גיליון 130 | א‘ חשוון תשע“ד | פרשת נח
יסודו של המזבח
-והתקיים
כל העולם!
"כד בעא קודשא בריך הוא לקיימא עלמא,
זריק חד צרורא גו מיא, גליף ברזא דע"ב אתוון, ומתמן שארי למיהך ההוא צרורא, ולא
אשכח אתר לאתקיימא ביה, בר ארעא קדישא, ומיא הוו
אזלין אבתריה, עד דמטא ההוא צרורא תחות המזבח, ותמן אשתקע, ואתקיים
כל עלמא." (זוהר, קנ''ב ע''א).
בבריאת העולם, כידוע, הפריד ריבון העולם
בין המים העליונים לבין המים התחתונים. על לסכור את המים התחתונים - מי התהום במקומם,
הוא השליך אליהם חרס עליו היה כתוב שם השם המורכב משבעים
ושתיים אותיות. חטאי דור המבול זעזעו את הארץ בצורה כה חזקה, שהחרס השתחרר
ממקומו והמים התחתונים החלו להציף את העולם. כאשר רצה הקב “ ה לסיים את המבול ולייבש
את האדמה הוא השליך את החרס מחדש, עד שירדו המים וחזרו
אל התהומות - מקומם הטבעי. החרס נח בבית המקדש- תחת יסודות המזבח.
אני מניח שרובכם מעולם לא למדו את הזוהר,
ומלבד מילה כאן ומילה שם אינכם יודעים דבר על קבלה. גם אני אינני נוהג לעסוק בזוהר
ומדרשיו, אך השבת חרגתי ממנהגי, ואני רוצה להתייחס לאגדה
המעניינת שהובאה בראש המאמר. אינני מתיימר להבין את כל צפונות
תורת הסוד במדרש זה, ואת משמעות החרס או השם המפורש ב 27- אותיות.
אני רוצה להתייחס למקומו של בית המקדש במדרש המעניין, או ליתר דיוק
- במקום המזבח. מדוע דווקא תחתיו נח החרס שבזכותו לא חרב העולם
כולו?
קרבן
נח
"ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה
הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו:
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם
רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית,
ח כ –כא). כאשר נח יוצא מן התיבה הוא מעלה קרבנות לה‘. תגובתו של הקב“ה היא מוזרה
מאד- ה‘ מחליט לפתע כי יצרו של האדם (שנברא בצל א -להים!) הוא
רע מיסודו, ולכן אי אפשר להכות את כל העולם בעבור חטאיו. מה הקשר
בין התגובה לקרבן? ומה פשר ההבנה הזו, הסותרת במחי יד את כל תורת השכר
והעונש, ולו ברמה הגלובלית?
נראה שהתשובה לשאלות אלו טמונה בהקרבת קרבנו
של נח. זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו האם מקריב לה‘ קרבן לא אינטרסנטי, שאין מטרתו
לרצות את ה‘. דווקא לקרבן תודה זו נענה ה‘ - ומריח את ריח ניחוחו. מה התרחש בעקבות
הקרבן?
המזבח
- נקודת התשובה
אני רוצה לטעון כי קרבנו של נח הוא הפעם
הראשונה בה הביע האדם חרטה על חטאו, רצון פתוח דף חדש ולשוב בתשובה. נח, ביוזמתו האישית
ונטולת האינטרסים מקריב קרבן לה‘, משפיל את עצמו מתחת לריבון
העולם, נושא אליו כפיים וקורא: "ה' א-להי , גדלת מאד!" (תהילים, קד
א) ה‘ מקבל את קרבן נח, את תודתו ואת בקשת סליחתו, ומספר לנו מעל דפי התורה
- האדם רע מנעוריו, ועלול לחטוא בעודו צעיר וקל דעת, אך בכוחו לשוב בתשובה, לחזור אל
יסודו – ולהתנער מחרפת חטאו. מהיום לא יקבל האדם עונש בעולם
הזה, ולא יוכה בעבור עוונותיו. עד יום מותו ניצבת בפניו האפשרות
לחזור אל ה ‘ בכל ליבו - וה‘ יענה אליו ויקבלהו כבן השב אל אביו. אך עם ותו מתה גם
האפשרות לשוב בתשובה, והאדם מת בחטאתו ונענש עליה בעולם
של מעלה.
המזבח הוא נקודת המפתח, הוא נקודת התשובה.
על ידי מעשה ההקרבה, האקט המוחשי של העלאת קרבן, יכול בן האדם להביע את חזרתו בתשובה.
המזבח הוא ההר אליו מתאמץ השב מחטאו לעלות, וכאשר הוא
כובש לבסוף את יצרו ואת פסגתו הוא זוכה לראות שוב באור ה‘. לכן
דווקא תחת יסודות המזבח שוכן החרס עליו עומד העולם. יסודו של המזבח, התשתית
עליו הוא עומד, היא המפתח לבניין העולם ולחרבנו - והדבר נתון בידי כל אדם
ואדם - האם לעלות אל בית ה‘, לעמוד לפני המזבח ולקיים את עולמו, או שמא לשקוע
במים הזדונים עד שתכלה נפשו והוא יטבע בים תאוותיו?
 |
| נח ואשתו, בניו ונשותיהם מקריבים קרבן לה' בהר המוריה אחרי המבול בצאתם מן התיבה. באדיבות מכון המקדש |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה