פרשת חיי שרה: ״לשוח בשדה״

גיליון 311 | כ"א במרחשון תשע“ד | פרשת חיי שרה

״לשוח בשדה״

השיבולים זהרו בגוון זהב באור השמש השוקעת. הרוח הקלילה העבירה אדוות בשדה החיטים, ורחש השיבולים הרוטטות נשמע באוויר. בלב השדה, טובע עד מותניו בים השיבולים, עמד גבר צעיר. עיניו היו עצומות, על פניו מבע של רוך ושלווה. השמש השוקעת צבעה את ידו הפשוטה מעלה בכתום זוהר. בצד השדה ניצבה שיירת גמלים דוממת, ובראשה נערה צעירה. עומדת ומחרישה ומשתאה. היא עקב אחר ידו של הגבר הצעיר נעה ברכות באוויר, אחרי החיוך העדין שנמתח על פניו, אחרי השמש שזהרה על פניו. הוא הרעם לאט את עיניו, פקח אותן, והמביט הישר אל תוך עיניה של הנערה. העולם כמו נעצר, הזמן כמו לא זז, רק השקיעה והשדה, הבחור והנערה, התפילה השקטה והשיבולים הרוטטות.

את פרשתנו חותם המפגש הרומנטי שבין יצחק לרבקה. פגישה זו נראית מסתורית מאד ככל שמרבים להתבונן בה. ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ויישא עיניו - וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק, ותיפול מעל הגמל״ _{(בראשית, כד סב – סד)} יצחק בא במיוחד מבאר לחי רואי אל שדה כלשהו, ואז הוא יוצא לשוחח בו. עם מי? למה דווקא שם? בדיוק באותו הרגע רבקה מגיע, ומבטיהם נפגשים. מדוע דווקא בשדה מתרחש המפגש הראשוני של יצחק ורבקה?

”ישפוך שיחו“

נפתח בהתבוננות על השיחה שעורך יצחק. רש״י, בעקבות חז״ל, מסביר לנו מהי השיחה אותה הואו משוחח - ״לשוח - לשון תפילה, כמו 'ישפוך שיחו'״ (רש״י, סג). רבקה, הצופה ביצחק ברגעי תפילתו, מלאת התפעמות. מדוע היא כה משתאה? הרי מן הסתם ראתה בחייה אנשים רבים מתפללים! מה מיוחד בתפילתו של יצחק?

את התשובה נמצא בכינוי המיוחד שנותנת התורה לתפילתו של יצחק - ״שיחה״. שיחה זהו דיבור קולח בין שני בני אדם, שני חברים. זה דיבור ישיר, בגובה עיניים, ללא מחיצות או עצירות. שיחתו של יצחק עם ה׳ היא קולחת, שוטפת, כמו שחנ״ש _{(שיחת נפש)} של שני חברים אוהבים. עוד נקודה המצביע על כך היא הפסוק אותו מביא רש״י כסמוך לדבריו - ״תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה׳ ישפוך שיחו״ (תהילים, קב א), עליו מעיר בעל המצודות בחן: ״עניין סיפור התלאות״. רבקה, הרגילה בתפילה אירוע מוכתב וקבוע מראש, בעל מילים מקובעות וסדר ספציפי, נדהמת לראות את יצחק שופך את ליבו לפני ה׳, בצורה מתגלגלת וספונטנית, זורמת ובלתי אמצעית.

עבודת השדה

מתוך כך אנו מבינים מהו הייחוד הגדול של התפילה בשדה. יצחק לא מגביל את עצמו לבית תפילה או מזבח כמקום לעבודת בוראו. דווקא בשדה הפתוח, במרחב החופשי, יכול יצחק לדבר בזרימה עם ה׳ ולגלגל על שפתיו שיחה קולחת. ולמרות זאת, נראה כי יצחק מגיע לשדה הספציפי הזה במיוחד מבאר לחי רואי. מהו אותו שדה אשר דווקא בו טורח יצחק להתפלל? מה המיוחדות שבו?

חז״ל הרגישו כי התורה רומזת לנו שהשדה המסתורי הזה הוא איננו סתם שדה, וחשפו לפנינו את זהות המקום - ״אין שדה אלא בית המקדש״ _{(מדרש רבא, כב)}. הקריאה לבית המקדש כשדה מרמזת לנו שהוא איננו בית טכני, בו מקריבים קרבנות כאשר ” כָּל הַמְּגַמָּה הִיא לא הֶשֵּׂג קִנְּיָּן, בְּרִבוּעַ בַיִת עַל מִלּאת “ (כלשונו של אצ“ג בשיר ”שוויתי“), ללא רגש וללא נשמה. זהו מקום של ספונטניות ומרחב, רגש מתפרץ ושפיכת לב. זה לא מקום מרובע ומקובע, אלא - כמו השדה - נע ונד, פורח ונובל, חי ונושם (העניין מורחב ב “ותחזינה“ לפרשת בלק)*. ובכל זאת, עוד נותרת בליבנו שאלה - למה דווקא שם התרחש המפגש הרומנטי בין יצחק ורבקה? הרי בית המקדש הוא מקום קדוש, ולא נקודת מפגש ל״דייטים״!

חדר המיטות האינטימי

וכאן נחשף מימד עמוק ביותר בהבנה למהותו של הקשר בינינו לבין ה׳ ולתפקידו של בית המקדש בקשר זה. מפגש האהבה של יצחק ורבקה דווקא במקום המקדש מראה לנו כי הקשר בינינו לבין ה׳ הוא כמו קשר אהבה שבין אדם לאשתו. הכרובים, הנסתרים מעין בלב קודש הקודשים, מפוסלים בדמות של גבר ושל אישה, מסמלים את עם ישראל וה‘ - כזוג אוהבים. יצחק חושף בפרשה, אל מול עיניה המשתאות של רבקה, כי הקשר בינינו לבין ה׳ איננו קשר טכני המוגבל בסדרים קבועים, בין קירות אפורים וקרים, בטקסט אחיד וביחס מקובע. הקשר הוא ספונטני, רגשי, זורם ונשפך. זהו קשר של אהבה, כמו בין איש ואשתו, כמו בין שני חברי נפש. המקדש, כנקודת החיבור והקשר, חדר המיטות האינטימי של כנסת ישראל ואדונה -קונה, הוא המקום המדוייק להתפרצות הנפש ולביטוי הקשר הזה, העז כמוות, קשה כשאול ובוער בשלהבת - יה.

ויצא יצחק לשוח בשדה באדיבות מכון המקדש

______________

* ואולי ניתן לומר כי זה היה חטאו של זכריה בן אבקולס _{(גיטין, נו ע“א)}, שהתייחס לקרבנו של בר קמצא כטכני בלבד, ואכמל“ע.

כל הזכויות שמורות למכון המקדש