לוח שיש מכסה כבר שנים רבות מאוד על בור הרוחות המסתורי שברצפת המערה בכיפת הסלע – אחד האתרים שהמקורות היהודיים מצביעים עליו כמקום גניזת ארון הברית האבוד בשלהי ימי הבית הראשון * חיפוש בבור המדובר באביב 1911, כנראה האחרון שנערך בו עד היום – זיעזע את הארץ כולה * השוד של פארקר
 |
| לוח שיש מכסה על סודות הבור שברצפת המערה. המערה שבכיפת הסלע |
ואלטר הנריק יובליוס (1865-1922) הפיני היה כמעט משוכנע שממעיין
הגיחון שבעיר דוד מוליכות מחילות תת-קרקעיות סודיות אל תוככי הר-הבית. בתוכן,
שיער, ממתינים כבר אלפי שנים אוצרות ממלכת בית דוד, והדובדבן שבקצפת – ארון הברית.
הוא סבב באירופה וניסה לשווא להדביק בהתלהבותו בעלי אמצעים, במטרה שייאותו לממן משלחת
שתצא לחשוף את האוצרות. כך, עד שפגש בבן האצולה האנגלי קפטן מונטגיו בראונלו פארקר
(1878-1962). פארקר, בנו השני של הרוזן ממורלי שאף נפצע במלחמת הבורים וזכה בעיטורים
על גבורתו בקרב, שמע את הרעיון של יובליוס ודמיונו הוצת. לאחר המלחמה הוצב בלונדון
בתפקיד מינהלי משעמם, והרפתקה מסעירה בארץ הקודש התאימה מבחינתו בדיוק.
פארקר עצמו הצליח לגייס את התרומות בקלות רבה, עד שאף נוצר צורך לדחות
חלק מהמשקיעים. הסכום הדרוש עמד על 50,000 ליש"ט – סכום השווה ערך כיום לכמה מיליוני
לירות שטרלינג. הוא עזב את הצבא וייחד את מרב זמנו לעניין האוצרות. פארקר ויובליוס
הבטיחו לתורמים נתח שמן מאוצרות המלך שלמה לכשיימצאו. בשלהי 1908 יצאה לעיר הקודש
משלחת בדיקה ראשונית, שלאחריה פצח פארקר בנסיונות לרכישת היתר חפירה במורדות עיר
דוד. המאמצים ארכו זמן רב ורק בקיץ 1909 הגיעה ירושלימה משלחת החפירות. החבורה השתכנה,
על פי כתבי אחד מחבריה, ב"מלון מטונף במיוחד, שהיה הנקי ביותר בירושלים".
במשך שתי עונות חפירה ניקה צוותו של פארקר את פיר וורן ואת ניקבת חזקיהו,
אך לצד ההישג הארכיאולוגי האכזבה היתה רבה: לא נחשפה כל מחילה הנמשכת ומוליכה אל מתחת
להר-הבית. בשלב הזה החליט פארקר לחפור מחילות מלאכותיות במעבה האדמה מתוך תקווה שבשיטוטים
תת-קרקעיים אלה תימצא הדרך לאוצר. המדרון המערבי של נחל קדרון רחש עשרות פועלים, שחפרו
מעברים מתחת לפני הקרקע. המחילות נחפרו בעפר ודופנו בלוחות-עץ למניעת התמוטטות.
אוצר, על כל פנים, לא נמצא גם כעת, ופארקר חש שיחס השלטונות העות'מאניים למשלחת כבר
איננו כתמול שלשום. הוא הבין שהזמן דוחק, והחליט לעשות מעשה.
חג הפסח, חג הפסחא היווני-אורתודוקסי וחגיגות נבי מוסה של המוסלמים חלו
בשנת 1911 במקביל. המוני עולי-רגל מילאו את העיר, והמוסלמים נהרו למדבר יהודה לחגיגות
נבי מוסה. פארקר החליט לנצל את ההזדמנות ופנה אל השייח' חליל, הממונה מטעם הוואקף על
מסגדי הר-הבית. לידי חליל שולשל סכום גדול, ובתמורה דאג השייח' שמשכורותיהם של שומרי
הר-הבית יועלו, ושיישלחו לחופשה לרגל החג. מכאן והלאה קיימות כמה גרסאות. טוענים שפארקר
ואחדים מאנשיו נכנסו באישון-לילה למיתחם הר-הבית במשך כתשעה לילות רצופים. הם ערכו
חפירות באורוות שלמה ובבור הרוחות שמתחת לאבן-השתייה. על-פי גירסה מסויימת, אחד משומרי
המסגד גילה את העניין במקרה. האיש, שלא היה בסוד העניינים, הגיע להר בחצות הליל כדי
לעשות שם את הלילה, שכן ביתו היה מלא אורחים. להפתעתו גילה קבוצת אירופאים עובדת בהר
וחש להזעיק עזרה.
לדברי החוקר הגרמני גוסטאב דאלמן חשף את העניין אחר משומרי שער המוגרבים
שסכום השוחד לא הספיק לו. העתון "החרות" שדיווח בהרחבה על הפרשה, מסר
גירסא שונה. לדבריו, רק עשרה ימים לאחר בריחתם של פארקר ואנשיו, "בא מושֹלמי אחד
אצל המופתי ויספר לו כי הוא ראה בעיניו בלילה אנשים יוצאים ממסגד עומר נושאים שקים".
עוד סופר שבין החפצים שנטלה המשלחת היו גם מטהו של משה רבנו, ארון-הברית, המנורה, כלי
המקדש, כתר שלמה המלך, טבעתו וחרבו ועוד כהנה וכהנה. לפי השמועות עזבה המשלחת את העיר
ובאמתחתה עשר תיבות מלאות באוצרות המקדש. ואמנם בעל הדבר עצמו, סרן פארקר, יצא בהצהרה
לעיתונות והכחיש את הסיפור מכל וכל. הוא הודיע שהמשלחת עזבה את ירושלים לאחר שהעבודה
הופסקה מפאת הגשמים הרבים, שבעטיים אי-אפשר היה לחפור.
על כל פנים, מרגע שהתגלתה העובדה שהמשלחת חפרה בהר-הבית סערה הארץ
כולה. כולם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – זעמו על פארקר ועל ראשי העיר שאיפשרו את החפירה.
פארקר ואנשיו הצליחו לעלות בזריזות בבוקר שלמחרת על סיפון יאכטה ביפו והפליגו לאנגליה,
אך גם שם רדפו אותם השמועות. בירושלים ובאיסטנבול, על כל פנים, הסערה לא שככה. השייח'
חליל, מקבל השוחד, נכלא בביירות, וגם מושל העיר שהעניק לפארקר את רשיון החפירה, עזמי
ביי, הועמד למשפט. בית-הנבחרים התורכי, שייחד לפרשה ישיבה מיוחדת, מינה ועדת חקירה
מטעמו לבדיקת העניין.
אגב, לגבי 'בור הרוחות' שמתחת לאבן השתיה בכיפת הסלע טען פארקר שהוא אכן
נפתח על ידי צוותו באותה חפירה לילית, אך לדבריו זהו בור שעומקו איננו עולה על 25 ס"מ.
מצד שני, חשוב לציין, אמינותו של פארקר איננה נחשבת גבוהה במיוחד, ובנוסף יש לזכור
שהקצין הבריטי לא רכש מיומנות ארכיאולוגית משמעותית. ומלבד זאת, מול עדותו של
פארקר קיימת עדות שונה לגמרי לגבי הבור הזה, של המהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי, מהנדס
העיר ירושלים מטעם הפאשה בין השנים 1854–1861. פיירוטי טען שהצליח להגיע לבור הרוחות
המדובר מאחד הבורות הנמצאים צפונית לכיפת הסלע.
וזהו. מאז, ככל הידוע, נחתם בור הרוחות ולא נפתח עוד. סודותיו אצורים
בו, ממתינים ליום שבו ישוב מאן דהו וייפתח את תיבת הפנדורה הזו ויגלה סוף סוף מה
יש בה, אם בכלל.
כתבה יפה בהחלט
השבמחק