הכנסת דנה בצווי ההרחקה, והסירה את הנושא מסדר היום לבקשת אהרונוביץ

להלן מקצת מהדברים שנאמרו בישיבת מליאת הכנסת היום בהצעה לסדר היום של ח"כ מיכאל בן ארי בענין מסורבי העליה להר הבית: 

היו"ר שלמה מולה:

אנחנו ממשיכים בסדר היום, הנושא הבא, הצעה לסדר-היום בנושא: צווי הרחקה של המשטרה מהר-הבית, מס' 8540, של חבר הכנסת בן-ארי. בבקשה, אדוני.

מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):

...

אדוני השר, עם ישראל שב לארצו – כשהוא יתפנה אלי אז אני אמשיך – עם ישראל שב לארצו בזכות כמה אמירות. לא בזכות מפלגה סוציאל-דמוקרטית. הוא שב לכאן בזכות כמה דברים שהניעו אותו: זה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"; זה "ותחזינה עינינו בשובך לציון"; זה הרצון לראות באותה תקומה של העם היהודי בארצו, שבפסגת שאיפותיו. לא היה אירוע שלא הזכירו בו את חורבנה של ירושלים ואת הכמיהה לבניינה.

אנחנו נמצאים בימים האלה בימים של שלושת השבועות, בימים שבהם אנחנו אבלים על חורבנה של ירושלים גם אלפיים שנים אחרי, 1,942 שנים אחרי, למי שרוצה לדייק, פחות או יותר. ומנהגי אבלות שונים. ובזמנו מסופר על נפוליאון – אני לא יודע אם זה דברי אגדה או דברים אמתיים – שהוא שראה את היהודים אבלים ויושבים על הרצפה בתשעה באב ואמר: רק עם שבוכה על עברו יהיה לו עתיד.

לפני 45 שנה, חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אלוף משנה, לימים שר מכובד במדינת ישראל, מוטה גור, כבשו את הר-הבית. אמרו: הר-הבית בידינו. בין החיילים היה שם חייל אחד שקראו לו אז ישראל אריאל או ישראל שטיגליץ, היום הרב ישראל אריאל. לימים היה הרב של פיקוד צפון.

אז היה לוחם. היה לוחם בחטיבת הצנחנים. לחם לשחרר את ירושלים, חבריו נפלו לידו. אחד מהנאמנים הגדולים למדינת ישראל, לצבאה, לגבורתה, למלחמתה, לגאולתה. לימים היה מראשני העיר ימית, נקרא לדגל שם. עד שהחריבו את המקום היה הרב של העיר ימית, הקים שם את ישיבת ההסדר בכפר-דרום – בכפר דרום שבגלגול הראשון. כפר-דרום היו לו הרבה גלגולים, אני מדבר על הגלגול, הגירוש הראשון, לפני הגירוש הראשון.

היהודי הזה מורחק מהר-הבית. למה? כי הוא באמת לא עמד בפיתוי. הוא פשע פשע מאוד גדול: פשעו היה שב-45 שנה לשחרורה של ירושלים הוא עלה להר-הבית ובירך ברכה. והברכה היתה: ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה.

זה מה שהוא בירך, זה פשעו. הוא התפלל בהר-הבית. כל המזרח התיכון יבער כי הרב אריאל התפלל בהר-הבית. אנחנו, בנושא הזה של הר-הבית, צריך להגיד: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". אנחנו קוראים לכל העמים. כבר שלמה המלך בתפילתו אומר: "וגם אל הנוכרי אשר לא מבני ישראל המה".

המציאות היום היא מציאות אבסורדית: כולם מתפללים חוץ מיהודים. יהודי לא יכול לבוא ולשאת תפילה במקום הקדוש ביותר לו. יש עוד מקום כזה בעולם? ובנוסף לכל זה, יהודים מורחקים. יהודי אחר, הרב יוסף אלבו, שאם יש יום עצמאות שאני לא שומע דרשה שלו על ציונות, אז כאילו לא שמעתי ביום העצמאות.

אחד הציונים. יהודי שלבוש במדים כחרדי, ציוני נלהב. היהודי הזה, הפשע שלו, שהוא הקים תנועה שנקראת "התנועה לכינון המקדש". יש חופש ביטוי במדינת ישראל, לא עשה שום פשע. והוא יצא בקריאה באינטרנט להקים כולל בהר-הבית – פושע. מאז, במשך שנתיים לא נותנים לא להיכנס להר-הבית.

היה פה פעם שר לביטחון פנים אחד אמיץ, צחי הנגבי - - -

אחרי אירועי אוקטובר 2000 של אריאל שרון, שנכנס שמה והיו המהומות, במשך כמעט שלוש שנים הר-הבית היה סגור לחלוטין בפני יהודים – רק ערבים. כיבוש ערבי. ואז הם עשו את הפשעים החמורים של חילול הר-הבית – כולם שתקו.

שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו:

לא - - -

מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):

 

אני לא מדייק? אז תתקן אותנו. אתה היית השר לביטחון פנים אז.

מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):

אתה רשאי לענות ולתקן אותי. מי שבסופו של דבר התיר את הכניסה ליהודים להר-הבית, אחרי אירועי אוקטובר 2000, אחרי שנתיים ושמונה או תשעה חודשים, היה צחי. תתקן את העובדות, תתקן את העובדות, עוזי. אתה יודע שאני מכבד אותך ואוהב אותך, תקן את העובדות. למד אותנו שאתה פתחת את הר-הבית.

... 

צריך לקיים את השבועה של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", לפחות שהרב אריאל יוכל לברך "שעשה לי נס במקום הזה". תודה רבה.

היו"ר שלמה מולה:

תודה רבה לך. כבוד השר, נא להשיב להצעה לסדר. לאחריו – אנחנו עוברים להצעה לסדר של חבר הכנסת נחמן שי, יצחק וקנין, יצחק הרצוג ומשה גפני, בנושא חברת החשמל.

בבקשה, כבוד השר.

השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית הדברים אבקש שוב לבוא ולהבהיר כי הר-הבית הינו מקום קדוש, רגיש, אשר טמון בו פוטנציאל גדול לקיומם של סכסוכים בעלי אופי אלים ואף להתפרצויות של הפרות סדר בהיקף רחב, ועל כן נדרשת המשטרה לנקוט זהירות רבה בכל הנוגע לשמירה על הסדר הציבורי במקום, וזאת תוך קיום חופש הפולחן לכל הדתות, שמירה על הסטטוס-קוו הקיים.

מדיניות המשטרה בנושא ביקורים וסיורים של יהודים בהר-הבית נעוצה בהחלטת ממשלת ישראל משנת 1967, אשר אסרה על יהודים את התפילה בהר-הבית מחשש להפרות סדר ציבורי. ההחלטה, שעלתה בפסיקות שונות של בג"ץ, קבעה שמניעת הכניסה להר-הבית מוטלת על המשטרה במקרים שבהם ישנו חשש לפגיעה בסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש.

ביום  ירושלים האחרון עלה הרב אריאל להר-הבית, ובמהלך ביקורו הפר באופן בוטה ופומבי, גלוי, את כל כללי הביקור במקום, כללים הידועים לו היטב. בין היתר, השתטח ברחבה. כן השתתף בתפילה בציבור שנישאה במקום. לאור האמור אסרה משטרת ישראל, נכון לעת הזאת, את עלייתו של הרב אריאל להר-הבית. העניין עדיין בחקירה וטרם הוגש כתב-אישום בעניין הזה. תודה רבה.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי):

אדוני השר, בימי ממשלת המנדט אסרו על יהודים לתקוע ברחבת הכותל בשם הסטטוס-קוו וכדי לא להפר את הסדר הציבורי. איך הגענו למקום המשפיל הזה, שמשטרת ישראל לא מגייסת כוח-אדם הדרוש כדי לאפשר חופש פולחן – זכות יסוד לכל אזרח במדינת ישראל? אנחנו משתבחים בחופש הפולחן שאנחנו נותנים לכל הדתות, חוץ מאשר לנו עצמנו.

איך הגענו אל הבושה הזאת? ואיך אין לך בושה לעמוד ולהגן על העמדה הזאת? קבע בית-המשפט העליון, במקרה מצעד הגאווה, כשהמשטרה באה ואמרה: אנחנו רוצים לאסור על המצעד הזה בירושלים מטעמי שלום הציבור, קבע בית-המשפט: תגייסו די שוטרים ותאפשרו את קיום המצעד. תגייס די שוטרים ותאפשר ליהודי להתפלל בהר-הבית. הלוא את הכללים האלה שקבעת, שהרב אריאל הפר או עבר עליהם, אתם קבעתם. הם לא כתובים במשפט הבין-לאומי, הם בוודאי לא כתובים בתורת קודשנו.

אתם קובעים כללים, אומרים שהוא הפר אותם, במקום לגייס כוח-אדם ולאפשר ליהודי להתפלל במקום הקדוש ביותר לו.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לדברי עמיתי. העובדה שרב השתטח בהר-הבית – אבוי. מזכיר את היהודי שלא היה לו כרטיס לתפילה ביום כיפור באיזה בית-כנסת, אז הוא אמר: זה בסדר, אני לא מתפלל.

זאת אומרת, יש פה איזה דבר שהתרגלנו אליו, שיש כללים כל כך נוקשים, שיהודים שמבקרים בהר-הבית, הם עושים את עצמם כמדברים ביניהם, אבל ממלמלים פסוקי תפילה כדי שלא ייתפסו כמתפללים, אלא ייחשבו שהם רק מדברים. אוי לבושה.

רק אוסיף עוד הערה לגבי קריעת הברית החדשה. אני שותף לסלידה האינסטינקטיבית של יהודים מפעולות של מיסיון ומיסיונריות. אבל אנחנו חיים במדינת ישראל, ולמעשה שכזה – שאני מבין את האינסטינקטים – יש משמעויות בין-לאומיות. אנחנו חיים בחברת העמים, ואפשר להתעלם – כמו שאמר אדוני היושב-ראש – או לשים את זה באיזה מקום צדדי, ולחשוב שאנחנו אומנם יהודים, אנחנו גם ישראלים. ובמדינת ישראל צריך להבין את המשמעויות, חלילה, שעלולות להיות גם ממעשה שכזה. השאלה היא לא מה אנחנו עושים להם. השאלה מה אנחנו עושים לנו, כשאנחנו עושים מעשה כזה.

 ...