פרשת ויגש || מכון המקדש
פרשת ויגש מתארת את המפגש המרגש בין יוסף לבין אחיו ואביו. כאשר יוסף ניגש לבנימין אחיו, נאמר: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימן בכה על צואריו" (בראשית מה,יד). התגובה הטבעית ששני האחים יבכו אחד על השני, מתבקשת, שהרי הם אחים מאותו אב ואם (רד"ק, ר' בחיי), אך מדוע שינתה התורה וכתבה שיוסף בכה על צוארי בנימין כאילו שלבנימין יש שני צוארים?
↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש
על פי הפשט, יוסף בכה על צואר בנימין משני צידיו, מלפנים ומאחור (חזקוני, ר' בחיי) ולכן נכתב בלשון רבים, אך המדרש מבאר, שיוסף בכה על שני המקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ולהיחרב, ואילו בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ולהיחרב (מגילה טז,ב; בר"ר צג,יב).
לכאורה קשה, מה ראו חז"ל לדרוש שהבכי היה על חורבן המקדש או המשכן? וכי זה מה שמעניין עכשיו את האחים האלה שלא ראו אחד את השני עשרים ושתים שנה? על זה היינו מליצים: דיה לצרה בשעתה! (ברכות ט,ב).
לחז"ל היה קשה, מדוע נזכר בתורה שיוסף ובנימין בכו על ה"צואר", ולא בכו על ראשם או על בגדם, הרי אם היו באותו גובה היו בוכים אחד כנגד השני על ראשם! ואם לא היו באותו גובה, איך בכו שניהם דווקא על הצואר? כנראה שהמילה צואר באה לרמז על בית המקדש שנקרא "צואר" כמ"ש: "צוארך בנוי לתלפיות" זהו בית המקדש שכל הפיות פונות אליו (ברכות ל,א).
בכוונה נמשל המקדש כצואר, שכן הצואר מחבר בין הראש ובין הגוף, וכך נראה שהמקדש הוא המקום שמחבר בין עם ישראל לאביהם שבשמים. המדרש מוסיף ומבאר שכשהמקדש קיים קומתו הלאומי של עם ישראל מתנשא בין האומות כצואר, ואם הוא חרב, נכפף כביכול קומתן של ישראל (שיר השרים רבה ד,ו). ובמקום אחר, המדרש מסביר שהמקדש נמשל לצואר, לומר משניטל הצואר אין חיים, כך לישראל משנחרב המקדש אין חיים. שנזכה ללכת קוממיות בארצנו, להוסיף קומה בבניין המקדש.
