 |
ד"ר אביעד הכהן,
דיקן מכלל שערי משפט |
"זרוק חוטרא לאווירא – אעיקריה קאי". זרוק מקל לאוויר – וישוב למקומו הראשון, אמרו חז"ל. והוסיף המשורר לשורר: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כבן לעם היהודי, כנצר למשפחת כוהנים, המתפלל מדי יום להחזרת השכינה לציון וסדר העבודה לירושלים, ומדי חג להשבת כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, הר הבית, לבה הפועם של האומה היהודית, מצוי בלבי תמיד.
באופן ספציפי, "הר הבית שלי" הולך-סובב ארבעה דורות של כוהנים. סבא-רבא, ר' חנוך חיים הכהן, חסיד סטרטין, מנקיי הדעת שבירושלים, עלה מגליציה לעיר הקודש בראשית המאה הקודמת וקבע את ביתו בחצר סמוכה למקום המקדש, שם עסק בתורה, תורת הנגלה וחוכמת הנסתר, יומם ולילה, שלא על מנת לקבל פרס.
שלא כשכניו, נמנע מלקבוע את מקום תפילתו באחד מבתי הכנסיות שהיו סמוכים לביתו אלא קבעה ברחבתו הצרה של הכותל המערבי, שם קונן מדי לילה על חורבן בית המקדש. תיאורו והד לתפילתו הבוקעת שערי שמים, בא בסיפורו של ידיד המשפחה, ש"י עגנון, על "בעל התפילה".
עבור סבי ר' מרדכי הכהן ז"ל, שכבר נולד בין החומות, היו העיר והעזרות, הר הבית וירושלים כולה מקור חיים, מעיין נובע ללימוד ועיון. חלק מאותם עיונים באו בספריו "הבית והעלייה", שמוקדש כולו לחקר הר הבית וענייני מקדש וקודשיו. כדרכו, עסק בהם בעיון, והעמיק חקר בסוגיות היסוד, כגון "האפשר להקריב קורבנות בזמן הזה", "היקריבו קורבנות לעתיד לבוא", "הייבנה בית המקדש בידי ישראל או בידי שמים", וכיוצא באלה. במאמרו הקלאסי, על "הכניסה להר הבית בזמן הזה", סקר את הדעות השונות, המתירות, המחייבות והאוסרות, והביא עשרות מקורות המעידים על קיומו של בית כנסת יהודי על ההר בימי הביניים, ועל ביקורו של הרמב"ם בו.
בעת מלחמת ששת הימים, זכה אבי-מורי שיחי', הרב מנחם הכהן, יד ימינו של הרב גורן, להימנות עם הראשונים שהגיעו להר הבית. בסערת המלחמה, בעוד הדי ההפגזות והיריות נשמעים מרחוק, ראה את הרב גורן כשהוא נכנס לחלל כיפת הסלע ומתבונן בפליאה באבן השתייה. לאחר כמה דקות, ירדו לרחבת ה"כותל", בירכו ברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים", ואבי מיהר למשימתו הבאה: להביא שלושה כוהנים להר הבית המשוחרר: את חותנו של הרב גורן, ה"נזיר", ר' דוד כהן; את הרב צבי יהודה קוק, ואת אביו, הרב מרדכי הכהן.
בחלוף רגעי הבכי וההתרגשות, לקח אבי בהשאלה את הג'יפ של יורם זמוש, אחד ממפקדי הפלוגה של הצנחנים, ונסע תחילה לביתו של סבי, הרב מרדכי הכהן, ברחוב דוד ילין. העיר הייתה שקטה. נפש חיה לא נראתה ברחוב.
כשהגיע לבית סבי, והודיעו על שחרור הכותל והר הבית, בירך הלה "שהחיינו", כולו רועד מהתרגשות. אכן, מששמע כי הדרך לכותל עוברת בשטח ההר עצמו, ביקש למנוע עצמו מן הספק, ואמר לבנו: "חיכיתי י"ט שנים ליום שאוכל לשוב לכותל, אמתין עוד כמה שעות או ימים עד שתתאפשר הגישה דרך הרובע היהודי". מתינות זו, שכורכת בתוכה הרבה תורה וידע, חוכמה ותבונה, שיקול דעת ושכל ישר, היו בשבילי סמל ודוגמא, אות ומופת.
משם המשיך אבי לביתו של הרב ה"נזיר". כשאמר לו שבא לקחתו להר הבית, נעטף ה"נזיר" בשתיקה. הרבנית הסבירה לאבי המופתע שה"נזיר" נמצא כמנהגו מעת לעת בתענית דיבור, וגזר על עצמו איסור יציאה מהבית לתקופה מסוימת. אבי גילה תושייה, כינס בו במקום עוד שני שכנים, ויחדיו התירו ל"נזיר" את נדר תעניתו. כשרק גרביים לרגליו, יצא ה"נזיר" את הבית והתיישב מצד הימני של התול"ר שעל הג'יפ. משם המשיכו לבית הרצי"ה, ב"חצר בית דוד", ביתו של הראי"ה קוק.
גם הרב צבי יהודה לא הבין בתחילה את גודל הבשורה. אבי מצאו כשהוא עומד בחדרו של הראי"ה, עטור בטליתו ובתפיליו, אחוז בשרעפים ודבוק בשרפים. אבי סייע לו להסיר את התפילין, הרימו בשתי ידיו, והושיבו בג'יפ, לצד ה"נזיר". אבי דהר עם הג'יפ הצבאי, דרך רחבת הר הבית, בואכה הכותל, כששני הרבנים הישישים יושבים דחוקים משני צידי התול"ר שעליו.
כמה חודשים לאחר מכן, ביקש הרב גורן לחדש את התפילה על הר הבית, ביום הכיפורים. שר הביטחון משה דיין, שחשש מפריצת מהומות ומיצירת משבר מדיני בעקבות ניסיונו של אלוף ורב ראשי לצה"ל לחדש את התפילה בהר הבית (ולתלות עליו את דגל ישראל) אסר עליו לעשות כן, אך התיר למניין מצומצם מאנשי הרבנות הצבאית, בפיקודו של אבי, לקיים את המניין, מניין שממשיך להתקיים עד היום.
וכך, בעודי ילד קטן, זכיתי להתפלל על הר הבית ביום הכיפורים הראשון שלאחר שחרורו. לימים, הייתי צופה תדיר על ההר מגג ביתנו ברובע היהודי, ויורד עם אבא לכותל המערבי בערב פסח אחר הצהריים לאמירת "קרבן פסח".
משבגרתי מעט, זכיתי להימנות עם חבורת תלמידי ישיבת "הכותל" שהייתה יורדת בכל ערב שבת, בהנהגת ראש הישיבה הרח"י הדרי, לקבל את פני שבת המלכה ליד הכותל המערבי, תוך שירת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם", וטעמה החזק ורב המשמעות של שירת "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה" מלווה אותי כל הימים.
הר הבית, מקדש וקודשיו, היו שייכים בישיבה לערוץ המציאות, לא לערוץ ההיסטוריה. את "סדר העבודה" של יום הכיפורים אמרנו מול החלונות שקרועים לרווחה אל מול ההר. בימי רביעי היינו הולכים לשמוע את שיעוריו הלמדניים והמפולפלים של ר' יוסף הלוי סולובייצ'יק בישיבת "עטרת כוהנים", בסדר קודשים, נכונים להגשים את חזונו של ה"חפץ חיים" שהמריץ את העיסוק בהלכות אלה כדי להיות נכונים ליום שיבוא. בימי חמישי בערב שמענו את "צעיר הלוויים", הרב אביגדור הלוי נבנצל דורש בהלכות בית הבחירה ועבודת הקורבנות לרמב"ם. בחלוף שנה נוספת, זכיתי להרחיב דעת בסוגיות אלה, על היבטיהן הלמדניים והמחשבתיים בשיעוריו המרתקים של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון".
לימים, בעיסוקיי המשפטיים, זכיתי לא אחת לסייע למאבק המשפטי על מימוש זכות הגישה, התפילה והפולחן בהר. בפגיעה הנמשכת בה, במיוחד כשהיא מכוונת בעיקר רק כלפי יהודים המבקשים לעלות בהר ולהתפלל בו, יש הפליה חמורה והפרה גסה הן של חירות התנועה וחופש הדת, התפילה והפולחן, עקרונות יסוד בדמוקרטיה ובמשפט, הפנימי והבינלאומי, הן של העקרונות שנקבעו במגילת העצמאות ובהסכמים מדיניים שונים המבטיחים חופש גישה, פולחן ותפילה למקומות הקדושים.
עם זאת, כבעניינות אחרים, סבורני שגם בעניין זה אל לנו להיות רק צודקים. אנו חייבים להיות גם חכמים. לראות לא רק את ההר והבית אלא גם את כל שמסביבם. המאבק לשם הגשמת הזכות צריך להיעשות בנחישות ובדבקות, אך גם במתינות, בתבונה ובשום שכל. גם הזכות – ההיסטורית, המשפטית והאנושית – לעלות בהר, אינה מצדיקה סיכון וקיפוח חיי אדם והבערת אש שעלולה להצית את המזרח התיכון והעולם כולו. קדושת האדמה וקדושת האדם באין כאחד, ואסור לאחד מערכים אלה לפגוע בחברו שלא לצורך ובמידה שעולה על הנדרש. עלינו להיזהר ולהישמר שלא יצא שכר אהבת הקודש וקודשיו בהפסדנו, ושהכמיהה והערגה לעלות בהר לא יביאו לאובדן הבית.
קריאת מגילת איכה בליל ט' באב בהר הבית || המשטרה מעכבת תשובתה לבקשת תנועת 'נשים בירוק' לקיים עצרת תפילה בליל תשעה באב על הר הבית במעמד השר אריאל רבנים ואישי ציבור. האם מדובר בסחבת מגמתית? עו"ד הכהן: האירוע מבטא ערכי יסוד יהודים ודמוקרטיים.
