מי באמת שולט בהר הבית

כבר 46 שנים ליהודים אין רשות להתפלל בהר הבית • בדבר אחד הרוב מסכימים: יותר יהודים צריכים להגיע לשם

• מאת: נדב שרגאי / ישראל היום
• 
  

מדי חודש מבקרים במקום כ־1,000 יהודים. הר הבית  צילום: רויטרס

מוחמד עסאף מחאן יונס, זוכה תחרות הזמר "ערב איידול" ("כוכב נולד" הערבי), מטריף בימים אלו את ההמונים ברחובות עם שירו על "אל־אקצא הפצוע" שבנשמתו, שאותו הוא מקדיש לשאהידים. ברחבת הר הבית החלו בשבוע שעבר "קייטנות אל־אקצא", ואלפי ילדים משננים שם פרקי קוראן, ואילו משטרת ירושלים נכנסת ל"כוננות רמדאן", חודש הצום המוסלמי שהחל השבוע עם הגעתם של עשרות אלפי מתפללים אל רחבות המסגדים.

הנוכחות היהודית בהר הבית לעומת זאת היא מינורית, בעיקר משטרתית. לא זו בלבד שבמקום הקדוש ביותר לעם היהודי אסור ליהודים להתפלל כבר 46 שנים, אלא שגם ביקורי היהודים בו מועטים (כ־1,000 בחודש) ואינם חורגים בדרך כלל ממעגלי תנועות המקדש והר הבית. הציבור היהודי הרחב אינו פוקד את הר הבית, ואינו מגלה בו עניין מעשי. היה זה לכן תקדים מרענן כשגוף קונצנזואלי וממלכתי, כגון מרכז מורשת בגין, "שבר" לאחרונה את המונופול של תנועות המקדש על הר הבית, והציב במוקד יום העיון שקיים את השאלה המתבקשת, אבל גם הרטורית: האם "הר הבית בידינו?" 

*   *   *

ארבעה מושבים, שני מנחים ו־14 דוברים הקדישו חמש שעות להיבטיה השונים של הסוגיה הטעונה הזאת. הקהל במקום היה מגוון (גם זה חידוש), והיה אפשר למצוא בו בין השאר את מפקדי המשטרה בהר הבית, אנשי שב"כ מוסווים, ארכיאולוגים מרשות העתיקות ורבנים. כמעט כולם ספגו בדיון הלא שגרתי אש וביקורת קשה, והיו גם הפתעות, חידושים ותובנות מעניינות.

דליה דורנר למשל. לא בכל יום מגיעה שופטת (בדימוס) לכנס מהסוג הזה ומשתפת את הציבור בנסתרות הפסיקה ובמחשבותיהם של שופטי בג"ץ. דורנר, כיום נשיאת מועצת העיתונות - הפתיעה. היא סיפרה ששאלת זכות התפילה של יהודים בהר מרגשת אותה, ולמרות זאת היא סבורה שהנושא, שבג"ץ הקדיש לו שנות דיון כה רבות, כלל אינו שפיט. עד כדי כך לא שפיט, שהדבר דומה לבקשה תיאורטית, "שהיה מאן דהוא מניח לפנינו כשופטים להכריע אם להפציץ את הכור האטומי באיראן". 

לקראת הכנס, כך סיפרה, היא עיינה בעשרות פסקי דין: "דורות של שופטים עסקו בכך... חבל על אלפי העמודים שנכתבו. ברכה לבטלה", היא אומרת, "בית המשפט אינו הכתובת. מנחם בגין אמנם אמר שיש שופטים בירושלים, אבל לכל הרוחות - יש מחוקקים בירושלים, יש כנסת, יש ממשלה. זה עניין מדיני טהור... לו הייתי נוהגת על פי הכללים הרגילים שלנו כשופטים", שחה דורנר לקהל, "הייתי אומרת לעצמי - אנו לא נאסור על המוסלמים להתפלל, אבל למה שהיהודים לא יתפללו?"

דורנר הסבירה ש"יש לנו הרי טכניקה בשיפוט, לנווט מול התנגשות של זכויות: זכות התפילה של היהודים בהר מול הסכנה לביטחון הציבור. כל זכות לכאורה זזה קצת, כדי שהשנייה תתקיים, אבל לא כאן! כאן זה לא שפיט, ואם השופטים היו שולחים לפני 46 שנים את העותר הראשון לממשלה, במקום לכתוב אלפי עמודים, זה היה יעיל וחסכוני יותר. אין לנו יכולת שיפוטית כאן. מי שיקרא בקפדנות את פסקי הדין, יראה שהדברים עולים משם.

"השופטים", המשיכה דורנר, "אמנם תמיד מקדימים וכותבים תחילה 200 עמודים יפהפיים, אבל בסופו של דבר הם לא נותנים צו. היחיד שאומר זאת ללא כחל וסרק", היא מפרגנת לאחד מעמיתיה לשעבר, "הוא השופט אליעזר גולדברג, שאמנם קיבל באחת מהעתירות את הטענה, שהתפשטות המוסלמים על שטח תפילה נוסף בהר הבית - במסגד שהם בנו באורוות שלמה - פוגעת ברגשותיהם של היהודים כלפי המקום", אבל בו בזמן הבהיר ש"זהו אחד המקרים שבהם הכרעה שיפוטית אינה הדרך הסבירה לפסוק בסכסוך... וכי ההכרעה הנדרשת היא בין הרגשות המתנגשים... ולכן יש להימנע מפוליטיזציה זו של בית המשפט, ועל הדרג המדיני ולא על בית המשפט לצקת תוכן בקריאה ההיסטורית 'הר הבית בידינו'".

"אני", הבהירה דורנר, "יותר חריפה ממנו. הכללים והכלים הרגילים שלנו פשוט לא פועלים כאן גם בשל הקדושה, גם בשל הפרובלמטיקה וגם בשל מיליארד מוסלמים..."

בנקודה זו מישהו מהקהל שואל את כבוד השופטת מדוע כאשר מדובר בנשות הכותל, כללי השיפוט הרגילים בכל זאת פועלים, למרות שגם שם מדובר במקום קדוש, ודורנר משיבה ששם מדובר בסכסוך בין יהודים, ואילו כאן בסכסוך בין יהודים לבין ערבים. "עניין מדיני טהור", היא מתעקשת.

שאלה של קדושה

אם דורנר מכוונת בדבריה את העותרים העתידיים אל הממשלה ומבהירה להם עד כמה חסרת תכלית לדעתה תהיה כל פעולה נוספת בערוץ המשפטי, הרי פרופ' דן בהט, מבכירי הארכיאולוגים בישראל, מכוון את חיציו אל הרבנים. בהט - פעם ארכיאולוג מחוז ירושלים של אגף העתיקות - הוזמן לדבר על הפרובלמטיקה ועל המורכבות של עבודת הארכיאולוג בהר הבית, אבל כעסו על הרבנים, שרבים מהם אוסרים עד היום (מבחינה הלכתית) על יהודים להיכנס להר, אינו מאפשר לו להתאפק, והוא נושא דברים קשים. "הכל בגללם", הוא מאשים, "מאז שהרבנות תלתה שלט שמזהיר יהודים לא להיכנס להר ואיימה עליהם בכרת (מוות בידי שמיים; נ"ש), אין לנו את הר הבית. איבדנו אותו. יהודים לאורך הדורות מספרים כמה מאמצים הם עשו וכמה גאווה היתה להם לעלות להר, ואילו השפלות הם עברו, וכמה שלמונים הם שילמו כדי להיכנס לשם, וכשהמוסלמים כבשו את ארץ ישראל, היהודים עמדו על כך שיקבלו את הרשות לנקות את ההר ולמלא שמן במנורות של המסגד... גם לאחר שהם הורחקו מההר, היהודים המשיכו לדבוק בהר הבית, ושער וורן המפורסם הפך להיות בית הכנסת הראשי של ירושלים, רק בגלל העובדה שהוא היה מתחת להר הבית".

בהט ממשיך: "היום אנו יודעים מה היו גבולותיו של הר הבית המקורי, וגם מי שנזהר לא לעלות לשם, יכול לעלות לאזורים האחרים. אני עצמי לא מפחד ועולה עד כיפת הסלע, מקומו של קודש הקודשים. אני חושב שזו חובתו של כל יהודי לעלות לשם".

בהמשך לדברים אלו בהט מציע ש"הארכיאולוגים יתאחדו ויגיעו למסקנה ברורה היכן בדיוק התחום המקודש בהר הבית, כדי שיהיה אפשר לשכנע את הרבנים באשר לתחומים המותרים, הפחות קדושים, ואז יותר יהודים יעלו לשם".

בהט כועס מאוד גם על המשטרה. "האויב הגדול ביותר של הר הבית... למרות שאני בידידות גדולה איתם", הוא מבהיר. עם זאת, "בכל פעם שאני עולה לשם שואלים אותי - 'למה אתה עולה?' 'לאן אתה עולה?' חוקרים אותי, למרות שמכירים אותי כבר 30 שנה... זה הפחד הזה מהוואקף..."

על תקופת עבודתו כארכיאולוג המחוז בהר הבית בהט אינו מרבה במילים, ובכל זאת "אפשר", כך התרשם, "להשיג הרבה יותר בהידברות אישית מול אנשי הוואקף. הם מכירים אותך, מכבדים אותך, ולא פעם ממלאים את בקשותיך. בכוח - שום דבר לא מצליח שם. רק בהידברות. כשאתה ארכיאולוג של מחוז ירושלים אין לך גב לפעול בהר הבית. כשהתפטרתי מהתפקיד", הוא מגלה, "זה היה על רקע הדרישה של אמיר דרורי ז"ל, המנכ"ל של רשות העתיקות, שכל דבר בהר יהיה לו אישור בכתב. ידעתי שבהר הבית זה לא ילך, והחל סכסוך שנגמר בכך שעזבתי".

להיות ראוי להר

בהט מספר שאחד הדברים שהכי הפריעו לו בהר הבית היה הדיונים עם הוואקף. "כשאנשיו היו מתנצחים איתי לגבי מקומו של המקדש, הם היו אומרים לי: 'אם זה באמת מקומו של המקדש - איפה כל 'השיכנוזים', החרדים? הם הרי היו צריכים להיות הראשונים לעלות להר. הם לא עולים, כי הם יודעים שהוא לא פה". "לאחר מכן", נזכר בהט, "יצאו רבנים שונים עם גרסאות שונות על מקומו של בית המקדש, למרות שהיום ברור לגמרי שמקומה של אבן השתייה, המקום הגבוה ביותר בהר, הוא מקום המקדש". 

"בסופו של דבר", מעיר בהט, "חילוקי הדעות בינינו משמשים את המוסלמים, שטוענים שאם אנו היהודים לא יודעים היכן בדיוק המקדש עמד, סימן שהוא בכלל לא היה שם". בהט מבקש להעמיד דברים על דיוקם גם בקשר לכותל המערבי: "רק מ־1625 לערך אנו שומעים על תפילת רבים בכותל. לפני זה היו מסובבים את ארבעת כותלי הר הבית, שהיו קדושים באותה מידה". ועוד מידע אקטואלי בפיו, ערב תשעה באב תשע"ג: "על הר הבית נותרו עשרה ראשים של עמודי כותרת ועליהם שרידי זהב, בדיוק כפי שיוסף בן מתתיהו מתאר בכתביו. אלו הם השרידים ההרודיאניים האחרונים שאפשר לראות על ההר היום".

לעומת זאת, עמיתו, הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, ממקד את דבריו כשהוא מציין שורת פגיעות קשות שנגרמו לעתיקות ולארכיאולוגיה של הר הבית מאז 1967, והאחרונה שבהם לדבריו: "מכות פטיש מכוונות בשריד של הסטיו המלכותי בתוך אורוות שלמה, גילוף עם עיטורי גפן..." המשפטן עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מומחה בעל שם למקומות קדושים, מפרט גם הוא בדבריו שורה של פגיעות קשות בעתיקות הר הבית ותמה: "איך ייתכן שמנכ"ל רשות העתיקות מכנה את שנעשה בהר בסוף שנות ה־90 פשע ארכיאולוגי ואליקים רובינשטיין, אז היוהמ"ש לממשלה מדבר על 'בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי', ואף אחד אינו מועמד לדין".

לחבר את תל אביב לבירה

הרבנים ששימשו מטרה לחיציו של בהט ולחיציהם של אנשי תנועות הר הבית במושב נפרד משלהם, הם שנעלו בדיון סוער את יום העיון. מעט רקע: לאחר מלחמת ששת הימים התמיכה באיסור ההלכתי על כניסה להר הבית היתה כמעט מוחלטת הן מצד הרבנים החרדים והן מצד הרבנים הציונים. הרבנות הראשית נותרה עקבית בעמדתה עד היום נגד כניסה להר הבית, אולם בניגוד לעבר, מאות מרבני הציונות הדתית מתירים כיום כניסה להר. למרות זאת הדבר לא הגדיל באופן משמעותי את מספר העולים לשם. היהודים, כך מסתבר, התרגלו לכותל. הם אינם ממהרים להחליף אותו בהר הקדוש יותר. 

הרב דוד סתיו, אחד המועמדים הבולטים למשרת הרב הראשי האשכנזי, ייצג בפאנל את העמדה השמרנית בנוגע להר הבית. במקרה שלו התברר במפתיע שמדובר בעמדה סופר־שמרנית: סתיו ציטט את רבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שאמר שבעניין הר הבית, "אנחנו כמו נטורי קרתא - לא נוגעים". הוא התייצב מאחורי הדברים. הוא אף העיר לאחד העולים הוותיקים להר, ד"ר מנחם בן ישר בן ה־87, שהזכיר לו "איזו מכת חשמל עברה בעם ביום השחרור". "אילו המנהיגות הדתית שלנו היתה יוזמת - העם היה משתנה וראוי להר... מה היינו צריכים לעשות? איך להגיב לנוכח המתנה שקיבלנו? לדחות אותה?" שואל בן ישר.

סתיו אינו חושב פעמיים ועונה: "החשמל וההתרגשות ב'ששת הימים' היו בגלל הכותל, ולא בגלל הר הבית. אף אחד לא ידע מה זה הר הבית". בית המקדש, לדבריו, אינו עניין טכני. ולמרות התפילות והכיסופים לבניינו, כיום הוא אינו רלוונטי, ויקום רק כתוצאה מתהליך מוסרי עמוק שצריך להתרחש בחברה שלנו. "יש לי הרגשה שמישהו כאן חי בסרט", הוא מטיח בקהל שאינו שבע רצון מדבריו, "הבעיה של רוב עם ישראל אינה היעדרנו מהר הבית; קודם צריך להצליח לחבר את 'מדינת תל אביב' עם 'מדינת ירושלים', וכאשר ההר נתפס בעיני רוב החברה הישראלית כנושא מפלג ולא מאחד, אין טעם לדבר עם החברה הזאת עליו... לא נחריב את מדינת ישראל ונגרום ליחסים עכורים עם התושבים הערבים שגרים כאן. מי שיש לו תשובה אחרת יהיה משיח שקר".

חובה של דמוקרט

הרב סתיו לא מתווכח על העובדות בכל הקשור לנעשה בהר היום, אך סבור שהן עניין לממשלה ולא לרבנים. בני הפלוגתא של סתיו הם הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, והרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון שבאלון שבות. שניהם סבורים שכיום יש לעודד עליית יהודים להר. מדן מבהיר: "כל מקום שבו יש חלל נכנסים אחרים. ראש השב"כ", הוא חוזר וזועק, "כבר נזף בי ואמר לי שאם כל כך מעט יהודים עולים להר, לא נוכל להמשיך להחזיק בו. לפני חודשיים חזר ואמר לי זאת ראש המחלקה היהודית לשעבר בשב"כ. המקום הזה עלול להישמט מידינו אם לא תהיה שם נוכחות יהודית, ויסלח לי הרב סתיו - בעניין הזה שואלים קודם כל מומחים ולא רבנים... אם ישאלו אותי - לבנות מחר בית מקדש? לא! אבל מכאן ועד לוותר על ההר? אנו דור שצריך להכין. רק להכין".

יהודה גליק, מהפעילים הבולטים של תנועות הר הבית, מודה למשטרת ישראל "על שלימדה אותי כיצד להתפלל בלי להניע שפתיים". "אני לא מתייאש", הוא מבהיר לקהל, "לו היו פוגשים יהודי בלודז' ב־1940 ושואלים אותו אם התנועה הציונית נכשלה או הצליחה, אני מאמין שהייתם מתקשים למצוא מישהו שהיה אומר שבעוד שמונה שנים תוקם מדינה יהודית. לפני 20 שנה הגעתי להר ונאמר שיוכלו להיכנס רק שניים או שלושה יהודים בכל פעם. היום מכניסים 50 יהודים בבת אחת. תהליכים אורכים זמן, ואנחנו מתקדמים..."

בנקודה זו הרב שרלו מתערב וקובל על כך ש"הרב סתיו סוגר את כל החזון של המקדש ואחרית הימים, ומשאיר את המחשבות על הר הבית רק לאלה שאפשר לכנותם 'קיצונים' או הזויים'. מי שחושב ששב ואל תעשה - עדיף, מכריע בעד סוג של פסיביות. גם לזה יש מחיר. שמנו את ההר בתחתית הסולם. היכן התשוקה?" הוא שואל. בסיום, הרב סתיו קובע למרות הכל: "כל אדם שיש לו מצפון וכל אדם שמאמין בדמוקרטיה לא יכולים להחריש כשיהודים נעצרים על תפילה בהר. זה עוול ברמה המוסרית הבסיסית ביותר. כל דמוקרט וכל רב צריך לומר, שלא ייתכן שבמדינה שחורתת על דגלה חופש דת, ימנעו מיהודים לבטא את אמונתם הדתית..." 

גילוי נאות: החתום מעלה, נדב שרגאי, יזם את כנס הר הבית במרכז מורשת בגין ואף הינחה אותו עם העיתונאי ארנון סגל, שהיה שותף לארגונו.