו ולרגש א-לוהי אמיתי. רבבות מחפשים קשר חם ואישי עם ה'. המקום שכל זה קורה בצורה הכי עוצמתית הוא בית המקדש. עם ישראל צמא להשראת שכינה באוויר ובאבנים בגוף ובנפש. כשהמרגלים חששו להיכנס לארץ הם טענו 'חזק הוא ממנו'. חטאם היה בספק 'היש ה' בקרבנו אם אין', מכאן פחדו. אנחנו אומרים – ה' אתנו וקורא לנו להתקרב אליו בפועל ממש.
גם התנועה הציונית החלה מלמטה, ומ'עמך ישראל' פרצה רוח ה' לשוב לציון. הרב קוק זיהה זאת בקרב יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות וידע להעריך אותם. חבל שכיום חלק מתלמידיו תפסו את הגישה ההפוכה הפוסלת מראש דעות שלא נשמעות מכל גדולי הדור.
בכל אופן, רבנים גדולים וחשובים אוסרים את העליה. כיצד ייתכן שיש רבנים המעזים לחלוק עליהם?
הרבנים שמתירים נאמנים, כאמור, לעיקר דין התורה ואף מעודדים עליה להר בשל תפיסתם את חשיבות העניין. מחלוקות בהלכה ובהנהגת הציבור הן דבר מצוי בישראל ואף של תלמידים על רבם או של בנים על אבותיהם (עי' תוס' בבא מציעא ד: ד"ה אין).
אבל הלכה כידוע היא כפי הרוב, והתורה אמרה "לא תסור מכל אשר יורוך"?
לא נכון להשוות את דין הסנהדרין או בית הדין הגדול לשום פסק של רבנים כיום. גדולי ישראל לא יושבים יחד כבית דין ואין דיון פתוח בין הרבנים השונים והכרעה על פי הרוב.
אגב, אם כבר ברוב עסקינן, רוב הרבנים לפני כמאה שנה לא היו בעד עלייה לארץ ישראל.
האם אין בעלייה בהר פגיעה בכבוד הרבנות הראשית?
הרבנות הראשית לא מתפקדת כיום כסמכות ההלכתית העליונה לכלל ישראל. לצד הרבנות הראשית קיימות מועצת חכמי התורה ומועצת גדולי התורה, הבד"צ של העדה חרדית, רבני צוהר ועוד.
אדרבה. בכל שאלה עם גוון ציבורי פוליטי הרבנות הראשית לא מביעה עמדה, כפי שגם ראינו בהתנתקות ובסוגיית סירוב פקודה. הרבנות הראשית שבאחריותה המקומות הקדושים ליהדות, לא הכלילה את הר הבית ברשימת המקומות הקדושים. האם זה אומר שהלכה כך?!
הרב צבי יהודה היה חרד מאוד לכבודה של הרבנות הראשית וציווה לקיים את כל פסקיה.
כאשר הקים הרב קוק את הרבנות הראשית היו בה ניצנים של בית הדין הגדול. פסיקה כללית אחת לכלל ישראל הייתה חזונו. הרב צבי יהודה זצ"ל המשיך מכוחו של אביו את מפעל חיים זה שלצערנו עדיין לא התגשם. בפועל המציאות כעת שונה והאמת נעשית עדרים עדרים.
אדרבה, אם ברצוננו לשוב ולהתקרב לחזונו הנפלא של הרב קוק לבית הדין הגדול, עלינו לשוב ולחזק את ההתקשרות להר הקודש בירושלים. זה המקום המאגד את כלל ישראל סביב הקודש וזה המקום של השראת השכינה על התורה – 'כי מציון תצא תורה'.
אנו מכבדים מאוד את הרבנים הראשיים שהתמנו למשימה רמה שכזו וחולקים עליהם בסוגיה זו. לא כל מחלוקת פירושה זלזול או פגיעה, חלילה.
לשם מה בכלל להיכנס למקום הקדוש הזה? הרי עם ישראל כלל איננו במדרגה של בית המקדש. האם אנו רוצים לבנות בית מקדש כשעם ישראל בכלל לא שייך למדרגה הזו?
אלקנה, אביו של שמואל הנביא, חי בתקופה קשה ביותר של עם ישראל, בעוד בני עלי שולטים במשכן שילה ומחללים את הקודש ועם ישראל פצוע ומוחלש אחרי מעשה פילגש בגבעה. כדי לרומם את רוח העם, אלקנה עלה לשילה בכל שנה מדרך אחרת וחיזק את העם אחריו לעלות. אלקנה הבין שהקודש הוא נקודת הכוח של העם הזה ומשך אותו לבית המקדש (מדרש רבה קהלת ה, כה). אם ברצוננו לרומם את רוח העם נחבר אותם אל הנבואה, הכהנים, הקרבנות, עבודת ה' והשראת שכינה מתוך שמחה, ניגון וקדושה.
את עליית הכלל מתחילים יחידים. בזכות לבבם הבוער, בוערים הלבבות אחריהם. וכן כתב בעל 'אור החיים' הקדוש (ויקרא כה): "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם ומה יערב לכם.. זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב שולחן אביכם. ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. האם לא עדיף שנשקיע כוחותינו בחינוך לאהבת ישראל?
לא רק שאין סתירה בין השניים אלא שני הדברים משלימים זה את זה. לא תהיה אחדות אמתית בעם ישראל בלי קדושה. "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'". העלייה להר הבית היא משיכה אל הקודש, והקודש הוא סוד החיבור והאהבה בעם ישראל.
מניין שיש מעלה להר הבית גם כשבית המקדש חרב?
אומר הרמב"ם על הפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו – מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. שאף על פי שחרב, בקדושתו עומד" (בית הבחירה ז,ז). גם היום, בכל מקום שבו אנו נמצאים, אנו מכוונים תפילתנו אל מקום המקדש. וודאי שתפילה במקום הזה בעצמו היא במעלה עליונה מאוד.
מלבד עוצם הקדושה שבמקום, חלה עלינו החובה הבסיסית הנוגעת לכל ארץ ישראל של "לא תחונם" וכן "והורשתם את הארץ וישבתם בה". וכתב הרמב"ן – 'שלא נעזבנה בידי האומות או לשממה'.
חילול השם הנורא שבו אויבנו מצהירים שמקום זה שלהם ולנו אין שייכות בו, חייב להיפסק על ידי מחאתנו בפועל.
לאחר שכבשנו את הר הבית, מקום זה כבר תחת שליטתנו וחסותנו.
אם לא נדרוש את המקום ונעלה אליו בפועל, עלול המקום להינטש ולהימסר בידי אויבינו לחלוטין. ציבור נבנה מפרטים רבים. כל אחד שעולה בשם ובשביל כל ישראל זוכה לקיים מצוות אלו בהיותו חלק מהציבור. דונם ועוד דונם, אחד ועוד אחד.
אגב, ההיסטריה של התנגדות הערבים לעליה שלנו למקום הקדוש, מעידה שהם רואים זאת ככיבוש של עם ישראל ולא כביקור תיירותי אישי.
קודם כל נקיים את כל המצוות שאנו יכולים לקיים ואחר כך נגיע בעזרת ה' גם לזה.
עלינו לעשות כל מה שביכולתנו בכל המצוות. בפרט בנושא כזה שכל עניינו הוא דרישה ובקשה. טענות כאלו של חלוקה בין מצוות שעליהם משתדלים ואלו שלא, נשמעו ונשמעות עדיין ביחס ליישוב כל מרחבי הארץ. ככלל, אין לנו ביהדות רעיונות נשגבים ככל שיהיו שאין להם התלבשות במעשה. יציאת מצרים, האמונה בה', שבת, פרסום הנס, כולם מלווים במעשים שלא 'מקטינים' או 'מסיחים את הדעת' מהרעיון, אלא להפך. רבנים הרי אינם אוסרים להתיישב בכל מרחבי הארץ עד שלא נגיע לכך שכל עם ישראל שומר שבת, צניעות וכדומה. בפועל, הגאולה שאנו זוכים לחיות בה, באה מעוד יהודי ועוד יהודי שעלו ועולים במסירות נפש לארץ ישראל. כל יהודי שעולה להר הבית בקדושה ובטהרה ומתפלל על גאולת ישראל, מקרב את הגאולה.
ידועים דברי הרב קוק זצ"ל שאמר על כניסתו של הברון רוטשילד למקום המקדש: 'פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים'. אם כן כיצד אפשר להורות להיכנס להר, הרי קרוב לוודאי שכך ייכנסו זרים למקומות האסורים ויחללו את מקום המקדש, וכיצד אפשר להורות היתר בדבר כזה?
אין לך פגימה ב'קדושת מקום בית חיינו' גדולה מזו שערבים יושבים בקודש הקדשים, מחרפים שם א-לוהי מערכות ישראל, מניפים שם דגלי דאעש, חמאס וחיזבאללה ומסיתים נגד ה' ונגד עמו.
לצערנו, נכנסים למקום המקדש עצמו יום יום יהודים וגויים כתיירים, מחללים ומבזים את הר בית ה' באופן הכי מזעזע וכואב שאפשר לשער ולתאר. הר בית ה' היה לחרפה וכל איש ואשה, ערלים וטמאים נכנסים למקומות האסורים ואין איש שם על לב. חובתנו לתקן זאת בקיום מצוות העלייה להר מתוך קדושה טהרה ומורא מקדש.
אם יותר לרבים לעלות המצב יהיה עוד יותר גרוע.
כאשר נעלה להר בית ה' כראוי והרבנות תיטול על עצמה את הפיקוח על המקום – הרי נסיר משם את החרפה הנוראה שאומות העולם ורוצחי ישראל מסתובבים שם ומבזים את המקום הקדוש ביותר באין פוצה פה ומצפצף. בנוסף לכך ידעו כל ישראל על ידי הוראה ברורה לציבור שאסור להיכנס ללא טבילה להר הבית ואסור כלל להיכנס למקום המקדש, נגדר אותו ונסמן אותו באופן שלא יכנס שם איש. היום בעוונותינו, רבים הנכנסים למקום המקדש וכלל אינם יודעים שהדבר אסור. הכול פרוץ והר בית ה' היה לחרפה.
האם אין בעליה להר התססה של כל העולם נגדנו וסכנה ממשית לכל עם ישראל עד כדי פיקוח נפש?
ההפך הוא הנכון. חז"ל מלמדים אותנו שהמגפה הקשה בסוף ימי דוד ניתנה כעונש לישראל על שלא בנו את בית המקדש. כן כתב גם הרב אליהו זצ"ל בקריאה לרבני ישראל: "רבנים נכבדים... הר הבית ששוחרר במלחמת ששת הימים עדיין עומד בשממונו כאילו שדבר לא קרה, ומי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית" (קריאה לרבני ישראל תש"ס). למרות שלדוד המלך עצמו נאמר שלא יוכל לבנות הבית, היה על הציבור לבנות הבית מיוזמתו (כן כתב הרמב"ן, במדבר טז).
מלבד זאת, העמידה מנגד והאדישות לרמיסת הר בית ה' על ידי אויבינו, מחלישה את צדקת הדרך בכל האחיזה שלנו בארץ ישראל ומעניקה להם רוח גבית מסוכנת. אסור לנו להירתע מאיומים של אומות העולם. כך גם היה בהקמת המדינה. אם נעשה מה שאנו אמורים לעשות, הקדוש ברוך הוא בוודאי יצליח דרכנו.
קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-לוהינו!
אנו מדגישים שוב כי חובה לקבל הדרכה הלכתית מפורטת לפני העלייה להר וכן הדרכה בתוך ההר היכן מותר לעלות.
