 |
| הרב דוד סתיו |
כל תפילותינו ותקוותינו הן לבניין המקדש. כל עם ישראל כוסף לכך זה דורות. ואולם מי שחושב שהקמת המקדש היא עניין טכני – האם יתנו לנו לבנות אותו בנסיבות בינלאומיות כאלו או אחרות או האם המשטרה תניח לנו לעשות זאת – פיספס לעניות דעתי את הנקודה. כשמסתכלים על החברה הישראלית דהיום נדמה שאין דבר רחוק יותר מבניין המקדש, ומי שחושב שהמקדש יושג כתוצאה ממאבק פוליטי איננו מבין על מה הוא מדבר. בניין הבית השלישי צריך להיות תוצאה של תהליך מוסרי רוחני עמוק שייתרחש בעם ישראל, שהרי גם חורבנו התרחש בשל שנאת חינם ושחיתות חברתית ופוליטית שנמשכו שנים רבות מאוד. בזמן החורבן יצאה בת קול ואמרה "בית חרוּב החרבת". חז"ל מספרים על 300 שנים שבהן התמנו כהנים גדולים שאינם ראויים. הלפיד הרומאי ששרף את המקדש היה רק קצה התהליך הזה ולא עומקו – שהוא הריקבון המוסרי שהוליד את החורבן.
אינני מתווכח עם הטענות על כך שקיימת כיום סכנה להחרבת העתיקות היהודיות בהר וקיים חשש למסירת הריבונות בו לגורמים זרים. ייתכן שאכן זה כך, אבל גם אם זהו המצב, מצב כזה לא משנים בכוח. כשרואים את הר ציון ששמם, שועלים מהלכים בו, מבינים את עומק השפל שבתוכו אנחנו מצויים. זה ממחיש עד כמה אנחנו רחוקים ממקדש. את השפל הזה לא מתקנים בעזרת יהודים ספורים שיעלו להתפלל בבית כנסת על הר הבית. מעשה כזה רק יעצים את השפל. העובדה שהערבים מחללים את קדושת ההר איננה המהות, אלא רק סימפטום, ביטוי למציאות הנמוכה והשפלה, וממילא גם התיקון למציאות הזו לא ייעשה על-ידי פעולה טכנית הפוכה.
בפועל, מי שעולה להר חולם גם על הקמת מקדש בימינו, וסבור שעל-ידי העליה והמאבק הפיזי והציבורי שהוא מנהל – ייבנה מקדש. את הכמיהות והשאיפות הללו לא ניתן לעצור על-ידי יצירת חיץ טכני שמסביר שעליה להר היא חיובית כייסוד התשתית למקדש העתידי, בעוד שאת המקדש עצמו איננו יכולים עדיין לבנות בפועל. מי שעולה בהר איננו מתקרב לשם רק כדי לייצר תשתיות למקדש, אלא כדי לקדם בפועל את הקמתו. ובעיניי, במצב הרוחני שבו אנחנו נמצאים, קידום של תהליך בניין המקדש כשהוא נעדר כל תשתית מוסרית איננו צעד חכם. ממילא גם העליה בהר איננה צעד חכם.
נכון, גם הרמב"ם עלה להר הבית, אבל הציבור הרחב איננו מסוגל לחיות את המורכבות שבה חי הרמב"ם. כשהציבור עולה בהר הוא איננו עולה רק על-פי מדרגותיו הרוחניות של הרמב"ם, אלא בעיקר כדי 'להראות להם', להפגין, מתוך תפיסה של 'גם אני רוצה'. עד שנגיע למדרגה הרוחנית הדרושה בכדי לעלות להר בצורה ממלכתית וציבורית יש לנו עוד כברת דרך. בעבר שאל אותי הרב מנחם פרומן זצ"ל, אחד האנשים המיוחדים בדורנו, מה דעתי על קיום מעשה קידושין בהר. לאחר מכן התברר שהשאלה נועדה עבור בנו, אך על כל פנים אני עצמי הבעתי התנגדות לכך. שאלתי אותו האם איננו חש שבכך אנחנו הופכים את הר הבית לאתר הפנינג, את האתר המקודש ביותר למקום בילוי מסוג 'גם אני הייתי שם'.
הרמב"ם כותב שיש סדר להתרחשויות באחרית הימים. הוא כותב ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. לא מדובר רק בסדר טכני אלא בעניין מהותי. קודם כל בונים את המלכות על יסודות הצדק והמשפט, אחר כך מכריתים את זרעו של עמלק – מוקד הרשעה, ורק אחר כך בונים את הבית.
ואחרי כל אלו, כל אדם דמוקרט ובעל מצפון איננו מסוגל להחריש כשיהודים נעצרים בהר בשל העובדה שהשתחוו בו או התפללו. זהו עוול ברמה המוסרית הבסיסית ביותר. לא ייתכן שיהודי במדינת ישראל לא יוכל להתפלל במקום שבו הוא חפץ. לא ייתכן שמדינה שחורתת על דגלה חופש דת תמנע מיהודים לבטא את אמונתם הדתית.
