הרבנות מסייעת בעקיפין לשקרי-אויב

פסק הלכתי או פוליטי? || על 100 הרבנים ועל מנשר האקדמאים

ההסברה הבינלאומית בחזית השקרים הנבזיים.

↓ מאת: הרב ישראל רוזן

כל ינוקא יודע שעלילת השתלטות יהודים על הר הבית היא מכזבי עלי-בבא ושודדיו. זו מלחמת קודש של מוסלמים מוסתים הנחלצים נגד צלבנים מדומים הזוממים להרוס את מסגדם בהר הבית.

והנה הרבנות הראשית מתערבת בדיוק בזירה זו ע"י כרוז "איסור 100 רבנים" להכנס להר, ומשחקת ליד אויבינו, לאמר: "צודקת הקריאה ליהודים לסגת מן ההר הכבוש". זה פשרו של הכרוז לעת הזו, שאם לא כן מה ראו ברבנות לפרסם הלכה בנדון? כלום קיימת נהירה המונית שראוי לעצרה?

וכרוז נוסף בצדו יוכיח: כמאה אקדמאים (דתיים?) פרסמו מינשר שלא לבקר בהר ולעצבן את המוסלמים. ועוד, אם אכן הכרוז הוא א-פוליטי כיצד נעדרת ממנו הדרישה ההלכתית לאסור על עליית נכרים?

ובכלל, האם הרבנות מפרסמת פסקי הלכה בעייני ציבור ומחתימה רבני ערים ושכונות? בנקל יכלה לגייס 'איסור 200 רבנים' נגד ה'הסדר', נגד מכינות צבאיות, נגד היתר המכירה, נגד תנועת נוער מעורבת, נגד יועצות הלכה, נגד מניינים שוויוניים ונגד ועוד נגד.

האם הרבנות נקטה אי פעם דרך זו מלבד סוגיית העלייה להר שיש לה השלכה פוליטית ישירה? ועוד, מילא אילו הכרוז היה אפקטיבי לבלימת המעפילים, אך כל ינוקא יודע שאיש לא יושפע ממנו משום שפוטנציאל העולים איננו רואה בחותמי הכרוז את רבניו.

מצאתי בהם רק שניים המשויכים לציונות הדתית שנחשבים בעלי השפעה, ועוד שלשה מ'הר-המור'. באחת, המסמך נוצר כמסר רבני-פוליטי (כעין איסור העלייה לארץ הציונית בשעתו) ולא כפסק הלכה לשואלים. הוא מכוון להדהד באזני ממשלת ההיסוס והתקשורת העולמית לאמר 'גם אנחנו בין האוסרים' לקול מצהלות השמאל הישראלי. אינני מזהה 'צרכן' אחר לאגרת-זו.

עצתי איפוא לרבנות לנקוט ב'שב ואל תאמר', גם אם הפסק אמיתי וחשוב בעיניה. ראו מה אירע בתקשורת צמאת דם-ישראל להכרזתו הנכונה של ראש הממשלה על המופתי שדחף את ה'פתרון הסופי'...

• פורסם בעלון שבת בשבתו, גיליון 1596: וירא  י"ח בחשוון התשע"ו 

יהודה גליק: איש הר הבית

למה לעלות להר הבית? || בעצם, למה לא?

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו" (משנה מידות א,ב); כמה יאה התואר 'איש הר הבית' לידידנו יהודה גליק הי"ו (=ה' יחייהו וינצרהו) המוסר את נפשו להאיר באבוקות של אור את המסילה העולה בית א-ל (עפ"י שופטים כא,יט). 'איש ההר', כובש ההר, מעפיל המתייצב בראש ההר וקריאה נבואית בפיו: "לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיה ב,ג; מיכה ד,ב).

↓ מאת: הרב ישראל רוזן ערוץ 7

הר הבית נחלק לשבטים

סוגיית היתר כניסה להר הבית בימינו - במיגבלות של טבילת טהרה, מורא מקדש ותיחום איזורים בהר - שנויה במחלוקת 'הלכתיות נטו' ו'מדיניות הלכתית', להיתרא ולאיסורא. גם בקרב בעלי תריסין במחנה התורני-ציוני נחלקו הדעות; מהם מחמירין הלכתית נטו ומהם מחמירין כמדיניות של סייג וחשש לכרסום במיגבלות.

באותו מחנה תורציוני ניצבים מולם המתירין; מהם נטו, ככל שאלה הלכתית הנפסקת לגופה, ומהם המטין להיתרא מתוך חיבת הקודש המכריעה ספקות. לשון אחרת, בפסיקה התורציונית יש גוון 'ליטאי' של מעדיפי 'להחמיר!', יראי פסיקה ודוגלי 'שב ואל תעשה' בכל שאלה שיש בה בית הספק. ויש תורציונים בעלי נטיה יותר 'חסידית', המורים היתר הלכתי כאשר ברקע גם כלות הנפש וכמיהת 'עלה נעלה'.

מאידך, במחנה החרדי כולם כאחד (כמעט. ראו להלן) עונים באימה ואומרים ביראה: אסור! "איש לא יעלה עמך וגם איש אל יֵרא בכל ההר" (שמות לד,ג). וכל כך למה? תשובתי; הר הבית מתויג כ'הלכה ציונית', בדומה למה שכתבתי בגליון חג הסוכות השתא על 'היתר המכירה', וכשם שמסתמא אכתוב וכתבתי על סוגיות הגיור והגיוס ("עזרת ישראל מיד צר"; רמב"ם מלכים ה,א); הלכות אלו נגועות בלאומיות, רח"ל, ומכאן פינה ויתד לפסלן על הסף; 'מצוה הבאה בלאומיות' תחמיצנה!

בראש הפיסקא הקודמת כתבתי 'כמעט'; אשרינו שזכינו לבני-עלייה (תרתי משמע) חרדים, והמה מועטים, הפוקדים את ההר לחזות בנועם ה' ולבקר במקום היכלו. הללו, נחשתם, מן הגוון החסידי; ולא מכת מתלהבי ברסלב, למשל, אלא דוקא מקרב חסידות בעלז המאופקת, השמרנית, המאופיינת ביראת שמים ובלמדנות קרירה במקצת. קבוצת מופת זו דוגלת לא רק במצוות "לכו ונעלה אל הר ה'' אלא גם בהמשכו של הפסוק: "ואל בית א-להי יעקב", דהיינו בנין בית המקדש בימינו-בידינו. אגב, הרוצה לראות מעין דוגמא שלמעלה בהר יבקר בהיכל בעלזא המפואר בירושלים, המסוגל להכיל עד כ...עשרת אלפים מתפללים.

משם יוצאת הוראה

נחזור איפוא להר המוריה ה'הלכתי'; "מאי הר המוריה... שיצא ממנו הוראה לישראל" (תענית טז,א).

לא אכחד כי אנכי נמנה על העולים להר, בטהרה ובמורא, וכבר העליתי חוויות שבקדושה במדור זה. אתייחס במילים ספורות למחלוקת ההלכתית. שני טעמים חברתיים-פוליטיים משמשים את בעלי האיסורין, והם אינם ראויים כלל להידון; האחד, "מה שלא היה נצרך לאבותינו לא נדרש גם לנו. נסתדר בלי". והשני שכבר הוזכר; "הלכה שאחזו בה הציונים-הצדוקים טעונה הרחקה ופסילת סף".

אכן, שתי נקודות הלכתיות הן הדיון האמיתי; (א) ספקות ארכיאולוגיים וגיאוגרפיים בקשר לתיחום הגבולות הפנימיים בתוך ההר, היכן 'מחנה לויה' (המותר בכניסה לטמאי מתים, לאחר טבילה כהלכתה) והיכן 'מחנה שכינה', העזרות, האסור. (ב) ראוי לגזור איסור כסייג לכניסה בלתי מוקפדת על טבילה כהלכתה ומורא מקדש.

תשובתנו; (א) בסוגיות הלכתיות רבות יש מחלוקות ויש דעות ויש הכרעות. רבות מהן לקולא, גם באיסורי כרת כשבת ופסח, טהרת המשפחה, כשרות ושמיטה וכד' ויקצר המצע מלפרט. (ב) אין בידינו לחדש גזירות. מאידך, מוטב שיכנסו בהיתר ולא באיסור. מאות ואלפים עולים להר ללא כל הגבלה והנחיות רבניות תבטל את עוונם של רבים אשר יצייתו. האם לרבנים לא איכפת מהם כלל?

ולבסוף, האיסור הרבני-חרדי מובלט בזירה הבינלאומית ומשחק לידי אויבינו-מנדינו וכל הקמים עלינו. ה'וטו' הרבני מפקיר את מקום השכינה ל'ארוונה היבוסי' ול'אל-בוראק' – סוסו של מוחמד. אך, אבוי, שום נכנסנו לזירה ה'ציונית', רח"ל.