עליה הר הבית - בין הלכה להשקפה

הר הבית
הרב יהודה אדרי מדריך עולים ממעלות

בשבת קודש פרשת מטות מסעי, העביר הרב יהודה אדרי שליט"א שיעור לאברכים בישיבה, אשר ראשיה לא נמנים עם העולים להר הבית ואף לא עם התומכים הנלהבים בעליה.

השיעור עסק בעליה להר הבית ובאופן שבו מביעים חוגים שונים את דעתם בנושא זה ובנושאים לאומיים אחרים, תוך ערבוב בין הלכה צרופה לבין השקפה.

כבוד הרב העביר תקציר של השיעור ומכיון שראיתי חשיבות רבה בפרסום השיעור לציבור הרחב, קיבלתי את רשותו לפרסם את השיעור ברבים:

הבעיה המרכזית בנושא העליה להר הבית (כמו גם בנושאים רבים אחרים: מקדש, ארץ ישראל, גירות, היחס לשאינם שומרי תורה ומצוות ועוד), היא הערבוב בין הלכה להשקפה. חייבים לחנך לחלוקה ברורה בין נושאים שבתחום ההלכה, לבין נושאים השקפתיים.

הערבוב בנושא זה בין הלכה להשקפה ('דעת תורה'), נותן כֹח לכל המתנגדים לעלייה להר הבית בטענה שהבעיה היא בעצם הלכתית גרידא, ועל כן קיים איסור (חמור!) לעלות להר הבית.

אולם מתוך פסקי הלכה ברורים ופשוטים (משנה, רמב"ם, ועד לרבני דורנו: הרב חיים דוד הלוי, הרב יעקב נסים רוזנטל, הרב דב ליאור ועוד רבים) – מתברר שעל פי ההלכה אין כל איסור לעלות להר הבית, וכל טענתם של המתנגדים נובעת רק מחששות, כפי שהוכחתי זאת מסיכומו של הרב יעקב עדס לטעמי האוסרים – והראיתי שכל טעמם ונימוקם לא מסתמך על מקורות הלכתיים אלא על חששות: אין אנו יודעים בבירור את מקום המקדש, העזרות והחיל; אולי יש לחשוש לזיבה (שאז גם אין איסור, אלא צריך להטהר במי מעיין); היתר גורף יביא לעלייה למקומות אסורים ושלא בטהרה.

נימוקים "הלכתיים" אלו אינם עומדים במבחן, מן הסיבות הבאות: כיום – בעקבות חקירות ארכיאולוגיות ומחקר היסטורי גאוגרפי, ניתן לקבוע באופן מדוייק את תחום המקדש, העזרות והחיל (על בסיס הקביעה המסורתית שאבן השתיה היא מקום קודש הקדשים), והגבולות כיום ברורים יותר מכל תקופה אחרת. באשר לחשש זיבה – כבר נקבע מבחינה רפואית והלכתית (הרב פישר, פרו' שטיינברג ועוד) שאין כיום חשש לזיבה. ובאשר לתקלות הלכתיות בעקבות היתר רבני גורף: זהו חשש לא מבוסס, שהרי אותם אנשים שיעלו בעקבות היתר רבני, אינם עולים כיום מחשש לבעיות הלכתיות, למה, אם כן, נחשוש שכשיתירו להם, לא יקפידו על עלייה באופן המותר.

אם כן, כל "הבעיות ההלכתיות" – אינן בעיות אמיתיות, ואם הן צפות ועולות (וגם אחרות כיד הדמיון הטובה של המקשים) אין זאת אלא משום התנגדותם ההשקפתית לעליות, ולא מתוך סיבה הלכתית.

צא וראה כמה מסובך – מבחינה הלכתית – "לעבור בשלום" שבת יהודית בכל רגע נתון: טלטול והוצאה, בורר, חימום מאכלים, דיבורי חול וקריאת חומר שאינו קודש ועוד ועוד.

האם העלה מי מגדולי ישראל – להמנע מלשבות שבת (יש אפשרות להכנס למיטה בערב שבת ולהתעורר במוצאי שבת). והרי בכל רגע יכולים להכשל באיסורים חמורים, אלא מאי? לומדים הלכות, מחנכים ומשתדלים, אף על פי שאין כל ערובה ובטחון בהצלחה.

עוד יש לומר: בכל הלכה בהלכות שבת ישנן מחלוקות בין פוסקים המקילים לבין פוסקים המחמירים. כמעט בכל התנהגות שלנו – יש פוסקים מחמירים הרואים בהתנהגות זו איסור. האם אנו מתייחסים לכולם ומשתדלים לנקוט כפי כל השיטות המחמירות, או שבעצם אנו נוקטים כשיטה אחת לקולה ולחומרה!

כמה חששות וספקות יש בהלכות טהרת המשפחה באיסורי כרת, ואף על פי כן לא נמנע אף רב מלהכניס לחופה זוג יהודים (גם כאלה שודאי לא ישמרו על הלכות טהרת המשפחה).

הוא הדין בעניין הר הבית: מצויות דעות שונות (מים חלוקים – מגן אברהם בהלכות פסח, ר' אישתורי הפרחי בעניין מסוים הקשור לגבולות; מחלוקת על אורך החיל ועוד), שאם נרצה לצאת ידי חובת כולם לא נוכל אמנם לעלות להר, אלא שאנו נוקטים כשיטות המרכזיות ועולים להר הבית כשיש לנו גב הלכתי יציב עליו אנו סומכים.

ברור אם כן, שלא שיקולים הלכתיים נערמים על השולחן כדי לאסור עלייה להר הבית, אלא שיקולים השקפתיים ואישיים (לדוגמה: הקו של ישיבת 'הר המור' מתנגד לעלייה בעקבות הרב קוק, בנו הרב צבי יהודה, וראש הישיבה הרב אברהם שפירא. פשוט שהרב טאו – נשיא הישיבה – לא יוכל לסבור ולהנהיג אחרת. דוגמה נוספת: הרב מרדכי אליהו המשיך במדיניות איסור העלייה (כרב ראשי וכמדיניות הרבנות הראשית), אולם בנו, הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, מבין את החשיבות של העלייה ואת ההיתר הפשוט שלה; אם כן מדוע אינו עולה? משום שאביו אסר זאת, והוא אינו מסוגל לנהוג בניגוד למה שפסק אביו [כך כתב במפורש]).

שוב – אין פה התמודדות אישית עצמאית, אלא הליכה אחר התלם ההשקפתי. וזאת הבעיה האמיתית: נושא השקפתי משתמש בכלים הלכתיים ומטעה ציבור גדול, הנכסף לקודש ולמקום הקודש.

סיכום:

עלינו לחנך לפתיחות השקפתית, ולא לכפייה השקפתית, החונקת כל צמיחה אישית.

אני מקבל בהבנה כל השקפה המצהירה שהיא השקפה, אך לא כזאת המנסה לגייס לחיזוקה – שלא בצדק – נימוקים הלכתיים שאינם עומדים במבחן.

אנו מתחייבים לשמור על כל הלכה, אך לא מתחייבים לקבל כל השקפה. השקפה היא התחום שבו מתחברת הנפש, הנשמה לתוכן, והדברים מאוד אינדבדואליים.