לפרשת אחרי מות: דם תחת דם

גיליון 157 | י”ב ניסן תשע”ד | פרשת אחרי מות- שבת הגדול

דם תחת דם

האדום האדום הזה

אם תדמיינו לרגע את המזבח אני מתאר לעצמי שתיראו ריבוע אבן שיש לבנה, זוהרת ונקייה, אשר על ראשה יוקדת מדורת אש מדהימה. אך אם נתבונן בעיניים ראליסטיות יותר, ונזכר כי בכל יום נשפכו על המזבח ליטרים של דם, תתקבל תמונה מזעזעת של מבנה אבן מלוכלך בצבע אדום כהה ודהוי, דם הקרבנות שהוזה עליו. מדוע הדם הוא חלק מהקרבת הקרבן? למה השימוש בדם, שאני מתאר לעצמי שגורם לרובנו חלחלה וזעזוע, הוא הקריטי ביותר עד שההלכה פוסקת שהיא המלאכה אשר מכפרת על החטא? מדוע רק הכהנים רשאים לעסוק בעבודות הדם, בניגוד לשחיטה, למשל, אשר מותרת גם ליהודים שאינן כהנים?

בפרשתנו אנו מוצאים קטע שלם הנוגע בעיניים שונים מסביב לדם, כאשר המוקד הוא הקדושה המבעיתה הטמונה בדם ואיסור שתייתו. ״ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם, ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא - בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל: כל נפש מכם לא תאכל דם, והגר הגר בתוככם לא יאכל דם״ _{(ויקרא, יז י –יב)}. אם נשים לב, המוקד של הפרשיה הקצרה הזו, שנמצאת בליבו של הקטע העוסק בענייני הדם, הוא המילה ״נפש״. בניגוד לשאר חייבי הכריתות שבפרשיה, כאן הקב״ה נותן פניו ספציפית אל הנפש ודווקא היא נענשת בכרת. כמו כן, לאחר סיום הציווי על איסור שתיית דם התורה מדקדקת ואומרת כי האיסור חל דווקא על ״כל נפש מכם״, ולא רק על ״איש ואיש מבני ישראל״. ובצורה המפורשת ביותר, במוקד הפרשיה, כאשר התורה נוגעת בקשר בין הנפש לדם ובסיבה לאיסור שתיית הדם ומצוות הכפרה הטמונה בו.

הדם הוא הנפש

על מנת לעמוד על עומק הפרשיה נעמוד תחילה על טעם איסור שתיית דם. על פי תורת הסוד מקור האיסור הוא בעבודה שבדם מצויה הנפש הבהמית, דהיינו - היצרים הנמוכים והחייתיים שבאדם. כאשר האדם שותה את הדם הוא כביכול נותן לבהמיות הזו להשתלט עליו, ובלאו הכי לנפשו שלו אין עד מקום והיא נכרתת (להרחבה עיינו בפירוש הרמב״ן לפסוק זה). תורת הסוד מציגה בצורה עמוקה את העובדה הפשוטה שאדם ששותה דם עושה מעשה חייתי ומזעזע, אשר אין צורך בנימוקים כדי להסביר מדוע מי ששותה דם חיות הוא עצמו הופך לחיה.

וכאן אנו רואים כיצד התורה מגלה לנו סוד עמוק - בדם מצויה הנפש. אם נעמוד על טבעו של הדם וטבעה של הנפש נראה כי שניהם נוגעים בעצם החיים - ״ויאמר א-להים: תוצא הארץ נפש חיה למינה״ _{(בראשית, א כד)}. הדם הוא נוזל החיים ודרכו זורמים כוחות החיים בגוף. כך גם הנפש היא מקור החיות של הגוף, ובלעדיה הוא קליפת בשר ריקה. אכילה בשר חיה עם דמה מבטא כי האדם אוכל את עצם החיה; אך אכילת הבשר ללא הדם מראה כי האדם לא מעוניין באכילת החיה עצמה. על כן מצווה התורה עלינו לשפוך את דם החיות, על מנת להראות מעל לכל ספק כי לא את החיה עצמה אנו אוכלים אלא את בשרה בלבד, בעוד שבעצם חיותה אסור לנו לגעת.

דם תחת דם

אך בעת הקרבת קרבן אנו רואים שלדם מצוי ייעוד גבוה ונעלה יותר - לשמש כמכפר על החטא. כדי לעמוד על עמקות ייעוד זה עלינו להתבונן בפסוק שעומד, תרתי משמע, בלב הפרשה: "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא - בנפש יכפר" . מה התורה בעצם אומרת בפסוק זה?

ראשית - נפש הבשר (=בעל החיים) טמונה בדם, כפי שהסברנו מקודם. פסוק נוסף, הפעם מספר דברים, מחדד את ההבנה הזו ואומר: "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" _{(יב כג)}. כעת ה ’ אומר לנו כי הוא נתן לנו את הדם על המזבח, כדי לכפר על נפשותינו, דהיינו - האפשרות לזרוק את הדם על המזבח, אשר ניתנה לנו מאת הקב”ה, היא המפתח לכפרת הנפש. וכאן אנו מגיעים לשיא הפרשייה, לסיבה אשר בגינה לדם יש משמעות כל כך עמוקה ומיוחדת: "כי הדם הוא - בנפש יכפר" . הדם, מעצם היותו נוזל החיים, משותף לכל ייצור חי, כפי שמתטבאת הגמרא בצורה ישירה ומדהימה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (=מדוע אתה חושב שדמך אדום יותר? אולי הדם של האחר אדום יותר!) _{(יומא, פב ע"ב)}. דווקא הזהות, לפחות במראה, של דם כל היצורים, יכול להביא את האדם לראות בדם החיה המוזה על המזבח תחליף של דמו שלו, כפי שכתב הרמב”ן: "ויזרוק הדם על המזבח- כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו... לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו" _{(רמב"ן, ויקרא א ט)}.