מי יעלה בהר ה'?

מאת: מיכאל פואה* / ערוץ 7

רבנים בהר הבית

"הרבנות הראשית תפקידה להורות הלכה לכל הגופים הציבוריים בישראל! נוח או לא נוח זה החוק שהכנסת קיבלה! אני כסגן השר פונה לקבל את עמדת הרבנות והסכמתה להכיר במציאות", כך אמר סגן השר אלי בן דהן בישיבת ועדת הפנים בנושא הר הבית שהתקיימה אתמול ר"ח כסלו בכנסת.

אלא שסגן השר לא דייק בלשון המעטה. החוק קובע כי תפקיד מועצת הרבנות הראשית  הוא: "מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה".

הרבנות על פי החוק אמורה לתת חוות דעת לשואלים בעצתה, אך אין חובה לגוף ציבורי כלשהו לשאול בעצתה או לנהוג לפי עצה זו. סגן השר רשאי להחליט לשאול את מועצת הרבנות ובאופן אישי לפעול לפי עצתה, אך אז תעמוד לפתחו שאלה שהוא בוודאי לא יעז לשאול. השאלה היא האם למי שאינו יהודי מותר לעלות להר לפי דעת הרבנות הראשית? שאלה זו אינה נוגעת לערבים שכמובן לא שואלים את הרבנות, אלא לסגן השר שהתחייב לתקן תקנות רק לפי ההלכה שתקבע הרבנות.

האיסור ההלכתי לכניסת יהודים באזורים מסוימים בהר הבית הוא ברור ומוחלט באזורים נרחבים יותר ביחס לגויים. אם סגן השר בן דהן מעוניין לשמור על ההלכה, עליו לשאול את הרבנים הראשיים האם מותר לו כמי שאחראי למקומות הקדושים לאפשר גם למי שאינם יהודיים לעלות להר הבית ולתקן תקנות בהתאם.

אינני תמים וברור לי שהרב בן דהן וגם כל החכי"ם מש"ס ואגודת ישראל לא יביכו את הרבנים בשאלה זו שהתשובה ההלכתית לה היא פשוטה. הסיבה לכך היא, שעלה התאנה ההלכתי נועד לכסות את מבושי ההפקרה המדינית. לרב בן דהן ולרבנות הראשית לא אכפת שהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי, מופקר בידי פורעים מוסלמים, העיקר שיהודים לא יעלו – גלות במיטבה.

מי שהצילה אותנו מהתנהלות גלותית זו, הייתה דווקא יו"ר הוועדה חה"כ מירי רגב. "בן-דהן אמר שהוא מחכה לרבנות הראשית. עם כל הכבוד אין קשר בין פסק ההלכה של הרבנות לבין זה שיהודי רוצה לעלות להר הבית אם הוא רוצה! גם אם הרבנות לא תאשר את זה צריך לאפשר תקנות לעלות להר הבית!" כדי להבין את משמעות דבריה של חה"כ רגב  כדאי להיזכר כי רק לפני מאה שנה היו יהודים רבים ובניהם גדולי תורה שלא עלו לארץ כיוון שהם חשבו שההלכה אוסרת לעלות לארץ.

בזכות יהודים שלא נכנעו למקובל ולשגרתי יש לנו היום מדינה בה יכול להתקיים הדיון החשוב הזה בכנסת ישראל. כדי לקדם את תהליך החזרה לארץ נאלץ בורא עולם להיעזר באנשים שפרקו עול מלכות שמיים מעליהם. 

עתה ברוך ה' בחזית החזרת הריבונות להר  עומדים אנשי אמונה - "אנחנו פוחדים רק מהקדוש ברוך הוא" הוסיפה חה"כ מירי רגב בסיום דבריה. ואנו שפועלים כדי לגאול את המקום הקדוש לנו מחרפתו, מתפללים ומייחלים שלא נאלץ לשלם מחיר לאומי כבד כדי לחזור למקום מקדשנו וסלע קיומנו, כפי שעמנו שילם בעת חורבן הגלות וחזרתו לארץ.

* מיכאל פואה, מנהל מחקר ופיתוח בתנועת "מנהיגות יהודית", לשעבר יועץ שר הרווחה.

כנס: הרבנות הראשית - מקור הסמכות ותפקידיה

ביום רביעי הקרוב יערך בירושלים - בין החומות כינוס שיעסוק בהעמדת סמכות תורנית ריבונית לכלל האומה.

לאור התופעות האחרונות ברבנות הראשית ולקראת הבחירות הקרבות לרבנים הראשיים, רואים מארגני הכינוס משמעות וחשיבות מיוחדת לעיסוק במקור הסמכות התורנית בישראל ובתחומי פעילויותיה.

יוזם הכינס ואחד ממארגניו - פרופ' הלל ויס פנה לרבנים המתחרים על כסא בזו הלשון:


למען דעת הרבנים המתחרים על הכסא

הלל ויס

מקור הסמכות הוא רק מלשכת הגזית!

כאשר אתם פוסלים את העליה של עם ישראל בזמן ריבונותו בהר הבית אתם פוסלים את סמכותכם.

מסירת הריבונות בהר היא חזרה לגלות! האשמה בכם! כרת בגינכם! 



חידוש הסנהדרין: הזמנה לכינוס על חשיבות העמדת משפט התורה מלשכת הגזית בזמן הזה

החשיבות הלאומית של הכינוס התורני לשם ההכרה בסמכות של תורה מציון לישראל ולעמים היא בניגוד מהופך למהלך  האליטות הישראליות, השמאל הנאור וכל נילוויו  תוך שותפות עם כל המתחרים על משרת הרב הראשי, בין מדעתם ובין שלא מדעתם ללא יוצא מהכלל. הללו כל השמות המופיעים כמועמדים עוסקים בזילות הרבנות כאילו המועמדים הם שחקנים בתוכנית 'האח הגדול' או ב'השרדות' החותרים איש כנגד רעהו לכל מצהלות הצופים  בקולוסאום השכונתי במלחמת הגלדיאטורים העשויים פח לשעה קלה של אשליה.

אם רוצים לשתף את הציבור בבחירה הרי שרק הציבור הנוגע לענין, העדה הדתית שאליה שיך הרב צריכה לעסוק בכך ולשלוח נציג מהקהילה למועצה דרך בתי הכנסת הבוחרים ברב שלהם או במתחרהו  כנציג . מי שאינו שייך לעולם הרבנות ואינו נזקק לפסיקות מה לו  ולמועצת הרבנות? מדוע ראשי ערים בכלל. מדוע פוליטיקאים. נשים כחלק מקהילה אם זו הנורמה שלה או של בית הכנסת רשאיות לבחור.

התהליך חייב להיות הלכתי-שקוף וסולידי, לא כל תעמולה.

בבית המשפט העליון ובוועדה לבחירת שופטים המקצועיות  והאתיקה אמרוים לקבוע יותר מן הפוליטיקה והפגיעה בבית המשפט המתנהל שנים בחובר אימון ציבורי הוא אכן בגלל השכפולים מכוח הפוליטיקאים בעיקר..

הסכנה בביטול הסמכות של הרבנות הראשית היא העמדת עם ישראל כצאן ללא רועה או גרוע מכך. הסמכות על רועים רעים כנבואת יחזקאל החפצים במפלתו של עם ישראל ומדינת ישראל בראש ובראשונה וזאת על ידי בעור כוח התורה, בעיקר כוח התורה המדיני מישראל כאילו אינו לגיטימי מלכתחילה בנושאים שאינם בשר וחלב. רק שבעים זקנים מסמיכים שלטון שאם לא כן כנבואת הושע: "המליכו ולא ממני".

מערכות המדינה אכן מערערות על  כוח התורה בכל מערכות החיים המקיימות את עם ישראל כמו גיור, משפחה, חינוך, שבת, כשרות. קהילה ובית כנסת ולא רק בנושא הגזול, שלא הרב סתו ולא הרב דוד לאו הולכים לעסוק בו, הנושא המדיני כי עבדי אחשוורוש אנן.

ההדחקות העלובה של משרד הדתות לספק שירותי דת מעצם שמו

מעמידה אותו בשירותים הלא מאווררים שהיקצו לו כמוקצה מחמת מיאוס בממשלה ובציבור.

שירותים בהסכמה.

לעומת זאת אילו הייתה מדינת ישראל, המתיימרת לדרוש מהערבים להכיר בה כמדינה יהודית מעמידה את הרבנות במרכז כבית המשפט העליון, רבנות ריבונית שיכולה מתוך חירות ואחריות להוקיע את הממשלה ואת ראש הממשלה לפי שיקול דעתה ולחנך את הציבור לכבד או לא לכבד את השלטון כמו  סמכות ביטול חוקים שיש לבית המשפט העליון.

מדינת ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית על ידי הפרדת הדת מן המדינה. הלאום היהודי הוא לאום שהדת והלאומיות בו הן ענין אחד מאז ימות אברהם אב המון גויים, אבי יצחק אבי יעקב כחקוק מסיני. לכן הכינוס שאנו עורכים ביום רביעי בי"ח תמוז בשעה 19:30 בבית כנסת אהל יצחק ליד הכותל להעמדת תורה בישראל הוא כינוס קיומי. הוא לא עוד כינוס אחד.

הוא מהווה הצבעה על דרך קיום האמורה לתת מענה והצבעה על דרך  שהיא מעבר הכרחי משפלות לרוממות. מעבדות לריבונות.

כשהרבנות תייצג את נשמת האומה/ יצחק דבירה

המון תלונות שמענו בחודשים האחרונים על הרבנות הראשית ותיפקודה, אבל אף פעם לא מהכיוון הזה * צחי דבירה מאשים אותנו בשיכחת יעודה המקורי של הרבנות, זה שהותווה לה בידי מייסדה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק * גרוע מזה: לדעתו שכחנו שהיהדות זקוקה למקור סמכות וכוח, לגורם שיאחד את אלפי הכתות – לעם אחד * ומה בתוכנית? מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים (נחשו למה), היא תשב בהר הבית ויש אפילו מתווה לעריכת בחירות כלליות ראשונות

אני יהודי מאמין שמשתדל לשמור מצוות, אך אינני חובש כיפה ואינני מזדהה עם זרם כלשהו ביהדות. גדלתי בבית שאינו דתי. מגיל 14 התחלתי ללמוד את התורה שבכתב, ומגיל 21 התחלתי לחקור את התורה שבעל-פה, במסגרת חיפושי אחר התכלית שלשמה אנו קיימים והמשמעות של היותי בן לעם היהודי. הבירור שערכתי נבע מכך שההלכה היהודית בימינו היתה בעיניי לא פה – כלומר לא קשורה למציאות ימינו, אך גם לא שם – שונה מאוד ממקורותיה כפי שהם מופיעים בתורה שבכתב, ולמעשה תקועה אי-שם בתרבות ימי הביניים. לכן גיבשתי לי עם השנים יהדות אוטונומית משלי, אך פתרון זה מעולם לא סיפק אותי. עם השנים הפנמתי את העובדה שהתורה לא ניתנה עבור הפרט, אלא רק לעם השלם. המשמעות האמיתית של המצוות מתקיימת רק בכך שהן מהוות דרך חיים שבה מתנהלת חברה שלמה.

אך בדיוק בנקודה זו החלו הבעיות. מי בעצם בעל הסמכות כיום עבור העם להגיד לו מהי בדיוק תורת ה'? מהן המצוות הרלוונטיות בה לימינו? מהן עקרונותיה וכיצד יש ליישמם בימינו? יהודי שלא גדל עם מסורת של שמירת מצוות ורוצה להתקרב ליהדות נמצא כיום נבוך מול שלל האפשרויות שעומדות לפניו במרכול היהודי. כיצד ידע מהי הבחירה הנכונה אם לא למד את כל התורה כולה? כיצד יבחר את הרב הנכון ביותר, אם לא ישיג חכמה ובקיאות הגדולה יותר מכל הרבנים? יש שיבחרו לקבל את המסורות וההלכות המקובלות על מרבית ציבור שומרי המצוות, אך בהעדר מנגנון בעל סמכות ופתיחות לבחון את הליקויים במסורות אלו, אינני מרגיש כל מחויבות אישית לשמר אותן.

התורה מייעדת אותנו למציאות שבה היא איננה מתמצה בטקסט חתום בספר. התורה אמורה לנבוע בכל דור ודור ובסופו של דבר לצאת אל העולם כולו מהר ציון, כדברי הנביא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב: ג). המציאות האוטופית של המקרא היא של תקשורת רציפה עם א-לוהים על ידי נביאיו, שופטיו וכוהניו במקום שאותו א-לוהים בחר. האבל שלנו על חורבן בית המקדש איננו רק על העדר המרכז הפולחני של עם ישראל, אלא גם ואולי בעיקר על העדרה של נקודת משען של צדק ומוסר – העדרה של התורה. הנביא במגילת איכה מקונן "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִיבַּד וְשִׁיבַּר בְּרִיחֶיהָ. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיים אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב: ט). חז"ל אמרו: "בזמן שיש כהן – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט" (סנהדרין נב). במילים אחרות, כשאין מרכז אחד שבו ההלכה נפסקת, אזי למעשה אין תורה בישראל.

כמו כן, "כל דור ש[בית המקדש] אינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו" (ילקוט שמעוני, תהלים קל"ז). כלומר, עצם העובדה שאין כיום בית מקדש איננה בשל העבודה הזרה בימי הבית הראשון או שנאת החינם של ימי הבית השני, אלא כיוון שאיננו חותרים לבנייתו בימינו. כך גם לגבי התורה. אין לנו תורה של ממש כיום, משום שאיננו פועלים לאחד אותה על ידי יצירת מרכז פסיקה שגם יוכל לחדש בה בהתאם לצרכי הדור. כיום כל אחד מקדש את התורה והאמת שלו כפי האמור במקרא "איש הישר בעיניו יעשה", ואין ניסיון כן ואמיתי לחתור ביחד אל "הטוב בעיני ה'". אין זה כלל משנה אם נקרא לזה 'סנהדרין' או 'בית הדין הגדול', העיקר שניצור מערכת כלשהי, שאפילו באופן זמני, תאחד את ההלכה עבור עם ישראל.

רבנות וריבונות

בעקבות הבחירות הקרבות לרבנות הראשית דובר לאחרונה רבות על הצורך לבצע מהפכה במוסד זה. ואולם בהצעות השונות אין בשורה של ממש, והן מציעות רק שינוי קוסמטי קל או מתמקדות בדרכים הפוליטיות הפתלתלות להביא לבחירתו של רב ראשי ציוני. שורש הבעיה במוסד הרבנות הראשית נובע מהמנגנון שעל-פיו נבחרים הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית. מועצה זו המונה כ-16 חברים, נבחרת בידי אסיפה בוחרת המורכבת בעיקר מרבני יישובים ופוליטיקאים. כך למעשה נוצר מצב של מעגל כמעט סגור שבו נבחרים בעיקר רבנים מתוך ממסד הרבנות עצמו לתפקיד זה, והדבר איננו מאפשר לתלמידי חכמים שאינם קשורים לממסד להיכנס אליו. מציאות זו יצרה מצב שהציבור ברובו המכריע איננו מכיר במוסד זה כגוף בעל סמכות כלשהי לעיצוב פני היהדות בימינו.

לאור זאת, כדאי להיזכר בדברי החזון שכתב הרב הראשי הראשון לישראל, הראי"ה קוק, שהגה את רעיון הרבנות הראשית: "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפיסגה של תחיית האומה, ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית. הרבנות זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל. זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע על-ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות, ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש בכל העולם כולו" ("כבוד הרבנות", מאמרי הראי"ה).

בנוסף לכך, חוק הרבנות הראשית הגדיר את תפקידה הראשון של מועצת הרבנות הראשית כ"מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה". בפועל הרבנות כיום רחוקה מאד מהייעוד שעל פיו היא נוסדה. לא רק שאינה מקרבת את הלבבות, ואינה עמלה עם הציבור בבניין היצירה הלאומית, אלא שאפילו הייעוד של מתן עצות הלכתיות איננו מתקיים כלל.

כדי לקיים חברה, חייבת להיות סמכות ריבונית שבאמצעותה יתקבלו ההחלטות לגבי הכללים שעל פיהם יתנהלו החיים התרבותיים של בני האדם ביחידת שטח נתונה. הרבנות הראשית קיבלה ממדינת ישראל סמכויות ריבוניות בתחומים מסויימים, ומכאן נובע הפוטנציאל העצום הטמון בה לקיים את החזון המיוחל ליעודה. ואם רק נדע להסיר את החסמים המונעים ממנה להתקדם לקראת חזון זה, יוכל להיווצר באמצעות הרבנות הראשית חיבור מחודש של היהדות לחיים הריבוניים, איחודה והתחדשותה בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית, כדברי הרב קוק.

לאור דברים אלו ברצוני להציע שהצעד הראשון לקראת החזון המיוחל צריך להעשות באמצעות עריכת תיקון מהותי בחוק הרבנות הראשית. שינוי שיהפוך אותה ממוסד שעוסק רק במתן שירותי דת לפרט, למוסד שעוסק בעיצוב פניהם של כלל החיים היהודים בימינו, לרבות אלו הלאומיים. לשם כך, יש לשנות את השיטה שבה נבחרים חברי מועצת הרבנות הראשית, לכזו שתביא להיבחרותם של תלמידי חכמים ראשונים במעלה, המייצגים את כל קשת ההשקפות היהודיות המצויות כיום בציבור היהודי במדינת ישראל. רק רבנות המייצגת את מגוון הגישות היהודיות בימינו, תוכל לקבל את ההכרה לסמכותה ממרבית הציבור בישראל.

ברצוני להציע שחוק הרבנות הראשית ישונה כך שהרכבה של מועצת הרבנות ייקבע על-ידי הציבור ולא בידי אסיפה בוחרת, ובראש המועצה יעמד רק רב ראשי אחד. מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים, והללו ייבחרו אחת לחמש שנים במנגנון בעל שני שלבים.

בשלב הראשון ייערכו בחירות כלליות בקלפיות שיוצבו בכל סניפי הרבנות הראשית. ציבור הבוחרים בבחירות אלו יעבור סינון, ולא כל אחד יוכל להשתתף בהן. הרעיון העומד מאחורי הסינון הוא שרק אנשים שמבינים בתחום שבו נבחריהם אמורים לעסוק יוכלו לבחור. כפי שללשכת עורכי הדין מצביעים רק עורכי דין וליו"ר ההסתדרות הרפואית בוחרים רק רופאים, כך גם לרבנות הראשית יצביעו רק יהודים שמגלים בקיאות מסויימת במושגי יהדות. בקיאות זו תימדד באמצעות מבחן קצר במושגי יסוד ביהדות שיערך לכל בוחר שיורשה לבחור. את המבחן תחבר ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. אפשר לדון על רמת הבקיאות המזערית הנדרשת על מנת לעבור מבחן זה, וברור הוא שככל שמעלים את הרף תוצאות הבחירות יהיו פחות ייצוגיות, אך חייבים למנוע מצב שבו עסקנים פוליטיים מגייסים ציבור המצביע כ"חיילים צייתנים" ולא מתוך שיקול דעת.

בנוסף לקריטריון הבקיאות יש לקבוע גם הצהרת אמונים כלשהי של הבוחרים ביחס למוסד הרבנות, וזאת על מנת לצמצם את המקרים של גורמים המנסים להשפיע מבחוץ על מוסד שהם כלל אינם מכירים בו. להלן רעיונות אפשריים נוספים למדדים שעל-פיהם ייבחרו הבוחרים:

•           עברו את גיל 40.

•           נישאו דרך הרבנות.

•           משתייכים לקהילה יהודית כלשהי או לבית כנסת.

הבחירות בשלב הראשון לא יהיו עבור חברי מועצת הרבנות הראשית, אלא רק עבור הדמות שתבחר בהם. ככל שדמות מסויימת תקבל יותר קולות, כך היא תוכל לקבוע את זהותם של חברים רבים יותר במועצה. שיטה זו מאפשרת לדמות הנבחרת להציב גם תלמידי חכמים שאינם מפורסמים בציבור לתפקיד זה. לכן, בשלב הראשון לא ייבחרו מועמדים מסויימים, אלא הציבור יוכל לבחור עבור כל דמות שהיא, אפילו אם זו לא הציבה את מועמדותה. כך גם אישים צנועים יותר יוכלו להבחר ישירות בידי הציבור. הדמות הנבחרת הרי לא צריכה לקבל תפקיד כלשהו, אלא רק לבחור את האנשים הראויים לשבת במועצת הרבנות הראשית. כמובן, היא תוכל למנות גם את עצמה להיות אחד מהם, ומצד שני תוכל לבחור שלא לקחת כלל חלק במהלך, ולהעביר את קולותיה לדמות אחרת. במקרה שבו הדמות שנבחרה מעדיפה שלא לקחת כל חלק בבחירות, בשל אי הכרתה בסמכותו של מוסד הרבנות הראשית או מכל סיבה אחרת, כל הקולות שבחרו בה ייפסלו. דמויות שלא יעברו את אחוז החסימה יוכלו להעביר את קולותיהן לדמויות אחרות מבין אלו שעברו את אחוז החסימה.

לאחר מינוי חברי מועצת הרבנות הראשית בידי הדמויות הנבחרות ובהתאם לכמות הקולות היחסית שקיבל כל אחד מהם, שבעים חברי מועצת הרבנות הראשית יבחרו את הרב הראשי. מקום מושבה של הרבנות הראשית יהיה אז בהר הבית – האתר הראוי לה, ואם המציאות הפוליטית טרם תאפשר זאת, היא תשב באופן זמני במקום הסמוך ביותר אליו, למשל בבניין ה'מחכמה'.

וה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

• הכותב הוא ארכיאולוג ומנהל מיזם סינון עפר הר הבית בעמק צורים.