גיליון 211 | כ“ו אב תשע“ג | פרשת ראה
עובדי ה' בשדות
"על שלשה דברים העולם עומד - על התורה,
ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (משנה, אבות, א, ב). כשהייתי קטן דמיינתי
את מימרא זו של שמעון הצדיק ככדור הארץ בחלל, נשען על שלשה עמודים אבן ענקיים. מאז
התבגרתי, והתחלתי לראות במשפט הקטן הזה כל כך הרבה משמעויות, נדבכים, עומקים וגבהים.
תורות שלמות שהתבססו על שתים עשרה מילים פשוטות. בבסיס של כל התורות והמשמעויות ניצבת
ההכרה שעולם מתוקן צריך להתבסס על ערכים, על אמונות, על מעשים. לא די להשאיר את העולם
כמרחף באוויר, מסתובב לו, ”זורם“ עם מה שיבוא, "איש הישר בעיניו יעשה"
(שופטים, יז, ו). יש בסיס, כן מוצק, עליו עומד העולם, ובלעדיו הוא יחזור למצב
של תוהו ובוהו וכאוס.
”ושמחת בכל משלח ידך...“
"ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם, ושמחתם בכל
משלח ידכם - אתם ובתיכם, אשר ברכך ה' א-להיך... כי אם לפני ה' א-להיך תאכלנו, במקום
אשר יבחר ה' א-להיך - בו; אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, ושמחת לפני
ה' א-להיך בכל משלח ידך." (דברים, ז, יב, יח) את פרשת ראה תופר בית
המקדש מקצה אל קצה. תרומות, מעשרות, במות, קרבנות, בשר, שמיטה, חגים - בכל נושא מוזכר
בית הבחירה. לשתי נקודות מיוחדות כדאי לשים לב - ראשית, מיקומו מוצנע באופן עקבי! התורה,
ולו פעם אחת, לא חושפת לפנינו את מיקומו של בית ה‘. על נקודה זו הרחיבו פרשנים רבים,
ולא נעסוק בה במאמר זה (להרחבת הסוגיה כדאי לעיין במאמר ”משחק המחבואים“ שכתב מורי
ורבי חנן פורת במעט מן האור לספר דברים) הנקודה השנייה היא - בכל חלק מוזכר בצורה כזו
או אחרת, כפי שהוא בדגימות שלמעלה, משלח היד והתעסוקה של האדם אשר בא אל בית המקדש.
השמחה במשלח היד והברכה שורה עליו בעקבות העלייה
אל בית המקדש באה לידי ביטוי גם בהצגת החגים בסוף הפרשה. לחגי ישראל יש מספר פנים
- פן היסטורי, הקשור לרוב ליציאת מצריים, פן גאולתי - הקשור לגאולה העתידה לבוא, ופן
חקלאי - הקשור לתקופת השנה ולעבודת השדה שחלה בה. אם נשים לב - החגים מוצגים בפרשתנו
בפן החקלאי. חג הפסח הוא ”חג האביב“, חג השבועות נקבע על פי החלת הנפת החרמש בקמה,
וחג הסוכות נחוג בעת אסיפת היבול מן הגורן ומן היקב. הדבר בא ללמדנו כי דווקא משלח
היד, אשר היה ברובו חקלאי באותה התקופה, הוא המהותי בפרשת ראה. אם כן אנו צריכים לברר
ולהבין מה פשר העבודה ומשלח היד בהקשרו ה “מקדשי“ בפרשתנו? מדוע הברכה על משלח היד
נוגעת דווקא למקדש, ומדוע צריך האדם לשמוח בה ודווקא בה בעת העלייה לרגל?
איזו היא עבודה?
נחזור למימרתו של שמעון הצדיק בה פתחנו את המאמר
- ” על שלשה דברים העולם עומד...“. את העמוד הראשון ואת העמוד האחרון אנו יכולים להבין
- העולם מתבסס על הלימוד וההליכה בדרכי התורה, וכן על גמילות החסדים והערבות ההדדית
בין אדם לרעהו; אך העמוד האמצעי נותר סתום ומסתורי. ”עבודה“. מה זאת אומרת - עבודה?
רבי עובדיה מברטנורא מסביר ומנמק כי העבודה היא עבודת הקרבנות. גם הרמב“ם וודאי מסכים
איתו, שכן לספרו על בית המקדש הוא קרא ”ספר העבודה“. מצד שני, מקובלת אצלנו אמירת חז“ל
"איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר - זו תפילה" (תענית, ב ע"א)
אם כן – העבודה היא תפילה! ולמרות הכל לא יוצאת המילה מידי פשוטה, וברי הוא שפירושה
הפשוט של המילה עבודה הוא יגיע ועמל, עבודת האדמה.
במבט ראשוני נראה ששלושת הפירושים הללו סותרים
זה את זה, אך במבט מעמיק יותר מתברר שהפירושים אינם סותרים כי אם משלימים. עבודת הקרבנות
אינה מתקבלת ללא תפילה, כפי שכתב דוד בדמעות לאחר חטא בת שבע "זבחי א-להים רוח
נשברה, לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה... אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל. אז יעלו על
מזבחך פרים!" (תהילים, נא, יט, כא) . התפילה והקרבן קשורים זה בזה. התפילה היא
הביטוי האנושי במילים, בהבנה אמיתית, במחשבה, של דבריו ותחינותיו לקב“ה, והקרבן הוא
המעשה הפיזי, הנתינה המוחשית מידי האדם לידי א-ל חי. אך היכן במשוואה הזו נכנסת העבודה,
ובפרט עבודת האדמה?
עבודת ה‘ - עבודת אדמה
וכאן נכנסת לתמונה פרשת ראה, המדגישה שוב ושוב
כי בבית המקדש שמח האדם במשלח ידו ובעבודתו, ובברכה אשר ה ‘ משפיע עליה. עוד לפני תחילת
התפילה והבאת הקרבן נמצא האדם בשדה, מול עצמו, בעת מלאכתו. האדם עלי אדמות שרוי תמיד
במאבק להוציא את לחמו מן האדמה, להרוויח כסף ולפרנס את משפחתו. לאחר שעוברים עליו
211 שנים הוא מביט אחור ורואה כי את ימיו הוא מילא בעבודה וביגע, ומלבד פעמים ספורות
בשנה הוא לא עבד את א-להיו. אך הבנה זו היא איננה נכונה. הקב“ה נתן את האדמה לאדם לשבת
בה ולחרוש אותה, לעובדה ולשומרה. עבודתו של האדם את האדמה היא הקשר בינו לבין א-להיו.
האדם חורש ונוטע, זורע בדמעה וקוצר ברינה, עמל ועובד את האדמה שנתן לו ה ‘, והקב“ה
משפיע עליו מברכתו ומביט בו בעין יפה. לאחר צמיחת היבול המשובח ופרי ההילולים מביא
האדם את פרי אדמתו לבית המקדש - ומקדש אותו לה ‘. בעצם - הקרבן המלווה בתפילה אינם
אלא רגע שיא במהלך שלם וגדול של עבודת ה ‘, המתחיל בזריעה ומסתיים באסיפת היבול מן
הגורן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה