פגניות? צמחונות? שייך לעבר? || קורבנות בימינו
השנה בשיח הדתי סובבת סביב מעגל השנה של החגים. בהתקרב ראש השנה ויום הכיפורים דנים על מה זה תשובה ובקשת סליחה, בסוכות מתווכחים עם חב"דניקים על שינה בסוכה, בחנוכה על האם בני ישיבות צריכים להדליק נרות בפנימייה, בפורים על האם להשתכר זה מסוכן או מבורך, בפסח חוזר הדיון על קטניות, ביום העצמאות על הלל, ובכל צומות החורבן על האם עדיין צריך לצום אותם ולמה.
דיון נוסף שמגיע כל שנה בהתקרב פסח, בנוסף לדיון על קטניות, הוא הדיון על קורבן פסח ומתוך כך על קורבנות בכלל.
ההיבטים השונים בדיון הזה הם רבים. יש את ההיבט ההלכתי האם אנחנו יכולים או צריכים להקריב כיום. יש את ההיבט הפוליטי-מדיני של האם זה ראלי להקריב היום, וכמובן יש את הדיונים עם טבעונים שבכלל טוענים שבשר זה רצח או המתונים יותר שטוענים שמילא לאכילה, זה סבבה, אבל לא בשביל פולחן.
כל ההיבטים האלה הם לא הטיעונים שאליהם אני רוצה להתייחס, ולא בהם יעסוק המאמר.
הטיעון שבו אני רוצה לעסוק ולדעתי הוא לא מקבל מספיק מקום בשיח הדתי בנושא הוא טיעון פנים-דתי על מידת הצורך בקורבנות.
הסיבה שהטיעון הזה לא מקבל מספיק התייחסות היא, שכאשר נטען שכיום אין לנו צורך דתי בקורבנות הצד התומך בחידוש הקרבנות יטען ש"ככה ההלכה". אז אם הצד שכנגד הוא אורתודוכסי הוא יעבור לטיעונים בפרטי ההלכה (כהן מיוחס, תכלת, מקום המזבח וכו'), אבל בהנחה שההלכה המסורתית לא מעניינת אותו אז בכלל אין משמעות לטיעון הזה מבחינתו. כמו שהיהדות עברה שינויים בנושאים אחרים, הוא מקדם ומנסה לעורר שינויים. גם פה נעשה שינוי ובעיניו הוא מבורך ומעוניין להשאיר את המצב על כנו.
נתחיל עם הפסוקים שאוהבים לצטט בהקשר הזה:
"כִּ֛י חֶ֥סֶד חָפַ֖צְתִּי וְלֹא־זָ֑בַח וְדַ֥עַת אֱלֹהִ֖ים מֵעֹלֽוֹת" (הושע ו,ו)
"לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי" (ישעיהו א,יא)
"כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם (הוציא) הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח" (ירמיהו ז, כב)
האמת היא שלא צריך הרבה כדי להבין כמה הפסוקים האלה לא קשורים לטענה. מספיק לפתוח תנ"ך ולקרוא אותם בהקשרם כדי לראות שהם לא באים לצאת נגד הפולחן כשלעצמו, אלא נגד ההקפדה על מצוות מעשיות של בין אדם למקום כאשר עובדים עבודה זרה או מתנהגים באופן מזעזע ליתומים ואלמנות. קורבנות היו הביטוי הכי בולט של זה, אך הביקורת נכונה באותה מידה על שמירת שבת והנחת תפילין.
הפסוק מישעיהו הוא דוגמא מצויינת לכך. הפסוק הבא שמופיע בפרק אחרי "למה לי רוב זיבחכם" משמש המון פעמים בפשקווילים חרדים נגד עליה להר הבית- "כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִֽי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי" הכוונה שם היא לא שאין להגיע להר הבית באופן כללי - אלא שאם מתנהגים כ"קציני סדום" ו"עם עמורה" לבוא לבית ה' זה ביזוי. ולכן גם הנבואה מסתיימת בדרישה לדרוש צדק ולשפוט (למען) היתום ולריב (למען) האלמנה.
באותה מידה היה אפשר לצאת נגד שמירת שבת:
"מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַֽעֲצָרָֽ",
ולא לחגוג את פסח ושאר החגים:
"חׇדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא".
וגם התחליף של הקרבנות הלא הוא התפילה מיותר:
"וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאו".
אבל הפסוקים אינם הטענה המרכזית. הטענה המרכזית נגד הקורבנות היא שזה פולחן פרימטיבי ופגאני שאין לנו בו עוד צורך.
הביסוס הרעיוני לטענה הזו הם דברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק לב:
לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני (צורת) העבודות (שהיו נוהגים לעבוד לאלילים) ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן לה,"
ודאי לא יוצא על הריגת החיה כשלעצמה (כפי שמנסים לטעון טבעונים) אבל גם לא מדבר דווקא על פולחן הקורבנות. כל פולחן וכל מצווה מעשית ראויה בעיני הרמב"ם לקושייא. זה לא משהו יחודי לקרבנות, ואפשר ללמוד זאת מהמשפט שמופיע בדיוק לפני הקטע המצוטט לעיל - "כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". תפיסת הרמב"ם (שהושפע מפילוסופים כמו אריסטו) לא הייתה מסוגלת לקבל את זה שיש עניין עצמי במצוות מעשיות. הכל זה השכל.
אז הסברתי למה המתנגדים טועים במקורות. אבל השאלה שנשארת היא האמנם אנחנו רוצים דת קורבנות?
יצא לי רבות לדון על כך עם אנשים שונים (לרוב לא אורתודוכסים) שמודים שבלי קשר לדיון ההלכתי ולפסוקים בישעיהו הם לא רוצים קורבנות. לשחוט חיה כפולחן דתי נראה להם אקט הזוי פגאני ופרימטיבי והם מעדיפים את החלופה של תפילה. אני חייב להודות שאני הייתי ונשארתי פגאני ופרמיטבי. ללבוש ג'לביה נראה לי מגניב ולהקריב חיות זה דבר שאני מתחבר אליו. כשאני רואה קומיקס על דוד המלך (ע"פ מדרשים כמובן, בכל זאת חרדים) שמצייר את דוד מקים במה ומקריב כל כמה אמות בדרך להבאת הארון לירושלים ואני מדמיין את דוד מפזז ומכרכר לפני הארון (לפני יי..) בשונה מכל מיני צקצקנים כמו מיכל בת שאול, זה דווקא עושה לי את זה.
אך זה ברמה האישית והפרטית שלי. אז בחזרה לדיון התאולוגי הכללי.
קודם כל אני לא מקבל את הטעם שהרמב"ם מביא לקורבנות. זה טעם תמוה כי לפי שיטת הרמב"ם מצוות אינן בטלות לעולם ככה שיוצא שגם אם נגיע למצב בו הרצון להידמות לעבודה זרה לא יהיה קיים ולכן לא יהיה צורך בקורבנות, עדיין נצטרך להמשיך ולהקריב אותם.
הטעם שעלה לי בראש ולא מצאתי לו מקור הוא שקורבן זה לא משהו שאנחנו נותנים לאלהים, אלא שאלהים נותן לנו. אלהים לא צריך דבר. הוא האינסוף וכל יכול. אבל אנחנו רוצים להתקרב אליו. ההתקרבות הזאת יכולה להיות מרוב אהבה ותשוקה אליו ורצון לתת לו הכל. את כל מה שיש לנו. אז אלהים נותן לנו את האפשרות לתת לו. להקריב קרבן. איזה דבר מדהים.
היה אצלנו בישיבה פעם דיון עם הרב בעקבות שאלה של כמה חברים אם אפשר להקריב פתקים להשם יתברך. מאיפה הגיע הרצון הזה? זה לא משהו שעובדי עבודה זרה עושים ולא משהו שמוזכר בהלכה. זה רצון להתקרב אליו. להתחבר אליו. כמו הרצון לגעת באהובתך. הרצון הזה שגם מביא חיים לעולם.
הקורבנות הם עוד דרך להתקרב אל האל
וזה דווקא טיעון שכן זכור לי שמופיע אך לצערי אני לא זוכר אצל מי, שקורבנות זה כביכול לסעוד יחד עם הקב"ה. ולכן חז"ל אומרים ששלמים גבוה מעולה. ולכן גם גוי לא יכול להקריב שלמים אלא רק עולה. אלהים לא צריך את הבשר - אנחנו רוצים לסעוד אותו. זה דומה קצת לסברה שלי שהבאתי לפני, אלא שהיא יותר "יראת הרוממות" והסברה הזה היא לענ"ד דרגה פחותה יותר של רצון להתקרב לאל בשביל עצמנו ולא רצון להביא לו מתוך אהבה אינסופית.
ועדיין נשארת השאלה - למה להרוג חיה בשביל זה? מה רע במנחות (קורבן מן הצומח)?
ופה באמת נכנסת הפגאניות שבי. בשחיטה והקרבת האימורים יש טקסיות רבה. אך בשונה מטקס כמו הנחת תפילין או נטילת לולב, יש פה סיום של מעין "חאפלה" שיושבים יחד וסועדים ממש מאותה בהמה שהקרבנו את חלקה לאלהים. קצת דומה לרעיון של "שיריים" מהרבי (זה גם הבעיה שלי עם זה. זה ממש לתת אלוהות לבש ודם). ואם נחזור לטעם שמביא הרמב"ם במורה נבוכים, נראה שהצורך הזה כנראה לא פסה מן העולם. כל מי שהיה ב"הילולא" רצינית יודע כמה בשר יש שם ונשחטים שם לא מעט כבשים. להתאחד סביב אכילת בשר זה עדיין דבר מאוד מקובל ונפוץ גם אם יש טבעונים שלא אוהבים את זה.
ביום העצמאות זה ממש הפך ל"מצוות החג". יום העצמאות זה איך שליל הסדר אמור להראות. יושבים יחד חבורות חבורות ואוכלים בשר ומספרים ביציאת מצרים. גם על פי הטעם של הרמב"ם עדיין יש היום לדעתי סיבה לקורבנות. קורבנות יוסיפו לנו המון לחוויה הדתית.
אני לא הייתי מעוניין לחזור למצב בו קורבן משמש לכפרה על חטא, היהדות מעולם לא תמכה בהקרבת קורבן בלבד ככפרה על חטא. ועל זה הנביאים זועקים. הקרבת הקרובן הייתה חלק מהכפרה, אך ממש לא כולו ואפילו לא העיקרי שבו. אך בקורבנות כחלק מהחוויה והפולחן הדתי יש לנו בכך עניין רב. יש פה בעיות הלכתיות ופליטיות שצריך לדון עליהם ולחשוב איך פותרים אותם. אבל השאלה על קרבנות ספציפית הינה שאלה בפני עצמה שראוי ליתן עליה את הדעת במנותק מהאם זה ראלי כיום או לא. השאלה היא האמנם אנו שואפים לכך? כשאנו מתפללים להשבת הקורבנות אנו באמת רוצים בכך?
