קודם כל שמעתי צווחות. באנגלית. באזור מסננת מספר שש בטור המסננות השמאלי נמצא ממצא מרגש כלשהו, שגרם לג'קי, שרה וג'וש למלמל דברים בטונים משתנים שלא היה לי סיכוי להבין מהמקום שבו עמדתי. גם החבר'ה מסביב הפסיקו לרגע מעבודת הסינון הנמרצת וניסו להבין מה קרה ולמה דווקא בחלקם של השלושה הללו נפל הכבוד. ניגשתי לשם יחד עם הראל, מנהל האתר, וראיתי את ידה של ג'קי מושטת לפנים, רועדת מעט, והמדריכה שלידה מסבירה לה דבר מה על מה שנמצא שם. ג'קי נשאה אליי את עיניה ואמרה בקול קצת מוזר: או מיי גאד, אִיטְס אֵה קוֹיְן!
מתרגשים שמוצאים משהו בסינון. מבט על ירושלים מהר הזיתים צילום: פלאש 90
אלו מציאות
את ההתרגשות ממציאת מטבע עתיק יכול להבין רק מי שחווה את רגע הגילוי; העין מבחינה בחתיכת מתכת קטנה בצבע ירוק מאובק שמבצבצת מבין תלוליות העפר, ושעות של עבודת חפירה מאומצת משתלמות — היד אוחזת בפיסת היסטוריה. את ההתרגשות הזו, שחוויתי לפני כשנתיים בתקופת עבודתי בחפירות עיר דוד, ראיתי גם בעיני חבורת הנערים והנערות מבוסטון, מסצ'וסטס, שהגיעו לחוות ארכיאולוגיה ב"פרויקט סינון עפר הר הבית" בעמק צורים שבמורדות הר הצופים.
הם מצאו שפה של סיר בישול, ידית של כד, חתיכת רעף וכאמור גם מטבע מתקופות שונות בהיסטוריה של הר הבית. ג'קי, נערה אמריקאית טיפוסית כבת 15, ממש פערה את פיה כששמעה מהמדריך שאם המטבע יתגלה כמשמעותי לאחר שיעבור את סבב הניקוי והחקר במעבדה, ייצרו איתה קשר בכל מקום שבו תהיה, ושמה ייכתב מעל דפי ההיסטוריה. מבקרים מכל קצוות הארץ והעולם מגיעים לפרויקט הסינון בעמק צורים לסדנה ארכיאולוגית קצרה. הם עוברים הדרכה והתנסות מעשית, שבה ניתנת להם ההזדמנות לחשוף בידיהם את הממצאים הרבים הטמונים בעפר ולנסות למיינם לפי התקופות השונות.
פרויקט הסינון של עפר הר הבית בעמק צורים צילום: יח''צ עמק צורים ומורן חג'בי
כל מבקר מקבל דלי מלא בעפר מהר הבית, שופך את תכולתו לרשת הסינון, שוטף בצינור את הכל ומתחיל לסנן ולמיין את החומר לשישה ממצאים: חרסים, עצמות, זכוכיות, אבני פסיפס, מתכות ואבנים מיוחדות. כשיסיים למיין יגיע איש צוות ויבדוק שעינו הלא מיומנת של המבקר לא פספסה ממצא חשוב. לאחר מכן ינסה המבקר הנרגש, על פי טבלאות ודוגמאות, לקבוע לאיזו תקופה שייך כל פריט שמצא. במהלך השנים נתגלו במקום ממצאים חשובים; ביניהם בולה (טביעת חותם) של כהן מימי בית המקדש הראשון, שברי אבן מעוטרים ממבנים מפוארים מימי הבית השני, ראשי חץ מתקופות שונות, אלפי מטבעות, וגם מטבע כסף נדיר של מחצית השקל כמו זה שגייסו כתרומה לבית המקדש, שמצא ילד בן 14 מנווה דניאל.
חופרים בתוך הזבל
סיפורו של הפרויקט החשוב הזה מזכיר בתהפוכותיו סרט מתח סטייל אינדיאנה ג'ונס. הכל התחיל אי שם ב– 1996, כשהאזור התת קרקעי בפינה הדרום מזרחית של הר הבית, המכונה "אורוות שלמה", הורחב ושופץ במטרה להופכו למסגד הגדול ביותר במזרח התיכון. ב– 1999 חפר הוואקף המוסלמי בור כניסה ענקי למקום בעומק של כ– 12 מטרים במשך ארבעה ימים בלבד, תוך שימוש בציוד מכני כבד וללא כל פיקוח ארכיאולוגי. רק לשם השוואה — בחפירה ארכיאולוגית מסודרת, בור מעין זה היה נחפר במשך כשמונה שנים כדי לא לפגוע בממצאים החשובים במקום.
הכניסה לאורוות שלמה בעבר צילום: יח''צ עמק צורים ומורן חג'בי
הכניסה לאורוות שלמה היום צילום: יח''צ עמק צורים ומורן חג'בי
למעלה מ– 400 משאיות נשאו את העפר הספוג בהיסטוריה של ירושלים למספר מקומות, כשרובו נשפך לנחל קדרון. בתפקיד הריסון פורד — צחי דבירה (צווייג), סטודנט שנה ג' לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר–אילן, וכפי שמתברר בהמשך גם סוג של אינדיאנה ג'ונס מקומי, ששמע ידיעה קצרה על העניין בחדשות והחליט לבדוק אותה. יחד עם חברו ללימודים, ארן ירדני, ובעזרתו של פעיל הר הבית יהודה עציון, הוא נסע לאתר את המקומות שבהם שופכים את העפר. "בתחילה הוואקף שפך את העפר למזבלה העירונית באל–עזרייה, הסמוכה למעלה אדומים", אומר דבירה. "כשהם הבינו שגילינו את המקום הם החליטו להפסיק לטרוח לנסוע רחוק, והתחילו לשפוך את העפר בגלוי בנחל קדרון הסמוך. בלילה אחד נשפכה שם כמות אדירה של עפר. הלכנו לנחל קדרון לפני השקיעה, נברנו בעפר וראינו שיש שם הרבה חרסים ושברי כלי אבן, חומר שיכול להיות חשוב ושאותו יש לבדוק. הבנתי שצריך לארגן סקר דחוף בשכבות האלה כדי שלא יתערבבו בזבל ובאשפה שיפגעו בממצאים".
בשלב זה הלך דבירה לרשות העתיקות, שהביעו לדבריו אדישות ולא התנגדו להצעתו שהוא יבדוק את העפר. כמה ימים אחר כך הגיע לנחל יחד עם 15 מתנדבים. את הממצאים שהצליחו לאסוף ולהוציא מהמקום הביאו הסטודנטים למרצה שלהם באוניברסיטה, ד"ר גבי ברקאי, ארכיאולוג בעל שם עולמי, כדי שיעזור להם לזהותם; ואכן — התגלה שמדובר בממצאים חשובים, המעידים על פעילות הר הבית בתקופות שונות. "מעולם לא נעשתה חפירה ארכיאולוגית במתחם הר הבית ומדובר בממצאים הארכיאולוגיים הראשונים שהתגלו בו", מסביר דבירה. "גם אם הם לא באתרם, כלומר הם הוצאו והועברו מהקשרם המקורי, אפשר ללמוד מהם המון, כי הם מהווים מדגם ומידע ראשוני שעוזר להבין טוב יותר את אופיה של התרבות החומרית שהתקיימה באתר לדורותיו".
מי נתן לך רישיון?
נשמע נהדר, אך מכאן הסיפור רק הלך והסתבך. דבירה וירדני נתקלו בהתנגדות מצד היחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות, שטענה שיש צורך ברשיון חפירה כדי לבדוק את העפר. ההתנגדות הזו הפכה מאוחר יותר לפשיטה על דירתו של דבירה בשעת בוקר מוקדמת עם צו חיפוש, הגשת כתב אישום כנגדו בגין שוד עתיקות ולבסוף ביטולו של כתב האישום.
בין לבין גם אורגנה הפגנה גדולה בנחל קידרון שבה זעקו ארכיאולוגים רבים את זעקתו של הר הבית, וכלי תקשורת רבים מכל העולם צבאו על המקום ועל הסיפור החם. לכל אורך הדרך טען דבירה שמדובר ברדיפה פוליטית. "הרגשתי כמו בסדרה 'תיקים באפילה', שם יש כל מיני אתרים של עב"מים אותם מנסה הממשלה החשאית להסתיר", מסביר דבירה. "ניסו להשתיק את כל הסיפור. הר הבית היה הליבה של המו"מ שנוהל אז והנושא הכי רגיש בו, ראשי מערכת הביטחון לא רצו התעוררות ציבורית בעניין. גם רשות העתיקות כעסה נורא, כי הרי הבכתי אותה — הם נתנו לוואקף לחפור במקום ולהוציא משם את העפר ללא כל השגחה, וגם לא טרחו בכלל לבדוק אותו".
"רציתי להבין את התורה". צחי דבירה צילום: יח''צ עמק צורים ומורן חג'בי
צחי דבירה היה בכלל איש מחשבים, מתכנת מגיל 9, מאלו שלא צריכים ללמוד תואר במחשבים כדי למצוא עבודה בתחום. בטיול הגדול בדרום אמריקה נחשף לארכיאולוגיה. "רציתי תואר במשהו. מחשבים כבר ידעתי, וארכיאולוגיה היא שעניינה אותי באותה תקופה. אני לא אדם דתי ולא שומר הלכה, אבל כן מחובר מאוד למקורות. אני יהודי מאמין. עניין אותי לחקור מה באמת היה בתקופת המקרא, רציתי להבין את התורה. זה התחיל בתור עניין, ולאט–לאט הפך להיות המקצוע שלי. כמובן שכל הסיפור עם הר הבית, שהחל כשהייתי בשנה השלישית ללימודיי, דחף אותי עוד יותר לתחום. היום אני משלב את הידע בסטטיסטיקה ובמחשבים כדי לנתח את כמות הנתונים האדירה שיש לנו מעשרות אלפי הממצאים שמצאנו עד כה".
כשדבירה מדבר על הר הבית קולו נרגש, בטוח, והוא ממשיך ומספר. "בעקבות ההד התקשורתי הנרחב של האירועים סביב הרס העתיקות, התכנסה השדולה הארכיאולוגית בכנסת לדיון מיוחד במקרה. הוזמנתי לדיון, ושם פגשתי את ישראל כספי, אדם לא דתי שהר הבית קרוב ללבו, שהחליט לארגן עצומה הקוראת לעצור את הרס העתיקות בהר הבית. אמרתי לו שאני פורש מהסיפור, שאין לי זמן, לא האמנתי בערך של עצומה. אבל כספי החליט שהוא עושה את זה. הוא ארגן את מה שלטעמי הפך למסמך הפוליטי המדהים ביותר שנעשה מראשית הציונות. על העצומה, שפורסמה בערב חג השבועות של שנת 2000 , היו חתומים 82 ח"כים מכל הסיעות, וגם סופרים, ראשי ערים, שופטים בדימוס ואלופים במילואים — מכל גווני הקשת הפוליטית, משלום עכשיו ועד לחרדים. לא היה מסמך פוליטי בנושא כל כך רגיש שהיה עליו קונצנזוס כזה רחב, מה שמוכיח שהנושא של הר הבית הוא בעצם גורם מאחד ולא מפלג", אומר דבירה בלהט.
בעקבות העצומה הוקם הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, שמאז ועד היום פועל למניעת ההרס. כיום, פינוי עפר מהר הבית מחייב פיקוח צמוד של רשות העתיקות וחייב לעבור חפירה מקדימה ובדיקה ארכיאולוגית.
לאחר כל אלו פעלו צחי דבירה וד"ר גבי ברקאי לגיוס רישיון להקמת פרויקט לסינון העפר שהוצא מהר הבית. ב– 2004, אחרי שנים של קשיים בירוקרטיים בלתי נגמרים, קיבלו השניים את הרישיון המיוחל ואת השטח בעמק צורים. לאחר כשנה נכנסה לתמונה עמותת אלע"ד, שראתה את הפוטנציאל החינוכי והתיירותי של הפרויקט, ומאז היא זו שמממנת ומתפעלת את אתר הסינון.
"האנשים הם הממצא הכי חשוב"
בתחילה שמרו בפרויקט על פרופיל נמוך והעדיפו להתרכז בעבודה השוטפת של הסינון, אך עם הזמן רבים שמעו עליו והציעו את עזרתם. "מהר מאוד הבנו שהממצא הכי חשוב שלנו אלו הם האנשים שלוקחים חלק בפרויקט", אומר דבירה. "התחילו להגיע אלינו יותר ויותר קבוצות, מהארץ ומהעולם, ילדים ומבוגרים, והבנו שאנחנו לא יכולים לבצע את העבודה בלי עזרה מהציבור הרחב. מדובר בעבודת נמלים, עבודה סיזיפית, וצריך הרבה עיניים כדי להשתלט על הכל".
אבל נראה שלא הקבוצות מהוות את עיקרו של הפרויקט בעמק צורים, אלא דווקא אנשי הצוות והמתנדבים המרכיבים אותו; "הלב והנשמה של המקום", כדברי ברקאי. חוץ מאיש– המחשבים–לשעבר–ואינדיאנה– ג'ונס–המקומי צחי דבירה, וד"ר גבי ברקאי, ניצול שואה, אנציקלופדיה מהלכת ו"זקן השבט", המקום מאכלס בתוכו אנשים מרתקים ומגוונים; ילידי הארץ ועולים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירונים, עובדי המקום ומתנדבים. על כולם מנצחים הראל אברהמי, מנהל האתר ואיש חינוך בכל איבריו, שהיה ממייסדי המכינות הקדם צבאיות המעורבות והדריך וחינך דורות של בני נוער לפני צבא, וגל זגדון, מנהל העבודה הארכיאולוגית בשטח.
הנה סיפורה של אחת מהדמויות היותר מיוחדות במקום. כבר בשלב הבירור על הפרויקט כולם אמרו שאנחנו חייבים לפגוש את פרנקי שניידר. כשהגענו לעמק ולא ראינו אף אישה אמריקאית כבת שישים וחמש בסביבה, שאלנו מיד איפה היא, מקווה שהגענו ביום הנכון. אמרו שהיא באוניברסיטה, בקשר למחקר הרצפות, ותגיע בערך באחת. ואכן, בערך אז צעדה לעברנו בהחלטיות אישה נמרצת שנראית צעירה בהרבה משישים וחמש שנותיה, והציגה את עצמה באנגלית, כולה קורנת חביבות ואור.
עלייה שהיא סיפור הצלחה. פרנקי שניידר צילום: יח''צ עמק צורים ומורן חג'בי
פרנקי עלתה לארץ לפני כחמש שנים. היא גדלה כקתולית, ובגיל 30 גילתה שהיא יהודייה. "מעולם לא התחברתי לקתוליות", היא מספרת. "החיבור ליהדות שלי היה מיידי. ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ, אבל חיכיתי שילדיי יגדלו". בינתיים היא למדה בבוסטון תואר שני במתמטיקה וסטטיסטיקה ובמדעי היהדות, והחלה להתחבר לקבלה ולחסידות. כיום היא החברותא של אברהם לידר, חוקר ומורה של תורת הסוד, ומגדירה את עצמה כדתיה קונסרבטיבית.
זמן קצר לאחר עלייתה ארצה עלתה פרנקי להר הבית, והיא מתארת את החוויה כמשמעותית וחזקה. מאז החלה להתנדב בפרויקט הסינון בעמק צורים. "היא התנדבה בכל יום והייתה מסורה ומקצועית כל כך, עד שהצענו לה להתחיל לעבוד בשכר", אומר דבירה. "אחרי שסיימה קורס מורי דרך הצענו לה להיות מדריכה לקבוצות דוברי האנגלית. אבל כמה שהתרשמנו ממנה אז, לא היה לנו מושג מה ייצא ממנה אחר כך", הוא אומר בהערכה. "היא מאוד התעניינה בתחום אריחי הריצוף בהר הבית, והתחילה לחקור וללמוד את הנושא. נתתי לה לעזור במחקר של הממצאים של הרצפות, וכיום היא אחת המומחיות הגדולות לכך, אפילו ברמה עולמית. בתערוכת הורדוס שנפתחה השנה במוזיאון ישראל היא זו ששחזרה את הרצפה מההרודיון. תארי לך — אישה בת 60 שלא מדברת את השפה עולה לארץ ובטח לא חולמת שתהיה לה כאן עבודה, מגיעה לדרגה כזו. זה סיפור הצלחה מדהים של עלייה".
עפר ותכלת
הקבוצה מבוסטון כבר לא כאן, ורק כמה חברי צוות עוסקים בסינון ובמיון דליי העפר שנשארו במתחם. במבט שטחי, העפר שהם שופכים מתלוליות העפר למריצה, מהמריצה לדלי ומהדלי לרשת הסינון, נראה כעפר בלבד, פסולת. צופה מן החוץ לא יוכל להבין את חשיבות הסינון הסיזיפי, את העבודה המאומצת והמונוטונית. דבירה מסביר שזהו בדיוק קסמו של המקום. "אם לא מבינים את מקור העפר, אי אפשר להבין למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ בסינון. אבל כשמבינים שזה עפר מהר הבית, מבינים את החשיבות. בית המקדש מכיל את פסגת התוצרים של התרבות האנושית: התקבצו אליו החומרים הכי יקרים, האמנות הכי גדולה, רמת הטווייה והאריגה הכי גבוהה, המוזיקה המשובחת ביותר. לבית המקדש מביאים את התרבות הנשגבת ביותר, והוא שנותן משמעות לתרבות האנושית".
"כשאנשים באים ומסננים, הרושם הראשון הוא שזו פסולת. אבל אחרי שלומדים לזהות את הממצאים, הפרטים מתגבשים לתמונה אחת כוללת. לאט–לאט אנחנו מרכיבים את הפאזל בחזרה. בספר תהילים כתוב 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'. בא מועד. הגיע הזמן. למה? 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. זה הפשט של מה שאנחנו עושים. הכוזרי אומר שירושלים לא תיגאל כי אם כאשר ישתוקקו אליה ישראל תכלית התשוקה, עד שיחוננו את אבניה ואת עפרה. הנביא במגילת איכה אומר אחרי חורבן הבית שאין תורה בלי מרכז רוחני אחד. בלי הר הבית היהדות היא בלי מרכז, בלי עוגן שאליו מכוון הכל".
מרשות העתיקות לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.
הכתבה המלאה פורסמה במגזין מוצש מבית מקור ראשון
בכיפת הסלע הוחלפו בשבועות האחרונים השטיחים בעקבות תרומה של שטיחים חדשים מממלכת ירדן, וכך נחשפה באורח נדיר רצפת המבנה הניצב על מקום המקדש. בתמונה כאן נראה לוח שיש המכסה על פתחו של בור הרוחות, בור המצוי ברצפת המערה שמתחת לסלע – אבן השתיה. להערכת הארכיאולוג צחי דבירה, ממנהלי מיזם סינון שפכי עפר הר הבית, נראה שאבני הריצוף הללו, מסוג אופוס סקטילה, הן בנות התקופה הביזנטית, כלומר גילן מוערך בלמעלה מ-1500 שנה. דבירה מעריך שהרצפות הללו הועברו והותקנו מחדש במערה בתקופה מאוחרת יותר. 
