על הר הבית, עם הרב גורן

הרב מנחם הכהן היה עם הרב גורן זצ"ל בזמן שחרור הר הבית ומספר על הרגעים הגדולים

מאת: אבי גז - מקור ראשון

עלה בוקר יום שלישי. הרב גורן ועוזרו היו בתל אביב בשעה שהתכנסה ישיבת ממשלה דחופה לדון בשאלת הפריצה לירושלים. הרב, שלשכתו הייתה צמודה ללשכת רה"מ, עמד בכניסה, וכל שר שעבר התבקש להישבע כי יצביע בעד ירושלים. חלק מן השרים חייכו בנימוס ומיהרו לישיבה, אולם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, התעכב. "תראה", אמר לרב, "זה בעייתי. אבל אני חושב שנלך על זה בכל אופן".

בלי להסס, הרב לקח פעם נוספת את עוזרו ואת נהגו ועלה לירושלים, למפקדתו של מוטה גור. "מוטה היה חלק מהמשפחה" מסביר הכהן, "המשפחה שכללה את הרב גורן, אותי ועוד כמה. עמדנו יחד על הגג של בית ההסתדרות והשקפנו על הקרב. ראינו את החטיבה של בן ארי מגיעה מצפון, ועדיין השאלה אם להיכנס לעיר העתיקה טרם הוכרעה עד אותה העת בישיבת הממשלה. אזור מוסררה, מעבר מנדלבוים ומוזיאון רוקפלר, שבו ישבנו, כבר היו בידינו, אולם העיר העתיקה עצמה עדיין הייתה מחוץ לטריטוריה".

ריצה חסרת מעצורים

עם חשכה קיבל מוטה גור הודעה על חטיבת שריון ירדנית שנמצאת בדרכה לירושלים, והמתח התעצם. הכוח התכונן ללחימה באופן מיידי, וכעבור כמה שעות התנהל קרב מול החטיבה הירדנית. באותו קרב, שבו הצליחו כוחותינו לעצור את החטיבה, נהרגו שבעה חיילים, ביניהם בנו של הרב גץ, אבנר. "נשארנו במקומנו כל הלילה. כל הדתיים התפללו וספרו ספירת העומר. סמוך אלינו הוחזקו כמה שבויים ירדנים, אחד מהם קולונל", נזכר הרב הכהן.

בשעות הבוקר של יום רביעי החלו דיבורים על כניסה מאורגנת לעיר העתיקה. מוטה גור כבר לא היה עם הקבוצה: הוא רצה להיות ראשון הנכנסים. הגדוד שנותר בעמדת ההמתנה, ועמו הרב גורן ועוזרו, התארגן והחל לצעוד בטור עורפי מרוקפלר לעיר העתיקה, סמוך לחומה, מחשש לפגיעת צלפים.

כמו מח"ט הצנחנים האגדי, גם הרב גורן לא היה מסוג האנשים שיגיעו בסוף האירועים. "הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר, שלח אותי לארגן שופר, כיוון שהקודם נשרף. בעצתו הלכתי לחותנו, הרב דוד הכהן, 'הנזיר'. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו".

בשלב הבא, מכשול נוסף עמד בפני הכוח: "במרכז שער האריות עמד טנק שלנו שניסה לפרוץ ונתקע. הוא לא יכול היה לזוז אחורה או קדימה, כך שאיש לא יכול היה לעבור. אחרי התלבטות קצרה החל כל הטור לעלות על הטנק ולרדת ממנו בצד השני, חייל אחרי חייל". אז החלה ההסתערות האמיתית, ההיסטורית.

"ברגע שעברנו את הטנק, הגדוד שבר את מסגרת המשמעת. הכול היה בבלגן מוחלט. כולם, כבתזמון מאורגן, התחילו לרוץ לכיוון הר הבית. באותו זמן פלוגות אחרות טיהרו את פנים העיר העתיקה, אולם מסות גדולות פשוט רצו".

באותן דקות שלפני צהרי יום רביעי הכריז המח"ט גור את המפורסמת שבקריאות הקשר של צה"ל לדורותיו – 'הר הבית בידינו'. העובדה הפחות ידועה היא שאישים נוספים שהיו במקום, ביניהם הרב גורן, קראו גם הם בהתרגשות את אותה הכרזה.

מצב אקסטטי 

הרב הכהן פותר את החידה ארוכת השנים, מה הוביל את חיילי צה"ל מפסגת הר הבית אל פאתיו המערביים, לכותל המערבי. "ירדתי מהר הבית עם שני חיילים לכותל דרך שער המוגרבים", הוא מספר, "והיינו הראשונים שעשו זאת. הכרתי את המקום כיוון שגדלתי בירושלים העתיקה. באמצע הדרך ראינו שני ערבים שהרימו ידיים לכניעה. תוך כמה רגעים כל מי שהיה על ההר ירד למטה, עד שהרחבה התמלאה חיילים. גם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הגיעו".

הרבנים צבי יהודה הכהן קוק והנזיר עם הרב שלמה גורן זצ"ל
לאחר כיבוש הר הבית



ליד הכותל התפלל הרב גורן מנחה. שעת צהריים הגיעה. אחד ממפקדי הפלוגות של הצנחנים, יורם זמוש, לקח דגל ותלה על הסורג שמעל הכותל "אני זוכר שמישהו אמר שם – אולי היה זה יורם, אולי חנן פורת – שצריך להביא את הרב צבי יהודה למקום. הרב גורן שלח אותי להביא אותו, את חותנו הרב הנזיר, ואת אבי. 'שיהיו שלושה כהנים', אמר".

זמוש נתן למנחם את הג'יפ שלו, שעמד על הר הבית והיה עמוס אמצעי לחימה ותול"ר גדול. העוזר הנרגש נסע לביתו של אביו ברחוב דוד ילין. העיר הייתה שקטה, אף נפש חיה לא הסתובבה. "כשמצאתי את אבי אמרתי לו שבאתי לקחת אותו לכותל. הוא כתב על הכותל כמה ספרים, וכששמע זאת החל לבכות, לקח את מגבעתו והחל ללכת איתי. תוך כדי הליכה שאל אותי: 'דרך איפה אנחנו הולכים?', עניתי לו שדרך הר הבית. הוא נרתע, ואמר לי: 'חיכיתי תשע עשרה שנה, אחכה עוד שבוע, עד שתיפתח דרך אחרת שלא עוברת במקום המקודש'".

משם המשיך הכהן לביתו של הרב הנזיר. כשאמר לרב שבא לקחתו להר הבית – לא הגיב. הרבנית הסבירה לנהג המופתע כי הנזיר נמצא בתענית דיבור, וגזר על עצמו איסור יציאה מהבית לתקופה מסוימת. הרב הנזיר גילה תושייה זריזה, וכינס במקום שלושה תלמידי חכמים להתרת הנדר.

הנזיר יצא את הבית כשרק גרביו לרגליו, ואחריו רצה הרבנית עם נעלי הבית. משם המשיכו לבית הרצי"ה. "אמרו לי שהוא נמצא בבית הרב קוק, אביו המנוח. מצאתי אותו מתבודד בחדרו הקטן של הרב. דרך חור המנעול ראיתי אותו עטור בטלית ותפילין. דפקתי בחוזקה והוא לא הגיב. בעטתי בדלת והיא נפרצה. אמרתי לרב בהתרגשות שבאתי לקחת אותו לכותל".

הרב צבי יהודה לא הגיב גם הוא. הפעם לא הייתה זו תענית דיבור, אלא מצב אקסטטי שבו היה מצוי מעת לעת. "הרמתי אותו על ידי וסחבתי אותו מתוך החדר, אחרי שהסרתי ממנו את הטלית והתפילין. לאורך כל המדרגות התלולות של בית הרב ומשם לג'יפ, הוא היה על ידיי", מספר הרב מנחם. "הושבתי אותו על הברכיים של הנזיר, כשרגלו האחת על התול"ר".

הג'יפ הצבאי, עמוס אמצעי לחימה, תול"ר ושני רבנים, עבר את הר הבית ומשם לכותל. "הרב הנזיר ניגש לכותל, נשען על האבנים ונותר קפוא". הרב צבי יהודה עדיין היה שרוי במצב תודעתי אחר. "באותם רגעים כלל לא תפס איפה הוא נמצא ומה קורה. לאט לאט הבין, תפס את עצמו והתחיל לבכות. אחרי כמה דקות ביקשו הרב הנזיר והרצי"ה שהרב גורן יקרא פרק תהילים, ואני תקעתי בשופר".