כתום שלוש השנים הרעות

בדיוק לפני עשר שנים נפתח הר הבית מחדש לכניסת יהודים לאחר שלוש שנות נעילה * במלאת עשור כבר ברור שהפתיחה המחודשת הקפיצה את שיעור ההתעניינות היהודית במקום הקדוש בעולם. מספר היהודים הפוקדים אותו היום גדול לאין שיעור משהיה אי פעם ב-46 השנים האחרונות * ההתנגדות הרבנית לעליה הולכת ונחלשת, אבל לצידה צומחת ותופחת עצבנות דתית-מוסלמית מהתופעה, וגם עצבנות משטרתית * סיכום והערכות להמשך

 



תשעה באב תשע"ב
מאות מול שער הכניסה הסגור להר הבית

בכ"ב באב תשס"ג (20.8.03) זה קרה: "היום נפתח הר הבית לבני הדתות כולן", בישרו הכותרות. צחי הנגבי, השר לביטחון פנים, התעקש לפתוח את ההר, ולאחר חודשים מספר של מאבקים בעניין עם בכירי משטרת ירושלים שהתנגדו בתוקף לכך, גם הצליח.  

לפתיחה הרשמית קדמו עליות מחתרתיות, נסיוניות, של יהודים שומרי מצוות לאתר בחסות המשטרה. האחרונה התעקשה שלא לשלב בעליות הממודרות הללו בעלי זקנים ופאות. בכ"ט בסיוון תשס"ג (29.6.03), למשל, פקד את ההר בחשאי מניין יהודים דתיים – אך נטולי זקן, ביניהם הרב שלמה ריסקין ומנכ"ל משרד הדתות דהיום אלחנן גלט. גלט זוכר שהתעקש לעלות חבוש כיפה דווקא, ולא כובע כדרישת רשויות הביטחון. העליה ההיא עברה בשקט אך ההר נותר בכל זאת סגור ליהודים גם לאחריה.

קציני המשטרה, כולל מפקד מחוז ירושלים במשטרה דאז, חבר הכנסת דהיום מיקי לוי, התעקשו להגיע לסיכום בעניין עם ראשי הוואקף, אולם ללא הועיל. הוואקף לא הראה סימני נכונות והנגבי הבהיר שהוא נחוש לפתוח את ההר ליהודים גם ללא הסכמות. בבוקר הפתיחה המחודשת, כ"ב באב תשס"ג, מסר מנהל הוואקף עדנאן חוסייני לכתבת עתי"ם שהוואקף לא הסכים ועדיין איננו מסכים לכניסת יהודים להר הבית, ושהדבר נעשה באופן חד-צדדי על ידי ישראל. קודם לכן קיימו חכמי דת ערבים, מוסלמים ונוצרים, כינוס חירום שדן בכניסת היהודים הצפויה לשטח ההר. לכינוס נשלח נציגו הרשמי של הפטריארך היווני-אורתודוקסי, הכומר עטאללה חנא. חנא קבע בכינוס, לחדוות עמיתיו המוסלמים, ש"אין ליהודים שום קשר להר הבית והמקום שייך למוסלמים בלבד". בהתייחסו להצהרות הנגבי שבכוונתו לפתוח את הר הבית לביקורי יהודים, התבטא חנא: "זו ההוכחה לכך שישראל רוצה לשים יד על כל המקומות הקדושים".

גם תנועת "שלום עכשיו" השתלחה באותו בוקר בחריפות בהנגבי. יום לפני כן נרצחו עשרים יהודים בפיגוע בקו 2 בבירה, הקו המוביל אל העיר העתיקה, ואירגון השמאל החליט לקשור בין שני האירועים: "יום לאחר הפיגוע הנתעב מחליט השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, לפעול מהבטן ולא מהראש ולפתוח את הר הבית למְפגעים. צעד זה הוא הוספת שמן רותח למדורה ועלול להביא לתוצאות מחרידות. מצערת העובדה שבמקום לעסוק בביטחון אזרחי ישראל, בוחר השר הנגבי ללבות את היצרים ולסכן את שלומם של מאות ישראלים".

גם נציג ירושלים במועצה המחוקקת הפלסטינית, חאתם עבד אל קאדר, התיר לעצמו להצטרף למזהירים: "החלטת משטרת ישראל לפתוח את הר הבית ליהודים ונוצרים היא החלטה פרובוקטיבית המבטאת הסלמה חמורה מצד ישראל". "אנו מתעסקים עם ממשלה שאיבדה את ראשה", הוסיף. "להחלטה זו יהיו השלכות חמורות וישראל היא זו שנושאת באחריות למה שיקרה. הפלסטינים והירושלמים לא יתנו להפר את קדושת מסגד אל אקצה".

בסוף דווקא נתנו. הנגבי, באומץ לב ראוי לציון, התעקש: "מכאן ואילך לא נאפשר לגורמים פלשתינים לאסור על מי שאינם מוסלמים את הזכות לבקר באתר המקודש לכל הדתות", הצהיר לאחר הפתיחה.

"לולא המשטרה היו כאן רבבות"

תשעה באב תשע"ג
מאות מול שער הכניסה הסגור להר הבית

לאורך שנות הסגירה טרחו נציגי המשטרה לזרוע פחדים בקרב הממונים עליהם מפני הרגע שבו ייפתח ההר מחדש לעליית יהודים. כך למשל טענו נציגי המשטרה בבג"ץ בשנת 2001 בתשובה לעתירת תנועת נאמני הר-הבית בעניין: "פתיחת הר-הבית למבקרים באורח חד-צדדי עלולה להביא בוודאות קרובה למהומות קשות בהר-הבית, עד כדי סיכון חיי המבקרים בהר, חיי המאבטחים אותם ואף חיי המתפללים ברחבת הכותל וחשש לשפיכות דמים. הגשמת חופש הפולחן תביא לנזק ממשי לאינטרס הציבור".

הסוף ידוע, כמובן. מהומות לא התרחשו. למען האמת, ההתרעות המשטרתיות דאז מפני פתיחת ההר נשמעות זהות לגמרי להפחדותיהם דהיום מפני העלול להתרחש לו תותר תפילת יהודים באתר המקודש. לאור התבדות טענותיהם דאז ניתן, כך נדמה, להפחית מעט גם ממשקל הערכותיהם הנוכחיות.

על כל פנים, המשטרה נערכה על ההר בנוכחות מוגברת בבוקר הפתיחה המחודשת. התפרעויות איסלמיות לא פרצו, כאמור, אבל מצד שני יהודים לא הגיעו. רק רגע לפני תום שעות הביקור המוקצבות למי שאינם מוסלמים הספיקו שני נציגים יחידים של הדת השלטת במדינה להיכנס למתחם הקדוש ביותר עבורה – ותיק פעילי ההר הרב יוסף אלבוים ובנו אהרון מרדכי. צלמי סוכנויות הידיעות עטו עליהם וצילמו אותם. בכל זאת מדובר היה במחזה שכמותו לא נצפה שלוש שנים.

תקופת הסגירה הממושכת, אין מנוס מלהודות, לא הניבה גילויי ערגה יהודיים יוצאי דופן כלפי ההר האסור. שלטו כאן בעיקר הניכור והשיכחה. האמת היא שגם ב-33 שנות השליטה הישראלית בהר שקדמו לסגירה לא נצפתה נהירה יהודית גדולה אליו. רק מתי מעט, עשרות בודדות, פקדו אותו מדי חודש. רבנים כמעט שלא קראו לעלות אליו ובכלל לא התייחסו לנושא ההר, שתפס מקום שולי בעולם הדתי. גם בשנות סגירת המקום, מלבד הפגנה בודדת שיזמה תנועת 'זו ארצנו' בהשתתפות 5,000 איש בהר הצופים, 'סיבובי השערים' של הר הבית שנוסדו אז ופה ושם גם התגנבויות יחידים של יהודים בלבוש ערבי להר (כמו למשל תל אביבית אלמונית בשנת 2001), לא נרשמה מחאה יהודית משמעותית על הצעד המפלה.

ובכל זאת, בשנים שחלפו מאז הפתיחה, ממש טיפין טיפין, החל העם היהודי להזדחל בחזרה אל ההר. קצב הטיפטוף התגבר בשנים שחלפו, תודעת הר הבית הלכה והעמיקה, אם כי עד היום טרם הפכה לנהירה המונית, גם לא של חובשי כיפות סרוגות. מצד שני, במונחים של השנים שקדמו לסגירה, המצב הנוכחי בהר הוא בגדר התקדמות דרמטית. כך, לשם השוואה, בשנים האחרונות שלפני נעילת ההר (שהתרחשה בערב ראש השנה תשס"א)  הידרדר המצב היהודי בהר עד כדי כך שאל המתחם לא הורשו לעלות במקביל יותר מארבעה יהודים – ובכל זאת לא נרשם דוחק כלשהו במבואותיו.

אחד מבכירי פעילי ההר היהודים ממש בירך באוזניי על שנות נעילתו: "סגירת ההר רק היטיבה עמנו. אחרי הפתיחה המחודשת החלו לעלות להר הרבה יותר יהודים משעלו אליו בכל שנות פתיחתו בין 67' ל-2000. כיום לא עובר יום שבו ההר פתוח מבלי שעולים אליו יהודים. לפני 2000, לעומת זאת, במשך ימים תמימים לא פקדו יהודים את ההר. מלבד זאת, גם במהלך העשור שחלף מאז הפתיחה המחודשת חל כל העת גידול מתמיד במספר העולים. זה נמדד באופן מובהק בימים שבהם ההר נסגר ליהודים. איננה דומה כמות הממתינים בפתח ההר בתשעה באב תשע"ג לזו שנמדדה בט' באב תשע"ב (בשתי השנים ההר היה אסור בכניסה ליהודים ביום זה. א"ס), ואיננו דומה מספר הממתינים בפתח ההר בצום תשעה באב תשע"ב למספר העולים להר בתשעה באב שלפניו. בכל שנה באים יותר".

אותו גורם מאשים את המשטרה בלבד בעובדה שמספר היהודים שומרי המצוות הפוקדים את ההר עדיין קטן יחסית: "מי שדאג לכך שהר הבית יישאר אתר בעל צביון מוסלמי אלו כוחות הביטחון, ודווקא לא הרבנים שאסרו עליה אליו. לולא כוחות הביטחון הר הבית היה כיום מקום שבו מתפללים רבבות יהודים. עשרות שנים הרשויות דאגו לכך שיהודים לא ייצאו מהר הבית בתחושת שמחה ומתוך הרגשה טובה. רבים אינם מסוגלים לשאת את תחושת האפליה ואת התיסכול, ופשוט חדלו מלבוא. לעתים הללו נשברו לאחר שטרחו להגיע ממרחקים ולטבול קודם לכן, ובסופו של דבר נתקלו בשערים סגורים. אין ספק שלולא ההתערבות המשטרתית הר הבית היה כיום בית הכנסת הגדול בארץ".