מדוע השעיר - לעזאזל?

גיליון 721 | י‘ תשרי תשע“ד | יום כיפור 

 מדוע השעיר - לעזאזל?

על קצה צוק חד, בלב המדבר. רוח קלה מנשבת, ענן או שניים משייטים בכבדות בשמיים הצבועים תכלת עזה. השמש הקופחת כמו לא מטרידה את שני הגיבורים של הדרמה המתחוללת על סף התהום. אדם צעיר, עז נפש, לבוש בגדי לבן פשוטים, הביט בנחישות בעז האחוזה בין ידיו החזקות וחסרות הפשר. לעומתו הייתה העז מלאת פחד. עיניה התגלגלו בפראות בחוריהן, רסס עדין של רוק וזיעה נפלט מפיה עת התנשמה ברעד. היא ניסתה לברוח, לזוז, אך האיש החסון לא אפשר לה לנוע. לפתע, בתנועה קלה הוא השליך אותה מקצה הצוק, והיא התגלגלה במדרון החד. מבט זך התעטף על פניו של האיש לבוש הלבנים. נקיות וטהרה. כיפורים.

השעיר לעזאזל - פגאניות?

אחת המלאכות המוזרות והקשות לעיכול ביותר בבית המקדש, ובמצוות התורה בכלל, היא שילוח השעיר לעזאזל. בעיצומו של היום הקדוש ניצב הכהן הגדול מול שני שעירים זהים, ומגריל ביניהם מי יהפוך לקרבן חטאת לה‘, ומי ‘ילך לעזאזל‘. השעיר שלא שפר עליו גורלו מולך על ידי שליח הסנהדרין אל צוק מסויים שנקרא ”עזאזל“ (עז אזל = הלך בארמית) בלב המדבר - רחוק מכל יישוב אחר. הוא היה משליח את השעיר אל מדרון ההר, וכפי שמתארת הגמרא בקיצוניות: "לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים" (יומא, סז ע"ב).

לאוזניים מודרניות שלא הורגלו בטקסים פגאניים של הולכת ילדים באש או קרבנות אדם נשמע לנו טקס זה ברברי ומזעזע, אך אני מתאר לעצמי שגם בני בית שני, שידעו טעמה של עבודה זרה, לא קיבלו בקלות את השעיר המשתלח - אשר אין בו ממד של הקרבה כי אם הרס - השלכה לאבדון. כביכול מתרצה הא-ל במתנת השעיר המושלח אל מותו. כיצד מצווה עלינו התורה מצווה כה פאגנית ואלילית?

כפרה על אוטומט

לפי התורה השלכתו של השעיר היא המכפרת על כל חטאי עם ישראל, או כפי שפוסק הרמב“ם להלכה: "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה - הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו - הכל מתכפר בשעיר המשתלח! והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה - אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות." (הלכות תשובה, א ב) זאת אומרת שישנם חטאים שללא כל חזרה בתשובה וללא כל חרטה מכפר עליהם הקב“ה! כיצד דבר שכזה יכול להיות? כיצד מכפר ה ‘ על חטא שאפילו לא ידעתי עליו בלי שהתכוונתי כלל לשנותו?

שיטת הרמב“ם - השעיר מעורר

הרמב“ם מציע תשובה מעניינת בספרו ”מורה נבוכים“. בחלק השלישי של הספר, בו הוא מנסה לתת טעם למצוות התורה השונות הוא כותב: "שעיר המשתלח... כביכול נושא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר, גזורה מן היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשים האלה משלים לשם היווצרות צורה בנפש, כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה. כלומר, שנקיים אנו מכל מעשינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה." (פרק מו) הרמב“ם מסביר שהשלכת השעיר אמורה ליצור בליבנו תחושה שהנה הושלכו חטאינו ואינם עוד, ומתוך כך נתעורר לשוב בתשובה.

תשובתו של הרמב“ם קשה משתי סיבות. ראשית - הכפרה מגיעה מיד לאחר השלכת השעיר מעבר לצוק, ולא כאשר שב האדם בתשובה כתוצאה מהשלכת השעיר. אם כך מה מכפר בעצם ההשלכה? כמו כן, אם אינני יודע כי הושלך השעיר, מעולם לא שמעתי על טקס זה - מדוע שיכפר השעיר גם על חטאי? והרי לא התעוררתי לשוב בתשובה כתוצאה מההשלכה!

אל רב חסד

לשאלה זו לא מצאתי תשובה שהשביע את נפשי. הסוגיה, המובאת בהרחבה ובעיון בפרק הרביעי במחזור המקדש, קשה וחסרת תשובה מספקת. למרות זאת, אתן כיוון מחשבה שעלה בי, ואולי יש בו כדי להשקיט את הלב.

ביום הכיפורים מכפר ומטהר אותנו הקב“ה מכל חטאינו. הוא מוחק את כל פשעינו, מתיר את כל חובותינו, סולח על כל עברותינו. האם זה רציונלי? האם זה בא כתוצאה ממאמצים תקן או מחזרה בתשובה? התשובה היא שכנראה שלא. בעל כורחנו סולח לנו הקב “ ה. השעיר המשתלח הוא טקס הבא להראות לנו כיצד כל חטאינו, הנכפים כביכול על השעיר, מושלחים לאובדן ולא קיימים עוד. השעיר השני, עליו נאמר הווידוי והוא מוקרב לשם ה‘, מסמל את חרטתנו, אך המחילה מגיעה בכל מקרה. כמובן שיש לסליחה גורפת זו סייגים, המופרטים בדברי הרמב “ ם ובראשונים אחרים, אך ככל ניתן לומר שה ‘, אל ארך אפיים ורב רחמים, מוחל לנו על חטאינו ללא כל תמורה וללא כל סיבה.

שנזכה להתנקות ולהיות ראויים לאותה מחילה.